זהו מונח המציין בדרך כלל את המאמץ היוצר האחרון של הפגאניות העתיקה ליצור שיטה פילוסופית כוללת אשר תוכל לספק את כל השאיפות הרוחניות (התבוניות, הדתיות, המוסריות) של האדם, על-ידי הצגת תמונה כל-כוללת ועקיבה מבחינה הגיונית של היקום ושל מקום האדם בו, ועל-ידי הסברה כיצד יכול אדם להשיג גאולה, היינו, כיצד ישוב אל מעמדו המקורי אשר אבד לו. מן הראוי להדגיש שהמונח "ניאו-אפלטוניות" הוא מונח מודרני. אותם הוגי-דעות אשר להם מיוחס כיום תואר זה, קראו לעצמם אפלטוניסטים. השאלה אם כינוי זה מוצדק או שהניאו-אפלטוניות שונה באופן מהותי מן האפלטוניות המקורית - שנויה במחלוקת. מכל מקום, הניאו-אפלטוניות הצליחה ליצור סינתיסה בין מרבית המחשבה הפילוסופית הקדומה (במיוחד הגותם של אריסטו, הסטואה והפיתאגוראים; רק האפיקוריאניסם לא נטל חלק בסינתיסה זו) לבין הפילוסופיה האפלטונית. כמו-כן קלטה הניאו-אפלטוניות לתוך עצמה אמונות דתיות שונות, מיתוסים, פולחנים ומנהגים משל הפוליתיאיסם היווני והמזרחי, כולל אלכימיה, מעשי מגיה (מבוססים לעתים קרובות על דמיון בין כוכבי-לכת לבין מתכות וכו'); היא נתנה מקום לכל האמונות המסורתיות באלוהיות ואלוהויות-למחצה שבדתות המקובלות.

הניאו-אפלטוניות מלמדת כי קיימת אלוהות (או עיקרון עליון; יהיה זה בלתי-נאות לייחס לה אישיות) החורגת ומצויה מעבר לגבולות העולם, מעבר לישות, אולי אף בבחינת לא-ישות במובן של "גבוה יותר מן הישות". יחד עם זאת, אלוהות טרנסצנדנטית זו היא המקור שממנו נאצל (או זורם, או מתקדם ) הכל, בלא שהדברים ייפרדו ויינתקו מן האלוהות הזאת, כך שיחד עם היותה טרנסצנדנטית היא גם אימננטית בכל. תהליך הזרימה איננו תהליך זמני; זוהי מעין היסטוריה אל-זמנית. הראשית איננה מעשה מכוון; זוהי מעין הקרנה, האצלה מתמדת, בלתי-רצונית מתמדת. האצלה זו איננה צורכת את מקורה; אדרבא, מקור זה לעולם מצוי הוא במלאותו ומלאות זו לעולם איננה קטנה. מלומדים אחדים מתארים את היחס שבין העיקרון העליון לבין כל ההאצלות הללו כ"פנתאיסם דינמי".

באשר העיקרון העליון מצוי מעבר לישות, הרי שאי אפשר לייחס לו שום נשוא, שכן כל הנשואים הם נשואים של ישים. המעשה הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לדבר עליו כעל "אחד", כדי לבטא שאין בו חלקים מובחנים ובמובן זה אין הוא מוגדר, הוא פשוט ולפיכך ללא כל תכונות. הוא "אחד" לא במובן זה שהוא "אחד" מסויים - זה או אחר - אלא "אחד" בחינת עצם. אם אנו חושבים עליו כעל מקור כל הישות, נוכל להתייחס אליו גם כאל "טוב", במובן זה שהוא הטעם האחרון לקיומו של כל דבר.

התהליך האל-זמני של ההקרנה מתואר בצורה הקולעת ביותר כ"התפזרותה" של האחדות המקורית, העוברת לתוך ריבוי הולך וגדל. לאורכו של סולם ישותי יורד, נאצלת לראשונה ממלכת הממשות העל-חושית (קודם כל הרוח, או המחשבה החושבת את עצמה, או השכל, אחר-כך הנפש), ולאחר מכן נאצלת הממשות החושית (בזמן ובחלל). צעד נוסף, ותהליך הפיזור הופך לכיליון (כמו שהאור, הנאצל מתוך מקורו בצורת חרוט, ממלא בהדרגה חלקים גדולים יותר של החלל ומתעמם אט-אט, עד אשר הוא אובד כליל בתוך החשיכה). כיליון זה (או הגורם המכלה כפי שהוא נקרא לעיתים), נחשב בעיני הניאו-אפלטוניות כתולדה שמקורה בחומר. באיזה שהוא אופן, שלא בנקל ניתן להבינו, למרות שהחומר הזה הוא אין (ריק, היעדר, חוסר), בכל זאת הוא באותו זמן גם ה"מדוע" של האין. העיקרון העליון בחינת מקור כל הישים נקרא "טוב" ובמקביל לכך החומר בחינת אין או בחינת טעם קיומו של האין, נקרא "רוע", אף כי ניאו-אפלטוניסטים אחדים עומדים על כך שייקרא בפשטות "אי-טוב".

הצעדים העוקבים זה אחר זה (או כפי שהם נקראים היפוסטזות) הם תולדה של איזו הכרחיות (בדיוק כפי שכל מה שמלא עד אפס מקום, נשפך על גדותיו). מנקודת ראות זו העולם הוא ללא פגם. כל מה שמצוי בו, בנוי כפי שהוא צריך להיות. דומה כי טענה כזו איננה מותירה מקום לתורת-מידות כלשהי. ברם, הניאו-אפלטוניות יודעת היטב את דבר אי-שלמות טבעו של האדם. דווקא אי-שלמות זו היא החוסמת את דרכו של האדם (ליתר דיוק, נפשו) ואינה נותנת לו להתקרב לאלוהות. יוצא איפוא שההקרנה, אף-על-פי שהיא הכרחית, מצמיחה מתוך עצמה את הגעגועים ("לשוב", "לחזור", "לצעוד אחורנית"), העשויים לחסל את ההתקדמות, אותה אפשר להבין עתה כפגם או כהתמוטטות מכוונת. געגועים אלה מצויים באדם, כפי שהם מצויים בכל הישים האחרים. הדרך שבה ניתן למלא אחר מבוקשם של געגועים אלה היא עניין לתורת-המידות. יוצא איפוא שבה בשעה שהניאו-אפלטוניות היא מוניסטית בבחינתה העיונית, הריהי דואליסטית בבחינתה המעשית.

מושג האלוהות שאיננו בר-השגה באמצעות החשיבה השכלית, תובע איזה סוג שהוא של הכרה על-שכלית עליונה אשר תתאים לו. כדי להשיג סוג עילאי זה של ההכרה, חייב אדם לבטל את כל מוגדרותה של החשיבה, להפקיע את עצמו מתוך תהליך ה"פאר". כאשר הוא הופך בעצמו לבסוף לאחד, מסוגל לעתים נדירות להתייצב פנים אל פנים עם ה"אחד", מצב המתואר על-ידי ניאו-אפלטוניסטים אחדים כמצב של התבוננות שבהרף-עין ב"אחד", ואילו על-ידי אחרים כמצב של היספגות או של התלכדות עם האחד. זהו מצב האכסטזה, שההכנה לקראתו היא המאשימה העיקרית של חיי המוסר. המעלות המוסריות למיניהן - התמדה, ביקורת-עצמית, יושר וזהירות - יש בהן כדי לשמש מטרה זו. בהתאם למידת התקדמותו של האדם בתהליך שיבתו מופיעות מעלות אלה בדרגים השונים של חייו הרוחניים בצורות נאותות שונות, למשל בצורת מידות טובות אזרחיות, מטהרות או מדגימות. ברגעי האכסטזה הנדירים באות על סיפוקן כל שאיפותיו השכליות והמוסריות של האדם.

אחת הבחינות הבולטות בניאו-אפלטוניות (ההופכת את הניאו-אפלטוניות לבלתי מתקבלת על דעתו של אמפיריציסט), מתמצה בדרכי "הגזירה" של כל הממשות החושית מתוך ממשות על-חושית (שהיא ממשית יותר מקודמתה); "גזירה" זו מייצגת סוג מסויים של סיבתיות, שונה לחלוטין מן הסיבתיות שבחלל ובזמן. מן הראוי איפוא להדגיש בהקשר זה את ההבדל התהומי הקיים בין מה שכיום נחשב להסבר מדעי לבין מה שיהיה נחשב להסבר מדעי בעיני הניאואפלטוניסטים. הניאו-אפלטוניות מתייחסת אל ההסבר המדעי כאל תפיסה שטחית של הממשות, העוסקת רק במה שחיצוני לממשות, בעוד שאיש-המדע, האמפיריציסט, עשוי להחשיב את הניאו-אפלטוניות כדמיון-שווא ותו לא. אך כלום אין לנו לצפות שהסיבתיות היוצרת ישים תהיה שונה לחלוטין מן הסיבתיות הקיימת בין ישים נוצרים?

מקובל לראות בפלוטינוס (Plotinus) את מייסדה של הניאו-אפלטוניות (אף-על-פי שבזמן האחרת פעלו מלומדים רבות למען תיקון העוול שנעשה לקודמיו של פלוטינוס; עתה החלו מחשיבים את האפלטוניות מימי קיקרו (Cicero) - היינו מה שקרוי אפלטוניות-הביניים – כקרקע פוריה לצמיחתה ולהתפתחותה של הניאו-אפלטוניות). כן מקובל לראות את שנת 529, בה ציווה יוסטיניאנוס לסגור את האקדמיה האפלטונית באתונה, כקץ הפילוסופיה הפאגאנית בכלל והניאו-אפלטוניות בפרט. במשך שלוש מאות שנים אלה התפתחו אסכולות ניאו-אפלטוניות שונות. החשובות ביותר הידועות לנו הן האסכולה של פלוטינוס, האסכולה של פרגמום (Pergamum) והאסכולה האלכסנדרונית.

שני נציגים בולטים של האסכולה המוקדמת של פלוטינוס היו פורפירי (Porphyry) (305-234 לערך) וימבליכוס (Iamblichus) שמת בשנת 330 לערך. פורפירי ערך את כתבי פלוטינוס ומהדורה זו, אשר לה הקדים ביאוגרפיה של מורו, היא המצוייה עתה בידינו. פורפירי היה אויב מושבע של הנצרות; הוא התקיפה בחיבורו "כנגד הנוצרים" (Against the Christians) מתוך דבקות וחריפות רבה. אחדים מטיעוניו, במיוחד בענייני כרונולוגיה וקביעת מחבריהם של כתבי הקודש, לא הופרכו עד עצם היום הזה. חיבורו "על מערת הנימפות" (On the Cave of Nymphs) הוא דוגמה טובה לדרכי הפירוש האליגורי לשירה (במקרה זה שירת הומירוס) הנקוט בידי ניאו-אפלטוניסטים רבים. חיבורו האפוריסטי "נקודות מוצא" (Starting Points) הוא מבוא מצויין לעיקרי התורות הניאו-אפלטוניות. מכתבו המנחם לאשתו "מכתב למארצלה" הוא קריא ומעניין; חיבורו "מבוא לקטגוריות של אריסטו" (Introduction to Aristotle’s Categories) היה בעל השפעה רבה; חיבור זה הוא פירוש לחמישה מושגי יסוד (סוג, מין, הבדל, תכונה, מקרה-מושגים שנקראו מאוחר יותר נשואים [Predictables]). הפיסקה שבה מנסח הוא את השאלה (בלא להשיב עליה) אם הכוללים קיימים (באופן בלתי תלוי ברוח תופסת ובעצמים פרטיים), נתנה דחיפה עצומה למחלוקת של ימי-הביניים, בין הנומינליסם, הריאליסם, והקונצפטואליסם (מושגנות). הוא מדגיש במידה רבה יותר מאשר פלוטינוס את מעמדו הקובע של הרצון ב"נפילתה" של הנפש.

ימבליכוס ניסח בשורה של מסכתות ["תוכחה לפילוסופיה" (Exhortation to Philosophy), "חיי פיתגורס" (The Life of Pythagoras), "מתמטיקה כללית" (General Mathematics) וכו'] את אשר חשב לעיקר הפילוסופיה הפיתגוראית. חיבורו "מסתורין מצריים" (Egyptian Mysteries) הוא פירוש פילוסופי אליגורי לפולחנים ולתורות הדתיות המצריות. ייתכן שהוא עצמו יצר מסתורין ניאו-אפלטוניים, שהיו מעין תערובת מסתרי-דת משל יוון והמזרח. הוא נוטה לחלק את ישויותיה של הממלכה העל-חושית (דרך משל, בשיטתו נמצאים שני "אחד", שני "רוח") וניאו-אפלטוניסטים שצעדו בעקבותיו המשיכו בחלוקות אלה והרחיקו לכת בהן יותר ויותר. הוא מופיע כמאגיקן ביצירתו של ביירון "מאנפרד" (Manfred).

האסכולה של פרגמום, שנוסדה על-ידי אחד מתלמידיו-מעריציו של ימבליכוס, אידסיוס (Aidesios), היתה מעוניינת בעיקר במעשה המאגי. נציגה הידוע ביותר הוא הקיסר יוליאן הכופר (Julian the Apostate) (שנולד בשנת 332 אחרי סה"נ). בנסיונותיו לבלום את צמיחתה של הנצרות, בדומה לקיסר גאליאנוס (Gallienus) שקדם לו, טיפח גם הוא את תחייתו של הפוליתיאיסם (Polytheism), בעזרת הניאו-אפלטוניות; דומה כי חיבורו של סאלוסטיוס (Sallustius) "על אלוהים ועל היקום" ("On Gods and the Universe") התכוון לשרת מטרה זו. הניאו-אפלטוניות נועדה לספק לפוליתיאיסם את הפירושים הפילוסופיים-אליגוריים, ובדרך זו להפוך את הפוליתאיסם, מצד אחד לנקודת משיכה לגבי האנשים המשכילים, ומצד שני לאפשר להמון להמשיך להשתמש במסורת, שכן זו הכילה בקרבה אוצר בלום של חוכמה בצורה שווה לכל נפש.

הנציגים העיקריים של האסכולה של פלוטינוס בשלבי התפתחותה המאוחרים במסגרת האסכולה האתונאית - שלמעשה אינה אלא האקדמיה האפלטונית שהפכה לפלוטינית - היו פרוקלוס (485-410) (Proclus) ודמסקיוס (Damascius). פרוקלוס, המכונה לפעמים "הלמדן של הניאו-אפלטונים", הציג באופן שיטתי וכולל את עיקרי התורות הניאו-אפלטוניות בשני חיבורים: "יסודות התיאולוגיה" (Elements of Theology) ו"התיאולוגיה של אפלטון" (The Theology of Plato). בכתביו מתבהרות אחדות מן המתיחויות הפנימיות של הניאו-אפלטוניות. אף-על-פי שהוא גוזר את הכל מתוך האחד בלבד, ואין שני לו בדרכו לאפיין את האחד בפשטות המוחלטת (ומכאן שהוא בלתי-ניתן לתיאור), בכל זאת הוא גוזר את הממשות מתוך שני עקרונות ולא מתוך אחד שהם בסופו של דבר או אפלטוניים או פיתגוראיים. היינו, המוגבל והבלתי-מוגבל, באשר אלו השניים נוכחים אף הם באופן מסויים בתוך האחד (בכך הוא מזכיר לנו בהכרח את הפיתגוראים, שטענו כי המספר אחד, והוא בלבד, הוא זוגי ובלתי-זוגי בעת ובעונה אחת). בנוסף לאחד, הוא מניח את קיומם של "אחדים" הבאים מיד אחרי "האחד" (אם זוהי היפוסתיסה פרטית אין זה ברור די הצורך) ומזהה אותם עם האלים. כמו כן הוא גוזר באופן מפורש את החומר מן "האחד". הוא מייחס חשיבות מרובה לעיקרון "השילוש", אשר לפיו כל מה שנאצל נשאר באחת מבחינות טבעו כפי טבעו של המאציל, בבחינה אחרת של טבעו הוא שונה לחלוטין מן המאציל ואילו בבחינה שלישית של טבעו הוא שב אל מקורו. אחדים מן ההימנונות המושרים בפיו הם תעודות חשובות ביותר בתורת עדות לדתיות הניאו-אפלטונית.

מחבר שטרם זוהה, אך המתיימר (ובמשך שנים אף האמינו בכך) להיות דיוניסוס (Dionysius), תלמידו-מעריצו של פאולוס (Paulus) מה שהעלה את סמכותו בעינו רבים, כתב חיבורים אחדים - ביניהם "שמות אלוהיים" (Divine Names) ו"תיאולוגיה מיסטית" (Mystical Theology) אשר בהם הוא מנסה לצרף יחדיו את פרוקלוס עם הנצרות (על בעיה זו, ראה להלן). כתבים אלה ידועים במיוחד כמייצגים את מה שמכונה תיאולוגיה שלילית.

דמסקיוס היה ראש האקדמיה (ראה לעיל) בעת סגירתה. הוא מגלם באופן מסויים, את השלמתה של השאיפה הסמוייה המצוייה מאז ומתמיד בניאו-אפלטוניות, לפיה כל ההכרה הרציונלית היא בבחינת משל, כך שלמעשה שום בחינה של הממשות איננה בהישג ידה של הכרה זו.

האסכולה האלכסנדרונית תופסת מקום מיוחד בתולדות הניאו-אפלטוניות. תורתה פשוטה יחסית (במובנים מסויימים היא קרובה לאפלטוניות-הביניים יותר מאשר לפלוטינוס), וחלק מאנשי האסכולה הזו קיבלו על עצמם את הנצרות, בה בשעה שאסכולת אתונה נשארה עד הסוף אחד המבצרים של הפוליתיאיסם. היפאטיה (Hypatia), שנרצחה על-ידי קנאים נוצרים, ותלמידה הבישוף(!) סינסיוס (Bishop Synesius) היו בין נציגיה הבולטים של אסכולה זו.

למרות המגמות האנטי-נוצריות של ניאו-אפלטוניסטים רבים (שטופחו על-ידי הוגי-דעות כמו מקרוביוס (Macrobius) או סימאכוס (Symmachus)), חשו רבים מהוגי-הדעות בעולם הנוצרי, משיכה לניאו-אפלטוניות, ולאחר שהערבים גילו את השפעת הפילוסופיה היוונית וספגו אותה, החלו אף הוגי-דעות איסלמיים ויהודים לנטות לעבר רעיונות ניאו-אפלטוניים. מצד אחד זוהי תופעה טבעית, אם נזכור את אהדת הניאו-אפלטוניות לדת בכלל, את תיאוריה הנמלצים על מושג האלוהות, את הנחותיה בדבר ממשותו היתרה של העל-חושי לעומת החושי, את האסקטיות (1) שלה וכיוצא באלה. מצד שני, יש בתופעה זו גם מן הפרדוקס. הנצרות היא דת היסטורית במובן החמור ביותר של המושג (כמו היהדות והאיסלם). ההיתגלמות שהיא בעלת מעמד מרכזי וחשיבות מוחלטת ויחידה במינה לגבי הנצרות, היא מאורע בזמן, עם כל המקריות של מאורע היסטורי. ומן הנמנע הוא לגזור בדרך לוגית את המאורע ואת זמנו המדוייק. ברם, הניאו-אפלטוניות, מתוך נאמנות למורשה היוונית, נשארה תמיד בבחינת שיטה רציונלית, במובן זה שהציגה את העולם כמעין סילוגיסם ענקי, שבו כל מאורע נובע מתוך רעהו, באותו אופן אל-זמני, כמו שהמסקנה נובעת מן האקדמות. כל מה שמתרחש בזמן הוא מקרי, על כן הוא נעדר משמעות אחרונה, מהותית, לגבי האדם ולגבי העולם. אך למרות הבדל יסודי זה ניסו הוגי-דעות נוצריים שוב ושוב להביע תורות נוצריות במונחים ניאו-אפלטוניים. אפילו בתקופתנו אנו אפשר למצוא ניסיונות כאלה. ייתכן שהם פרי-העובדה שהמחברים ההולכים בדרך זו לא השלימו מעולם עם אופיה המקרי, ההיסטורי של הנצרות.

בהקשר זה ראוי אוגוסטינוס (Augustinus) לציון מיוחד אף-על-פי שהוא עצמו הושפע על-ידי רעיונות ניאו-אפלטוניים [שאותם מצא בחלקם בכתבים ניאו-אפלטוניים ובחלקם בדרשותיו של אמברוסיוס הקדוש (S.T.Ambrosius)] הרי בפרק מפורסם ב-"וידויים" שלו (בספר השביעי) הוא קובע את המשותף לנצרות ולניאו-אפלטוניות ואת המבדיל ביניהן.

קטעים מתוך כתבי פלוטינוס שיוחסו בטעות לאריסטו תחת השם "התיאולוגיה האריסטוטלית" (Aristotelian Theology) מילאו תפקיד חשוב בהעברת רעיונות ניאו-אפלטוניים אל ימי-הביניים.

מבין אלה אשר הושפעו על-ידי הניאו-אפלטוניות, יש לציין את אריג'נה (Erigena), מייסטר אקהארט (Master Eckhart), ניקולאוס מקוזה (Nicolaus of Cusa), מארסיליו פיצ'ינו (Marsilio Ficino) וקודוורת (R.Cudworth) [יחד עם שאר ההוגי המכונים אנשי האסכולה האפלטונית מקיימברידג' (Cambrige Platonists)]

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

הערה:
1. Asceticism – ויתור על הנאות העולם הזה.