הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > חקלאותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > הצומח במקרא
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
לגפן מקום מרכזי בתרבותנו, מתקופת המקרא דרך ייסוד המושבות ועד ימינו. במאמר זה, על תעשיית היין הכרם והמלאכות הקשורות בהם.
(מאמר 1 מתוך 2 בנושא להיות לכרם לאדרת)



להיות לגפן אדרת : כרם היה לידידי
מחבר: יוחנן בן יעקב


זכתה הגפן ונתייחד לה מקום כבוד בתרבותנו. מתקופת המקרא, דרך ייסוד המושבות הראשונות ועד ימינו, מהווים הגפן והיין גורם מרכזי בהווי החומרי והרוחני של עמנו. מקורותינו שופעים ביטויים, דימויים ותיאורים הקשורים לגפן ודרכי גידולה, ליין - הכנתו ושתייתו.

אין לך נושא נחמד, ציורי, מרתק, שופע חן ורעננות ועם זאת מאפשר לחדור, מבעד לריאליה החומרית, אל מקורות היניקה של העם היהודי - כמו הגפן והיין. הבה אפוא "נצא השדה נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר" (שיר השירים ז', יב-יג).

"ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון..." (דברים ח', ח). בין שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, נועד לגפן מקום מרכזי. שפע גפניה ויינה של ארצנו נזכרים במגילת שנהת המצרי (1700-2050 לפנה"ס): "ארץ זו (ישראל) טובה היתה... ויהיו בה תאנים וגפנים ויינה רב ממים, דבשה בשפע ושמנה עצום..."


 

חכלילי עיניים מיין


תיאור דומה מוצאים אנו בברכת יעקב לבנו יהודה - "אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו. כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה. תכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב" (בראשית מ"ט, יא-יב). ברכה זו אינה דמיונית כל עיקר – גם כיום מוצאים אנו בהר-חברון, נחלת שבט יהודה, גפנים עבות-גזע המשמשות כיתד לקשירת החמור. אף גפנים עשירות יבול עד שניתן להטעין משא עיר באשכולות הנבצרים מגפן אחת. חכלילי - פירושו אדום, ובוודאי יפה (וקרוב למציאות) המובן המדרשי המוענק לביטוי "חכלילי" בגמרא - "כל חך שטועמו אומר: לי לי!" (כתובות קי"א ב').

המחקר הארכיאולוגי בארץ, חשף שפע ממצאים המעידים על היקף גידול הגפן ותעשיית היין המפותחת בימי-קדם. מאות גיתות פזורות על-פני ארץ-ישראל, מהן בודדות ומהן מקובצות - עדות למיתקני תעשייה ציבוריים כדוגמת מפעל היין שנחשף בגבעון (אל-ג'יב), החווה החקלאית הסמוכה לשדה-התעופה עטרות ועוד.

כן נתגלו חפצי אמנות וכלים שימושיים מעוטרים אשכולות ענבים, זמורות גפן ודריכה בגת. ציורים אלה מצויים על מטבעות, משקופים, פסיפסים, נרות-חרס, כדי-יין וכדומה.

בימי כיבוש הארץ בידי המוסלמים הצטמצמו שטחי הכרמים, בשל איסור שתיית יין על המוסלמים. הכליף אל-חאכים הורה לעקור כרמי גפנים המיועדות ליין בארץ-ישראל. אף-על-פי-כן לא נכחדו הכרמים לחלוטין. הנזיר השוויצרי פליכס פאברי (שהה בארץ בשנים 1483-1480) מתאר: "הענבים האלה היו מתוקים מאוד, משני המינים - שחורים ולבנים ... אמרתי בליבי: אויה, הזאת היא הארץ אשר נאמר עליה שתהיה זבת חלב ודבש. אולם איני רואה את השדות אשר יביאו לחם וכרמים ליין... אויה, היא מלאת סלעים, מיובשת מהשמש וערומה ..."

ד"ר לורטט מעיד בשנת 1884: "חברון נטועה כרמים רבים ועצי פרי שונים... פה נמצאים הכרמים הנרחבים ביותר בארץ-ישראל. כדי לשמור על הענבים בונים בכרמים מגדלים מהם שומרים על הכרמים. גזעי הגפן עבים מאוד וזמורותיהם סרוחות על-פני האדמה. הענבים גדולים ומצוינים והם מבשילים מתחילת חודש יולי ועד חודש נובמבר".



 

הציונות והגפן


עם חידוש היישוב היהודי-אשכנזי בירושלים, במחצית השנייה של המאה הי"ח, התפתחה תעשיית היין ברחוב היהודים בעיר העתיקה. משפחות פינס, ילין, ריבלין ואחרים טרחו בהכנת יין במרתפי הבתים. על הכנת יין ביתי יודעים אנו אף מעדויות ותיקי היישוב היהודי בחברון ובצפת. אנשי היישוב הישן בירושלים פיתחו את תעשיית היין הפרטית לכדי כמה יקבים מסחריים שפעלו בעיר העתיקה, במוצא ובמאה שערים.

"עם ייסוד בית-הספר החקלאי מקוה-ישראל בשנת 1870, נטעו בו כרם ענבים, רובו ענבי-יין ומיעוטו ענבי מאכל... המתיישבים היהודיים הראשונים התעניינו בעיקר בענבי-יין, משום שבארץ כבר היו כרמים רבים של ענבי-מאכל... את כרמי-היין הנרחבים הראשונים נטעו בראשון-לציון בשנת 1885, מזמורות שנלקחו מהכרם במקוה-ישראל. בשנת 1889 הוקם היקב הגדול בראשון-לציון. בתקופה ההיא נוספו עוד מרכזים לכרמי יין - ראש-פנה בגליל, זכרון-עקב ובנותיה בשומרון" (אסף גור - פירות ארץ-ישראל).

בהשפעת הברון רוטשילד, פותח ענף הגפן והיקב במושבות הראשונות, והיה לאחד ממקורות הפרנסה העיקריים למחדשי היישוב היהודי החקלאי בארץ. יקבי ראשון-לציון נותרו עד היום כסמל לתהליך חידוש היישוב היהודי-הציוני בארץ. ועוד לא נס ליחו של הפזמון: "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון". שם ביקב, מצויים משרדי "אגודת-הכורמים", בהם מרוכז חומר ארכיוני רב ומעניין בנושא הגפן והיקב. רוב החומר ראה אור בספר עב-כרס: תולדות אגודת הכורמים, מאת א. עבר-הדני, הוצאת האגודה, 1966.





 

שירת הכרם


"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן-שמן. ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו, ויקו לעשות ענבים, ויעש באשים... ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עשה לכרמי. הסר משוכתו והיה לבער, פרץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה, לא יזמר ולא יעדר, ועלה שמיר ושית, ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר. כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואיש יהודה נטע שעשועיו..." (ישעיהו ה', א-ב, ה-ז).

תמונה חיה ומפורטת זו מלמדת רבות על תהליך נטיעת הכרם ועיבודו, תהליך הדורש ידע, ניסיון ועמל רב. מאלפת בנידון ההשוואה בין התיאור המקראי הקדמון, לבין המציאות המוכרת לנו משטחי הכרמים באזורי ההר בימינו.



 

ויעזקהו ויסקלהו


לאחר איתור השטח המתאים, יש לבצע הכשרת קרקע קשה ומפרכת; בירוא עצי-יער ושיחי-בר, סיקול השדה ועיזוקו - תוך ניצול מלא של אבני השדה שסוקלו. שפע אבני הסיקול משמשות להקמת דפנות המדרגות - טראסות, הגדרות והשומרות.

המדרגות - תפקידן לעצב את מדרון ההר לחלקות שטוחות ומפולסות הניתנות לעיבוד חקלאי. הן עוצרות ואף אוצרות את הסחף ושטפי המים.

תיאור מעניין של הגדר מצאנו בספרו של ת. וילסון שסייר בארץ בראשית המאה. "כמעט כל הכרמים מוקפים גדרות (ג'אדרי בערבית), הבנויות אבני גוויל גסות ללא מלט. אבנים אלו נלקחות מהשטח בעת הסיקול והכשרת הקרקע לנטיעת הכרם... הגדרות בנויות על הקרקע, ללא יסודות, על כן נהרסות לפעמים כאשר הגשמים שוטפים ומרככים את האדמה מתחת לגדר."

"... לעתים קרובות מניחים שיחי סירה-קוצנית (נטס - בערבית) על-גבי הגדר. שיחים קוצניים אלה, בולטים מעל פני הגדר ומוחזקים על-ידי אבנים, נועדו למנוע חדירת כלבים, שועלים וצבועים, אוהבי הענבים, אל הכרם."

"פעמים, גדרות האבן תוחמות שביל צר ומפותל עד שקשה מאוד לשני בעלי-חיים לעבור בו זה בצד זה. בשביל כזה עבר כנראה בלעם בפוגשו במלאך ה': 'ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה' (במדבר כ"ב, כד)".

C.T. Wilson, Peasant Life in the Holy Land, לונדון 1906. בתרגום חופשי מאנגלית

אבחנה יפה מצויה במשל הכרם של ישעיהו: "הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס" - הסרת משוכת הקוצים העוטרת את הגדר מאפשרת לצאן ושאר מזיקים קלי רגליים להשחית הכרם. פריצת גדר האבן גוררת חדירת בהמות גסות, פרות, שעיקר נזקן ברמיסת הגפנים.





 

השומרה


בעונת הבשלת הפרי, בימי הבציר, נדרש הכורם לחיות בתוך כרמו, או סמוך ככל האפשר לכרמו. ראשית לכל הוא חייב לשמור על היבול מפני המזיקים: "שעלים קטנים מחבלים כרמים" (שיר השירים ב', טו), ומפני הגנבים: "שמני נטרה את הכרמים" (שם א', ו). עיקר עבודת הבציר נעשית השכם בבוקר.

בפפירוס אנאסטסי הראשון מימי רעמסס השני (1235-1289 לפנה"ס) נאמר: "כשתבוא ליפו תמצא את העצים מוריקים כמו בתקופה הטובה ביותר (אביב) ותראה את הבנות היפות שומרות בכרמים".

השומרה הינה חלק אינטגראלי מהכרם, כנזכר במשל הכרם הנ"ל, "ויבן מגדל בתוכו". בנוסף לשמות שומרה ומגדל, מכונים מבנים אלו: נוטרה מלונה, בורגאן ובפי הערבים: מנטרה, קאסר (מבצר). כריבוי השמות כן ריבוי השומרות לסוגיהן. הפשוטות ביותר: הסכות - מעטה סכך על גבי ארבע כלונסאות. נראה כי הסוכות הקדומות הוקמו על גלי אבן גדולים שרוכזו בעת הסיקול בכרם. האחרות בנויות בנייה יבשה ללא מלט, חדר או
שניים והגג מכוסה זרדים וזמורות.

השומרות המשוכללות כוללות כמה חדרים, בשתיים או שלוש קומות. השומרה בנויה בחצר פתוחה, מוקפת גדר אבן עבה וגבוהה. בחצר - בור-מים, גת-יקב, מטבח, פינת כביסה, סוכת-גפנים ואף עץ תאנה ענף. קירות האבן עבים ביותר, כמעט ללא חלונות, מגרעות ל"ארונות קיר" והגג - כיפת אבן מושלמת מעשה ידי אמן (ללא מלט וקורות).

ד"ר צבי רון ערך מחקר מקיף: "המלונות כביטוי לחקלאות המדרגות בהרי יהודה ושומרון" (אוגוסט 1976). בין השאר מצא כי - במלונה בנויה אבן, עשויה להישמר טמפרטורה נמוכה ב- C13 מאשר בחוץ! - נתון משמעותי ביותר בימי הבציר בקיץ הלוהט לכורם ולפרי. כמות האבן הצבורה במלונה בת חדר אחד, עשויה להגיע עד כדי 350 טון אבן! (כשבע משאיות ענק עם טריילר צמוד נדרשות לשאת משא כזה).

וילסון בספרו הנ"ל כותב: "חלק ממגדלי השמירה, במיוחד אלה הרחוקים מהיישוב והמוצבים בכרמים מבודדים בנויים בנייה חזקה כדי להיות מקום מבטחים מוגן, כל זה כנגד אורחים בלתי קרואים. שכן הגנבים מצויים מאוד והיתקלויות קטלניות הן תופעה מוכרת וידועה בכרמים. בסתיו 1897 ניסה גנב לשדוד טנא מידי כורם בכרם מבודד סמוך לכפר עין-עריך, הכורם ירה בגנב והרגו. מלבד גנבים חודרים לכרמים: שועלים, צבועים, זאבים, דובים וכלבי כפר חצי-פראיים, כולם אוהבי ענבים ועושים שמות בכרם ובפרי הבשל. מגדלי השמירה החזקים בנויים בשני מיפלסים, חדר על גבי חדר. הגישה לקומה העליונה - מתוך הקומה התחתונה. הכניסה למגדל השמירה בפתח נמוך, מדרגות גסות מובילות לחדר העליון. כדי למנוע חדירה לא-רצויה לשומרה בשעות הלילה, מניחים צמוד לפתח, מבפנים, לוח-אבן עליו פורש אחד מבני המשפחה את מצעיו וישן במקום, באופן שלא ניתן להיכנס באין-רואה". מערכת אזעקה משוכללת להפליא!

כדאי לזכור שהלינה בלילה בתוך החדר התחתון בשומרה היא עונש לא נעים... שהרי השומרה קרירה ביום ואילו בשעות הלילה נפלט החום שנצבר בקירות האבן, והחדר מחניק ולוהט. העדר חלונות נועד למנוע חדירת חום במשך היום, אך מונע אוורור בלילה. על-כן לנים רוב בני המשפחה בלילות הקיץ הנעימים, בחדר העליון שקירותיו אבן וגגו סכך זרדים וזמורות והוא מאוורר ונעים בלילה.





 

נשכימה לכרמים


הווי חיים מיוחד נרקם בחודשי הקיץ בשומרות ובכרמים. משפחות-משפחות יוצאות מהעיר ומהכפר הדחוסים והצפופים אל השדה הפתוח והמוריק, אל הכרם עמוס הפרי. תמונה נלבבת זו - פיקניק משפחתי המשתרע על פני חודשיים-שלושה - מאפיינת את מרחבי העיר חברון. התמונה שבה ומעלה בפנינו תיאורים מהמקרא, המשקפים הווי חיי אבותינו בשבתנו כעם בריא בארצו: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א' ה', ה).



 

ואנכי נטעתיך שורק


משתמו שלבי הכשרת הקרקע והכנת השטח, יבחר הכורם זמורות גפן משובחות וייטע אותן: "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת" (ירמיה ב', כא). זנים הרבה לגפן. כל זן וסגולותיו המיוחדות ומגרעותיו בצידן. בדברי ימי הכרם במושבות, ידועה מגפת הפילוקסרה שפגעה במרבית שטחי הכרם היהודי וכפתה החלפת זנים ונטיעה מחודשת.

הזן הנפוץ ביותר בקרב הכורמים המסורתיים בארץ הוא הדבוקי. בעשרות השנים האחרונות הוכנסו לשימוש במשק הערבי זנים רבים ומגוונים בתכונותיהם. סוד ההישגים המרשימים של כורמי הר-חברון נעוץ, בין השאר, בידע ובניסיון הקשור בטיפול בזנים השונים. פיזור עונת ההבשלה והבציר על-פני חמישה חודשים - הישג כלכלי ומקצועי מרשים - מושג בעיקר בשל תכנון נכון. הזנים המקדימים להבשיל - מקומם במעלה המדרון ובראשי ההרים. שם הקרינה רבה והחום מעודד וממריץ את ההבשלה. לעומת זאת, זנים המאחרים להבשיל - מקומם בעמקים הנמוכים, שם נשמר קור עד השעות המאוחרות של הבוקר בימי הקיץ, וההבשלה מתעכבת.



 

"כי אפילות הנה"


דרך נוספת לעיכוב ההבשלה היא ההאפלה. כיסוי הגפן על-ידי בד, נייר או זרדים וזמורות יבשות על-מנת למנוע קרינה ישירה על הגפן והפרי. בדרך זו נשמרת אווירה קרירה סביב הפרי, ואף הקרקע עליה מונחת הגפן אינה מתחממת ולא מקרינה חום אל האשכולות. הערמה מתוחכמת זו העניקה לענבים המאחרים להבשיל את הכינוי "ענבים אפילות".

שני נתונים גיאוגרפיים חשובים בהר-חברון מסייעים להצלחת הכורמים. רמת הר חברון מתנשאת לגבהים כדי 1000-900 מטר מעל פני-הים, על-פני שטחים נרחבים למדי. בשונה מהשומרון והגליל, שם מזדקרות לגבהים אלה רק הפסגות ורוב השטח נמוך יותר. החורף בהר-חברון סוער, גשום ומושלג - הגפן עמידה בשלגים לעומת עצי-פרי רבים אחרים, ומקובל להניח כי "מנת-הקור" הגדולה הנספגת על-ידי הגפנים שבשלכת, גם לה חלק ביבול המוצלח. הקרירות הרבה, שפע הלחות בלילות והיובש בימים בעונת הקיץ, תורמים לעיכוב ההבשלה ושיפור טיב הפרי.

המסייר בעמקי הר-חברון בבקרים בעונת הקיץ חש בלחות הרבה ובקור השורר שם. פרופ' קרמון טוען שהלחות הרבה וכמויות הטל העצומות, השוות לכדי 200 מ"מ גשם, הינן תוצאת האידוי הרב מים-המלח הסמוך. האידוי השנתי מים-המלח מגיע לכדי קרוב למיליארד וחצי מטר-מעוקב מים!



 

הדליה - "גפן אדרת"


"ויצמח, ויהי לגפן סלחת שפלת קומה, לפנות דליותיו אליו ושרשיו תחתיו יהיו, ותהי לגפן, ותעש בדים, ותשלח פארות... והגה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו, ודליותיו שלחה לו להשקות אותה מערגות מטעה. אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה, לעשות ענף ולשאת פרי, להיות לגפן אדרת" (יחזקאל י"ז, ו-ח).

מיוחדת במינה היא תופעת ההדליה בגפנים. הדליה - משורש דלה, שעניינו להרים, לדלות מים מהבאר: "וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן" (שמות ב' יט). מכאן השם - דלי, ואף שם הגפן המודלית - דליה (דלית). אפשר ויש קשר לשוני בין דלה ובין דל: "מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון" (תהלים קי"ג, ז). דל - מי שזקוק שירימוהו משפל.

המסייר בכרמי הענבים יפגוש זו לצד זו "גפן סרחת שפלת קומה" (יחזקאל י"ז, ו), המכונה במקורות "רוגלית". על-פי-רוב נשען הגזע על אבן נמוכה או מוט עץ. הגפנים בכרמי-היין במושבות נראים כשיחים קטנים זקופים - שיטת הגביע. כרמי-הפרי נטועים ומודלים, שורות-שורות על-גבי קורדונים - עמודי אבן - וביניהם רשת חוטי פלדה. ועוד מכירים אנו את סוכות הגפן הגדולות והמרשימות.

פעולת ההדליה נועדה לאפשר פרישה רחבה של נוף הגפן והגדלה ניכרת ביבול, הקלה משמעותית בעת עיבוד הכרם והבציר, הרחקת האשכולות מהקרקע - מניעת ריקבון ופגיעה על-ידי רמשים.

גפן סורחת - "רוגלית" - נהנית מקליטת חום הקרקע ועקב כך מקדימים ענביה להבשיל, פרט לגפנים מואפלות. ענבי גפנים מודלות "דליה" מאחרים בהבשלה. שיטות ההדליה נועדו לשימוש בעיקר בזני ענבים המיועדים למאכל. ענבי-יין וענבים אפילים גדלים על-פי-רוב כגפנים סרוחות שרועות.

"ומנין היו מביאים את היין למקדש? - אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות" (מנחות ח', ו).

ממוצעי יבולים בהר חברון כיום:

  • גפן סורחת – כ- 500 ק"ג לדונם.

  • גפן מודלית על-גבי קורדונים כ- 1,500 ק"ג לדונם.

  • גפן מודלית בסוכה - גפן אדרת - היבול הממוצע כ- 3000 ק"ג לדונם. יש כורמים שיבול כרמיהם מגיע כדי 7000-6000 ק"ג לדונם!





 

"הכרמים העבודים"


כמות הפרי וטיבו, מושפעים ישירות ממסירות הכורם וטיב עבודתו. בעונת החורף עליו להרבות בחריש של אדמת הכרם. המשנה מציינת: "מנין היו מביאים את היין למקדש... מן הכרמים העבודים" (מנחות ח',ו) כרמים שחרשו אדמתם לפחות פעמיים. יש כורמים הנוהגים לחרוש אדמת כרמיהם עד שבע פעמים בשנה.

פעולה חיונית נוספת היא הזמירה: "שש שנים תזמר כרמך" (ויקרא כ"ה, ג). יש הסבורים שהפסוק הידוע: "הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב', יב) מכוון לעונת הזמירה בכרמים. זמירה נכונה מבטיחה התפתחות נאותה של הגפן ויבול טוב בשנה הבאה. הזמורות משמשות כסכך לסוכות, חומר בעירה והסקה, להכנת סלים, חבלים ועוד.

וכך מספרת הגמרא (בתרגום חופשי מארמית): "ר' חייא... ור' שמעון... היו מהלכים, בשנת השמיטה... פגע בהם ריש לקיש... ראה אדם אחד שהוא זומר בכרם אמר להם: כוהן וזומר?! (מלאכה שאסורה בשנת שמיטה) אמרו לו יכול לומר: לעקל (סל) בית-הבד אני צריך (סל בו סוחטים הזיתים לשמן ואינו זומר לצורך הטיפול בגפן שהוא אסור). אמר להם ריש לקיש: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות?!..." (עפ"י סנהדרין כ"ו, א).



 

הבציר


"ויצאו השדה ויבצרו את כרמיהם וידרכו ויעשו הלולים" (שופטים ט', כז). הבציר נמשך על פני כל הקיץ, מימי תמוז-אב (יוני-יולי) ועד חשון-כסלו (נובמבר-דצמבר). כל זן בעיתו בהתאם למועד הבשלתו. ענבי-היין והצימוקים נבצרים אחרונים, שאז כמות המים בעינב זעומה וכמות הסוכר רבה ביותר.

הבציר מלווה שמחה רבה, הוא מציין את סיום העונה החקלאית. בעת הבציר נרקם הווי מיוחד המלווה שירים ופזמונים ידועים.

בספר שופטים אנו קוראים על חג עתיק ומיוחד שנחוג בכרמים: "הנה חג ה' בשלו מימים ימימה... ויצו את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן" (שופטים כ"א, יט-כא).

במשנה בא תיאור חג המחולות בכרמים בימי בית-שני: "...לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום-הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות: בחור, שא נא עינך וראה מה אתה בורר לך..." (תענית ד', ח). שני המועדים מציינים את ראשית הבציר וסיומו במרבית הכרמים. כל בת הופיעה לאירוע בלבוש לבן שאול מחברתה - שלא לבייש את העניות שאין להן... חג זה חודש בהתיישבות החקלאית העובדת ורישומו ניכר. כדברי הגמרא: "ענבי הגפן בענבי הגפן - דבר נאה ומתקבל" (פסחים מ"ט, א), תיאור המתייחס לשידוך טוב ומוצלח - מזל טוב!

שני שלבים לבציר: בראשון, והוא העיקרי, נבצר רוב היבול "השב ידך כבוצר על סלסלות" (ירמיהו ו', ט). בשלב השני נבצרים האשכולות שנותרו, שטרם הבשילו בבציר הראשון, הלא הן העוללות. "הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח', ב). על-פי ההלכה ראוי להשאיר את העוללות לעניים: "וכרמך לא תעולל... לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא י"ט, י).





 

"הגפן - אלו ישראל"


במשל יותם, כאשר מחפשים העצים לעצמם מלך, פונים אל הגפן: "ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט', יב-יג).

נביאים, משוררים והוגים הרבו לדמות את ישראל לגפן ולכרם. תמונת גפן פורחת, כרם משגשג עמוס פרי - סמל הצלחה, שפע וביטחון. ואילו כרם זנוח, גפן שהכזיבה וענבי באושים - הם סמל להרס וחורבן. קו מנחה בדימויים אלה - הצגת השפע והשגשוג כתוצאה של עמל ממושך, וטיפול מסור ונאמן של הכורם. ההזנחה וההפקר מביאים הרס וחורבן.

"על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר-לב. והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבנים נהרסה" (משלי כ ד, ל-לא).

מדוע נבחרה דווקא הגפן כמקור כה עשיר לדימויים ומשלים? סיבות רבות לדבר: מקומה בחקלאות ובהווי החיים, כושר ההתפתחות והחיוניות של הגפן, יכולתה להתקיים בתנאים קשים ביותר בעמידות מפליאה, ולשוב ולשגשג ולפרוח מייד עם שיפור התנאים. הגפן ערוכה להיקלט ולהניב פרי בחלקת סלעים טרשית. אינה זקוקה לאדמה עמוקה אף לא לחום או שפע מים. היא עמידה בפני החורף הסוער והמושלג. תנאים אלה מאפיינים את הר-חברון והם מגבילים מאוד טיפוח עצי פרי רבים אחרים. וכאמור, התפתחות הגפן ושגשוגה מותנים בעיקר בטיפול מסור ונאמן, ביד אומנת ומנוסה, אוהבת ורגישה. באלה נעוץ סוד ההצלחה של הגפן. אפשר ושילוב זה נועד לרמוז כי סוד הצלחתו של עמנו, פריחתו ושגשוגו - אינו מותנה בתנאים כלכליים ובעושר - שהרי ארצנו מעולם לא הצטיינה באלה, אלא בדרך החיים המיוחדת של העם בשמירת צביונו המיוחד.

ניתן דעתנו לקשר המיוחד בין הר-חברון - מרכז גידול הגפן, נחלת שבט יהודה בכיר השבטים - היותנו אנו יהודים - בני יהודה, ומקומה המיוחד במינו של הגפן בתרבות ובהווי החיים היהודי המסורתי.

האברבנאל בפירושו למשל הכרם בישעיהו מוסיף הערה נפלאה: "...נמצא בגפן סגולה נפלאה מבין שאר האילנות... כל אילן ואילן הגדיל לו הטבע בחכמת בוראו גודל וגובה... מלבד הגפן שאין לה מעצמה ומטבעה גבול ידוע. אבל כפי הדבר אשר אליו תסמך... תעלה בגובה (בתאם לדרך ההדליה) ... כזה יהיה ענין האומה - שאם תלך אחרי הפסילים תרד מטה מטה... אם תסמך על תורת ה' תעלה מעלה מעלה..."


למידע נוסף
להיות לגפן אדרת - יין ישמח לבב אנוש

ביבליוגרפיה:
כותר: להיות לגפן אדרת : כרם היה לידידי
מחבר: בן יעקב, יוחנן
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית