רבות נכתב וסופר על הבימאית הגרמנייה לני ריפנשטאל, שצילמה וביימה סרטים בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה. אחד הפרוייקטים המסקרנים והחשובים שלה, היה הסרט "אולימפיה" - שתיעד את המשחקים האולימפיים בברלין, 1936. מדובר במסמך קולנועי, היסטורי וחברתי מרתק.
בימאית הקולנוע הגרמנייה, לני ריפנשטאל, ילידת 22 באוגוסט 1902, צפויה לחגוג בקיץ הקרוב את יום הולדתה ה- 101. ריפנשטאל החלה את עבודתה כשחקנית, ועסקה גם במלאכת הבימוי, עוד לפני שהנאצים עלו לשלטון בתחילת שנות ה- 30 של המאה העשרים. כמו מרבית יצרני הקולנוע, היא בחרה להמשיך ולקדם את הקריירה שלה תחת המשטר החדש. ריפנשטאל אמנם לא הזדהתה במוצהר עם יעדי הנאציזם, אך הדבר לא מנע מאדולף היטלר להזמינה לביים את הסרט הנאצי החשוב ניצחון הרצון (1934). סרט זה מתעד את ועידת המפלגה הנאצית שהתקיימה בספטמבר 1934 בעיר נירנברג, והוא צולם בידי 36 צלמים ובהשתתפות יותר מ- 100 אלף ניצבים.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1936, צילמה לני ריפנשטאל סרט נוסף, מפורסם לא-פחות, בשם אולימפיה, שעניינו המשחקים האולימפיים שנערכו באותה שנה בברלין. באמצעות קיום המשחקים האולימפיים בגרמניה, ביקשו הנאצים להשיג כמה מטרות:
- לספק הוכחה חותכת לעליונות הגזע הארי, באמצעות הפגנת מצוינות ספורטיבית;
- לשוות למשטר החדש תדמית חיובית ולהפריך את התעמולה האנטי-גרמנית במדינות רבות;
- להעניק לגרמניה לגיטימציה בינלאומית;
- לחזק את התמיכה הפנימית בשלטון;
- לנצל את ההכנות ואת העשייה לצמצום תופעת האבטלה.
הנאצים פתחו במאמץ ארגוני מוגבר לפני משחקי החורף האולימפיים בגארמיש-פארטנקירכן (ינואר-פברואר 1936), ועוד יותר מכך - לפני משחקי ברלין, ודגש רב הושם על ההיבטים התעמולתיים: סילוק השלטים האנטי-יהודיים מהרחובות; הקפדה על סדר וניקיון מופתיים בחוצות הערים; הנפת דגלים וסמלים נאציים למכביר; הנהגתו של מירוץ הלפיד האולימפי, מאולימפיה שביוון ועד ברלין; תיעוד מצולם של האירועים האולימפיים לפרטיהם; עריכת שפע של כינוסים, עצרות, קבלות-פנים ומסיבות; נוכחות ראשי המשטר באיצטדיונים, והצדעת ההמונים שלמולם במועל יד.
הסרט "אולימפיה" עלול להיראות לצופים המודרניים מיושן ומשעמם. הוא מצולם בשחור-לבן, נטול פרשנויות ואינו מתמקד במובהק בדרמה הספורטיבית. עם זאת, מדובר במסמך תיעודי מרשים, שנחל הצלחה לא רק בגרמניה עצמה, אלא גם בפסטיבלי סרטים שהתקיימו ב- 1938, באירופה ובארצות-הברית. בכורת הסרט נקבעה ליום ההולדת ה- 49 של היטלר.
לקראת התחרויות, נדרשה הבימאית להציג את המשטר הנאצי כמוצלח במיוחד, הן לצרכים פנימיים והן לצורכי תעמולה בינלאומית. הסרט נחלק לשניים: חלקו הראשון, בן 106 דקות, נקרא "חגיגת העמים" (Festival of the People), וחלקו השני נקרא "חגיגת היופי" (Festival of Beauty; בן 85 דקות). בשש הדקות הראשונות מוצגים הארים כיורשיה של יוון הקלאסית, ומתמונות שצולמו בחורבות אולימפיה, עוברת ריפנשטאל לפסל של זורק דיסקוס, שהופך בהדרגה לבשר ודם.
גדולתו של הסרט אינה בהאדרת גרמניה הנאצית, אלא בהצגתה כמדינה "רגילה", שמקדמת את עמה בתבונה. הסרט מציג גרמניה נאורה ופתוחה, על אף נוכחות הסמלים המובהקים ביותר של הרייך השלישי. חלק מהמזניקים של התחרויות השונות לבושים בגדי ס"ס. תצלומיו של היטלר המריע והמאוכזב מופיעים פה ושם, אך אינם מעיקים על הצופים, שרואים בו עוד ראש מדינה שמתעניין בספורט, ולא דיקטטור משולח רסן. כמה מן הנבחרות הצועדות לפניו בטקס הפתיחה מצדיעות במועל יד, וכך עושים גם כמה מן הזוכים במדליות. ג'סי אוואנס, האתלט האמריקני השחור שזכה בברלין בארבע מדליות זהב, מוצג בסרט כנציגה של אמריקה, ופרשת יחסו של היטלר כלפיו כלל אינה מוזכרת.
בסרטה של ריפנשטאל (גם בחלק השני, שמציג צילומי ספורטאים במגוון פעילויות ותנועות) כולם שווים וכולם מתחרים לשם הספורט. המוצא הלאומי של האתלטים אינו מודגש כגורם המשחק לזכותם או לחובתם. בסרט לא מועלים ענייני מדיניות, והוא מתמקד ביופי התחרות וביופי הגוף האנושי. למעשה, זהו המסר החשוב של הסרט: דימויה של המפלגה הנאצית במישור הבינלאומי היה שונה בתכלית מהפעולות שאותן נקטו ראשי המשטר בגרמניה פנימה. בסרטה של ריפנשטאל אין זכר לרדיפות הנכים, חולי-הנפש, היהודים, הקומוניסטים וההומוסקסואלים; היא הציגה את גרמניה ואת המפלגה הנאצית באור שונה לגמרי. קברניטי המפלגה היו חלק מן הקהל הגועש שעקב בעניין אחר כישורי הגוף האנושי. דגש מיוחד היא שמה על צילום ענפי המים - שחייה וחתירה - אולי מכיוון שאלו קרובים ללבה במיוחד.
אחרי 1945, טענה ריפנשטאל, כי לא הזדהתה עם המשטר ומטרותיו, וכי שילמה מחיר גבוה על ההאשמות לפיהן שיתפה פעולה עם הנאצים (מאידך גיסא, קיימות עדויות שמפריכות טענה זו). הבימאית פנתה במרוצת השנים לעסוק בצילומי סטילס, תיעדה את חייהם של שחורים בדרום סודאן (בני שבט הנובה) - אולי גם במגמה להסיר מעליה את תווית הגזענות - ולמדה צלילה. מאז גיל 70 היא מצלמת מתחת למים.
כך או אחרת, יצירותיה הקולנועיות השנויות במחלוקות מהוות ציון-דרך בגיוסה של האמנות הוויזואלית, וסרטי הספורט בפרט, למטרות תעמולה פוליטית של משטרים טוטליטריים דורסניים.
