פיקאסו נולד בספרד בשנת 1881, אך את רוב שנותיו הארוכות עשה בצרפת. דומה כאילו באמת ידע לעשות הכול באמנות. הוא עשה ציורים, רישומים, תחריטים, ליתוגרפיות (הדפסי אבן), הדפסי לינולאום, קרמיקה ופסלים. הוא ידע, כרצונו, לצייר בסגנון ריאליסטי או דמיוני, ויכול היה לרשום ולצייר באופנים שונים כל-כך, עד שאפשר בקלות להאמין שהיה קבוצה שלמה של אמנים.
אביו של פיקאסו היה צייר, ופיקאסו, עוד בהיותו ילד, למד ממנו לרשום בצורה מדויקת מאוד. פיקאסו אמר שלמעשה מעולם לא היה ילד באמנותו. הציורים שצייר בצעירותו הם ציורים עצובים. יש בהם דמויות כחולות וארוכות, שרבות מהן מוצגות לבדן. לעתים נשענת אשה על גבר או נושאת ילד בזרועותיה; אך כל הדמויות מרוחקות זו מזו.
בסביבות 1906 יצרו פיקאסו וידידו בראק את מה שאנו מכנים היום קוביזם. הם רשמו וציירו כל דבר כאילו הוא מורכב מצורות חדות. קשה לומר בדיוק מדוע עשו כך. אחת הסיבות היא, שכאמנים ביקשו לגלות איך הדברים מורכבים - כאילו מפיסות קטנות של לבנים או אבני פלא. סיבה אחרת היא הרושם החזק שעשו עליהם המסכות והפסלים האפריקאיים, שהצורות המרכיבות אותם פשוטות, ורבים מהם חתוכים בזוויות חדות. פיקאסו ובראק זכרו גם את כתמי הצבע העצמאיים כמעט של סזאן, ואת האופן שבו השתמש בצורות כדי לתפוס את התנועה. יהיו אשר יהיו הסיבות ליצירת הקוביזם, הסגנון החדש הזה גרם למהפכה באמנות האירופית, מפני שהוא קרא דרור לדמיון ואפשר לו לשנות את האופן שבו נראים הדברים.
לאחר זמן מה החל פיקאסו להרגיש כי הצורות הנוקשות של הקוביזם התרחקו מדי מן החיים, וכי עליהן לשוב ולהיות מעוגלות, רכות ואנושיות יותר. אבל הוא כבר למד לצייר בלי להתחשב באופן המדויק שבו יוצר הטבע את הדברים, ולפיכך עיצב ומיקם את העיניים, האוזניים, הראש, השדיים, הגוף, הזרועות והרגליים לא כפי שהטבע עושה זאת, אלא כפי שדמיונו רצה לראותם. היה זה כאילו מילא פיקאסו תפקיד של אל שובב ולא כל-כך חביב, היוצר מפלצות מוזרות אך אפשריות.
כאשר האשה שאתה חי פיקאסו במשך שנים רבות נטשה אותו ונטלה עמה את ילדיהם, נתפס פיקאסו לבולמוס של רישום, ושוב ושוב רשם דמויות של צייר ואשה. האשה נראית כאילו אינה זקוקה לאיש, והצייר, אף שהוא יכול לצייר את גופה היפה, אינו יכול לאמיתו של דבר להשיג אותה.
אפילו פיקאסו, ששנא להזדקן, הגיע לגיל זקנה, וכדי לשמור ככל האפשר על חיותו צייר ללא הרף ועשה כל דבר שדמיונו הורה לו. שוב ושוב יצר את העולם, את עולמו שלו. הוא חש שחייו הולכים ואוזלים ולכן צייר במהירות. ומפני שצייר במהירות, צייר בקווים גסים. ומפני שעתה חשב על הרצף של חייו, רשם על כל ציור את השנה, החודש והיום; כל הציורים יחד יוצרים את האוטוביוגרפיה של דמיונו. פעמים רבות לא רצה להשלים ציור, מפני שחש כי לסיים אותו פירושו להרוג אותו. הוא הרבה לצייר גבר ואשה, גם ביחד וגם לחוד. בציורים רבים הם מתנשקים, ופניהם משתלבים זה בזה כאילו היו צורות חומר שנצמדו זו לזו. הם נצמדו כדי להשתחרר מן ההרגשה של הניתוק שביניהם, של בדידותם.
יצירותיו של פיקאסו נולדו מדי יום, והן ארחו לו לחברה עד שהלך לעולמו, בגיל תשעים ושתיים.
