היספיקו מי הירדן לכל צורכי הנוצרים בעולם?

בעשור הראשון של המאה ה-20 הקים קליפורד נדוד, איש עסקים מקנטקי, ארצות הברית, מפעל ליצוא מים קדושים מהירדן. 53 החביות הראשונות נותרו מיותמות

ב-12 בנובמבר 1906, בשלהי תקופת כהונתו השלישית והאחרונה בירושלים, לא היה סלה מריל, קונסול ארצות הברית בירושלים, עסוק מדיי, והוא דיווח לסגן מזכיר המדינה בוושינגטון על עסקיו של הקולונל קליפורד נדוד ועל מעורבות הקונסוליה שלו בהם באריכות יוצאת דופן.

נדוד, "איש עסקים" מקנטקי שקיבל את תוארו בצבאה (הלא קיים) של מדינתו, "כיבוד" שהיה נפץ בה, רשם בניו ג'רזי את "חברת המים הבין-לאומית של נהר הירדן". שם יומרני זה ניתן לחברה שאמורה הייתה ליצוק "מים קדושים" מהירדן לחביות, להובילן לירושלים, לשגרן ברכבת ליפו ומשם בדרך הים לניו יורק – לקונים מאמינים ברחבי ארצות הברית. בדרכו לירושלים עבר נדוד בקושטא והצטייד שם במכתב המלצה חם מהשגרירות האמריקנית. לקונסול בירושלים לא נותרה בררה אלא לסייע בידו להגשים את מטרתו הנעלה, והוא דאג לכך שנדוד יתקבל כראוי אצל הפחה הירושלמי ואצל פקידיו הבכירים, וזה הורה למושל מחוז יריחו והירדן לסייע למיזם האמריקני.

יתר על כן, בהתערבות הקונסול שיגר הפחה גם מכתבים לראשי כל העדות הנוצריות שמוסדותיהן ביריחו ובסביבותיה, למנהל תחנת הרכבת, למנהל המכס בירושלים ולסוכני חברות הספנות השונים שעתידים היו להוביל את החביות לניו יורק.

הקונסול מריל העניק אמנם לנדוד את הסיוע שביקש, אך היה זהיר בצעדיו. וכך כתב לסגן מזכיר המדינה:

בשל אי-הכרת תנאי הארץ ו"השיטות הטורקיות" ואי-ידיעת דרכיהם של בני הארץ, נתקל קולונל נדוד בקשיים רבים שאילולא עזרתנו לא היה נחלץ מהם. הבהרנו לו בצורה מוחלטת כי לא נוכל להיכנס לעסקיו או להיות שותפים בהם, אבל גם בלי להתערב בעניין בגלוי בשום צורה, הצלחנו להעניק לו סיוע רב-ערך, שהוא מכיר בחשיבותו ומודה לנו. התכנית החדשנית שלו, שבאמריקה בוודאי טרם שמעו עליה, כבר מילאה את הארץ הזו דיבורים ושמועות, ובשל כך היינו צריכים לפעול בזהירות רבה, כדי שאיש לא יוכל להשתמש בעזרה שהגשנו לנדוד כבתקדים - כיוון שברור שאם תכניתו של נדוד תצליח, יימצאו לו מחקים רבים שיקימו חברות דומות למבוכתנו כי רבה.

במיוחד הזהרנו את קולונל נדוד מלהשתמש בשם הקונסוליה, הקונסול או עובדי הקונסוליה במגעיו ובמשאו ומתנו, ומפני נקיבת שמות פקידים טורקים או תיאור פעולותיהם למענו. הדבר היחיד שנתנו לו בכתב היה מכתב "לכל המעוניינים" שנוסח בזהירות כה רבה, שאיש לא יוכל לראות בו המלצה לסחורתו.

הקונסול "שכח" כנראה את חותמת הקונסוליה שהוחתמה על כל אחת מחביות המים על שפת הירדן, באישורו המפורש. הקונסול ממשיך בדיווחו ומפרט את ענפי היצוא השונים מארץ ישראל:

יש עניין רב בכל דיווח על תעשייה בארץ הקודש. תיירים ומבקרים יצאו ממנה תמיד עם תחושות ורשמים רוחניים, אבל גם עם רצון ליטול לא רק תחושות אלא גם מזכרות מוחשיות. ואכן, מדרגות ועמודי אבן יוצאו לאיטליה; טונות של צדפים מיוחדים נלקחו מחופי הארץ; מטעני אדמה קדושה נשלחו לאירופה וליעדים אחרים; מיליונים רבים של פרחי הארץ הנהדרים נאספו, יובשו ונשלחו להמוני בתים בכל ארץ נוצרית; אינספור צילומים של עריה, נופיה, מקדשיה וחורבותיה נשלחו לכל העולם התרבותי, ועתיקותיה מעשירות מוזיאונים ציבוריים ופרטיים בארצות רבות. בשנים האחרונות התרחבו עסקי איסוף ויצוא של בצלצלי פרחים במידה כה ניכרת, שכמה מהפרחים היפים ביותר בארץ הזו כמעט ונכחדו מאזורים מסוימים. יש להצטער על כך, אבל כנראה שאין דרך למנוע זאת. הארץ הזו אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על יופי זה. יש בה רק שני דברים שאין בהם מחסור, אחד אינו ניתן ללקיחה, ובשני איש אינו רוצה. האבנים, שיוצרות את הריה ואת גבעותיה ומכסות את שדותיה אינן רצויות, ואילו את מאור השמש האלוהי שלה איש אינו יכול לשדוד.

כמעט חבל ליטול מים מהארץ הזו שתושביה כה חסרים אותם. זו התעשייה החדשה שהוקמה כאן עכשיו - להעביר אלפי טונות מים מהירדן, הנהר הקדוש של ארץ ישראל, לאמריקה הרחוקה. אמריקה תיהנה מרווחי העסק החדש, אם כי נראה שהוא לא יגרור ביקושים חדשים כאן לסחורות אמריקניות. שמות האנשים שהשקיעו בחברה שקולונול נדוד הקים בניו ג'רזי לא פורסמו, אבל נמסרו לי בעל פה, ואני יודע שהם בעלי אמצעים ויושרה, ושניים או שלושה מהם מפורסמים למדיי, כך שאין להטיל ספק ביכולתה של החברה.

כאן מדווח הקונסול בפירוט רב על מגעיו של הקולונל עם השגרירות האמריקנית בקושטא ועל כל מה שזו עשתה למענו. מריל דאג היטב להסביר את פעולותיו וחסה מאחורי גבו הרחב של השגריר, ולא בכדי. הוא כמעט סיים את כהונתו השלישית בירושלים, בין השאר עקב סכסוכים בלתי פוסקים בינו לבין אנשי המושבה האמריקנית. הוא אהב את ירושלים והקדיש לדברי ימיה את אחד מספריו המרובים, ואילו מקום כהונתו המיועד, ג'ורג'טאון שבגיניאה הבריטית, לא דיבר ללבו כלל, ב-1906 כבר היה בן 69, והוא נפטר כעבור שלוש שנים.

על פרטי התעשייה החדשה כותב הקונסול:

קולונל נדוד הזמין בירושלים 53 חביות חזקות שחיטאו וניקו אותן בזהירות כדי למנוע זיהום מהמים שיכילו. חביות אלה הובילו לירדן, למקום שבו לפי המסורת הוטבל ישו הנוצרי, ושם הציבו סירים גדולים כדי להרתיח את המים שסוננו קודם לכן מאבנים ואדמה. כאשר התקררו המים הרתוחים סיננו אותם שוב לתוך החביות.

כל חבית מכילה 600 קילו (שתי פאונדס וחמישית) ובסך הכל 34 טון מים מהנהר המקודש בארץ הקודש. כל החביות נושאות את חותמת הקונסוליה האמריקאית בירושלים, את חותמת ראש מנזר סנט ג'והן הסמוך לירדן הפועל בסמכות דמיאנוס, הפטריארך היווני-אורתודוקסי בירושלים, ואת חותמת המושל הטורקי של מחוז יריחו והירדן.

נעשה כל מאמץ להבטיח (באמצעות תיעוד ראוי) את מקוריות המים הנשלחים כעת. לחותמות שכבר הוזכרו יצורפו הקבלות מחברת הרכבת, תעודות המשלוח של ספינות הקיטור וככל הנראה גם הניירת הרשמית מבית המכס בניו יורק.

בדרך מירושלים ליריחו יש כמה מורדות תלולים מאוד, והיא יורדת 3,800 רגל במרחק של 22 מיל. מיריחו לירדן המרחק הוא שישה מילין, במורד של עוד מאה רגל. בין שתי נקודות אלה אין תוואי של דרך, והעגלות מובילות ככל שיוכלו לפלס אותה. המשימה של הובלת המים לירושלים היא אפוא לא קלה. היה צורך לבנות עגלות מיוחדות, ושלושה סוסים (סוסי ארץ ישראל אינם דומים לסוסי המשא הגדולים המוכרים באמריקה) העלו בקושי רב חבית אחת בכל פעם לתחנת הרכבת בירושלים. החברה התגברה על כל הקשיים הללו ועל רבים אחרים שקשורים בארץ הזו ובתושביה, והמים עושים כעת דרכם לניו יורק, שם יאוחסנו בבית הערובה של בייקר את ויליאמס, ויבוקבקו בידי ועדה מיוחדת.

לאנשים שאינם מכירים את הארץ ראוי לומר שיש רק נהרות מועטים בעולם כולו שמימיהם נקיים וזכים כמו מי הירדן המרחק בין הכנרת לים המלח הוא 60 מילין, אבל הנהר מתפתל ואורכו מגיע עד ל-120 מיל. לאורך גדותיו או סמוך להן אין בנמצא עיר או כפר. יריחו שוכנת במרחק שישה מילין מהירדן, ופרט לה אין עוד מקום נושב בבקעת הירדן. הנהר בוצי בשל הקרקע שהוא חותר דרכה, אבל לא יעלה על הדעת שמימיו יכילו זיהום או ביוב כלשהו. כאשר מניחים למים לעמוד זמן-מה, הם מתוקים, טהורים ובריאים.

החברה נוסדה כראוי בידי אנשים בעלי אופי חיובי, הון ואנרגיה, ומטרתה ייחודית, חדשנית ומתאימה ליוזמה אמריקנית, וראוי לה כי תצליח. לא לי להעריך את מידת הצלחתה הצפויה או את שיעור הרווחים שיופקו מכל דולר שהושקע בה.
על החתום, סלה מריל, קונסול.

משסיים סגן מזכיר המדינה לקרוא את המכתב ואת הדוח, הורה מן הסתם למזכירו לצאת ולחפש עבורו בקבוק עם המים הקדושים הללו. היה עליו להזדרז, שכן ספקותיו של הקונסול מריל היו ככל הנראה מוצדקים. העסק לא החזיק מעמד.

לא מפני שבירדן נגמרו המים, אלא מפני שבאמריקה לא כל כך התלהבו ולא אצו-רצו לקנות את המים הקדושים, ובארץ, בדיוק כפי שחזה הקונסול מריל, קמו ל"חברה הבין-לאומית של מימי נהר הירדן" מתחרים כה רבים, שכמה וכמה מהם לא טרחו כלל לכתת רגליהם לירדן והסתפקו במי הבור הקרוב ביותר. חזונו של נדוד בדבר "אלפי טונות" מים שיישאבו מהירדן ליצוא לא התגשם, ול-35 החביות הראשונות לא היה המשך.

לסיום, הנה הדיווח על העסק הזה ב"השקפה", עיתונו של בן יהודה, מז' בתשרי א'תתל"ח לחורבן (1906), שנכתב ככל הנראה בידי אשתו חמדה. מה שנוסף כאן על דיווחו של מריל הוא הקטע הדתי-נוצרי, שסלה מריל הקפיד שלא להזכירו כלל, ולא בכדי. מריל, שהוסמך לכומר פרוטסטנטי בהיותו בן 29, היה קלוויניסט פוריטאני שהקפיד בהלכות דת ומוסר, ועניין "המים הקדושים" לא דיבר ללבו.

בערב ראש השנה בא לעירנו האדון כליפורד נדוד מעיר קובינגטון באמריקה. האדון כליפורד נדוד, עורך-דין צעיר לימים, הוא מפקידי השררה של מדינת קונטוקי ובא לעירנו בשליחות החברה שיסד שם להספיק מי הירדן לכל עולם הנוצרים לצרכי טבילת הילדים ושאר צרכי הדת הנוצרית. האדון נדוד הביא אתו חביות מים מיוחדות להובלת המים מהירדן לארבע כנפות הארץ. את המים יבשלו בתחילה וימלאו את החביות ותחתמנה בחותם הקונסוליה האמריקנית ובהכשר של הפאטריק.

- החושב אדוני, שאלתי את האדון כ. נדוד, כי יהיה זה עסק גדול ויביא רווח טוב?

- "אני מקוה, ענה לי האמריקני הגמור הזה, אני בטוח. בודאי, שתים שלוש שנים תעבורנה ללא רווח חשוב בעד הקרן שהחברה תשקיע בו".

אם אין בארצנו מכרות זהב וכסף ואבנים יקרות, אולי יש בה אוצרות אחרים, ואחד מהם מי הירדן להנוצרים. היספיקו מי הירדן לכל צרכי הנוצרים בעולם?

הערה: המאמר מסתמך על מסמכם קונסולריים מירושלים, (קבוצה 59, מסמך 113), הארכיון הלאומי של ארה"ב, המצוטטים ב"עיניים לצין" [אנגלית] בעריכת משה דייויס, ניו יורק 1977, עמ' 235. מאנגלית: ד"ג.

‏‏סלה מריל לא נמנה עם חובבי ציון ואוהבי היהודים. באוקטובר 1891 שלח לוושינגטון דוח ארוך ומפורט הנקרא "יהודים ומושבות יהודיות בארץ ישראל", וזה סיכומו:

"הסיבות לכישלונן למעשה של המושבות החקלאיות היהודיות בארץ ישראל, מצב שיימשך כנראה כל עוד ייעשו מאמצים 'לשתול' אותן כאן, אינן נעוצות כל כך באקלים, בטיב הקרקע ובממשלה, כמו שהן נובעות ממרכיבים מיוחדים של האופי היהודי. כיוון שידידיהם של היהודים מתעלמים בעקביות ממרכיב זה של הבעיה [...] ראיתי צורך להבליט אותו במיוחד בדין וחשבון הזה".