עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזםעמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורט
פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך


תקציר
תחום הספורט ספוג עד עומקו בגישה לא-שוויונית בין נשים לגברים. אך גם לתקשורת יש חלק נכבד בכל הנוגע לדימוי שיש לספורט הנשים והנשים בספורט.



מי שמע על טלי שפושניקוב?
מחברת: ד"ר עלינא ברנשטיין


ערוץ טלוויזיה המחויב יותר לשוויוניות יכול להגביר מודעות לספורט נשים, כמו שעושה ערוץ 5, למשל, אבל אין ביכולתו להביא לשינוי בתחום הספורט הספוג עד עומקו בגישה לא-שוויונית.

ביקורת פמיניסטית של ספורט קיימת כבר יותר משלושה עשורים. המחקרים שפורסמו בשנות השבעים והשמונים חשפו את ההבדלים בין תבניות החיברות של ספורט הגברים לעומת ספורט הנשים, ובדקו אם הספורט כמוסד מנטרל את הכוח ואת זכויות היתר המוקנים לגברים ביחס לנשים. ממחקרים אלה עלה כי הטריוויאליזציה של הספורטאיות ודחיקתן לשוליים הן חלק מתהליך שעתוק השליטה הגברית בחברה.

גם בעשורים מאוחרים יותר ממשיכים לטעון חלק מהחוקרים שהספורט, אולי יותר מכל מוסד חברתי אחר, מנציח את עליונות הגברים ואת נחיתות הנשים, עניין הנובע בין השאר מה"עליונות" הביולוגית והפיסיולוגית של גברים. ולמרות זאת, ברור שבעשורים האחרונים חלה התקדמות משמעותית בהשתתפות נשים בענפי ספורט מאורגנים, תחרותיים, שלהם קהל רב במיוחד בחברות המערביות, ובאופן הברור ביותר בארה"ב.

ומה בישראל? את המאמר "ספורט הנשים בישראל" (2002), הסוקר את ההיסטוריה של ספורט הנשים בישראל, מסכמת רוני דרום בדברים הבאים: "לספורטאיות ישראל ייצוג בענפים הקבוצתיים, בענפים האישיים ובתחום האימון. 42 ספורטאיות בענפים השונים זכו לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים, לעומת 174 ספורטאים גברים, ואף שהן זכו להוכיח את עצמן גם במעמדים רמי מעלה, אין הן זוכות ליחס השווה ליחס שניתן לספורטאים הגברים. מערכת מוסדית לא תומכת, מחסור במאמנים ובאנשי מקצוע מתאימים, אי-מתן תגמולים כלכליים וחברתיים כמו אלה הניתנים לגברים - כל אלה משפיעים רבות על אי-התמדתן של ספורטאיות צמרת ישראליות".

המחקר והעיון בהיבטים הייחודיים של ספורט הנשים זוכים היום לחשיפה רבה יותר מבעבר, אך רחוקים מלהיות מספקים. בתום כשני עשורים של מאבק רצוף, היתה הלוחמת העיקרית למען שוויון זכויות הנשים בספורט האמריקאי, הטניסאית בילי ג'ין קינג, יכולה להכריז: 'You have come a long way, baby'. ספורט הנשים בישראל עדיין מצוי בראשיתה של אותה דרך ארוכה.

מתוך הסכמה עם מסקנותיה של דרום, מאמר זה מדגיש במיוחד את תפקידה של התקשורת הישראלית בהקשר של נשים וספורט. על מנת לדון בעניין זה חשוב, קודם כל, למקם את הדיון הזה בדיון המתקיים במדינות אחרות.

* * *

בקרב חוקרות פמיניסטיות יש הסכמה לגבי התפקיד האידיאולוגי המרכזי שממלאת התקשורת, לא רק בהיותה "משקפת" תפיסות קיימות על מגדר, אלא גם בתרומתה להפצתן וחיזוקן. ספציפית לעניין התקשורת, הנשים והספורט, המחקר נוטה להתמקד בשני היבטים מרכזיים: היקף הכיסוי ואופן הייצוג של ספורטאיות וספורט נשים. ברבים מהמחקרים האלה מופיעה הטענה שהתקשורת אינה משקפת את ההתקדמות הברורה שחלה בספורט הנשים בעשורים האחרונים. חשוב להדגיש שהואיל והתקשורת נתפסת כמסייעת ביצירת ערכים חברתיים ותרבותיים, ההתייחסות המועטה שלה לספורט הנשים נתפסת כתורמת ליצירת הרושם שחשיבות נשים בעולם הספורט נמוכה מזו של הגברים.

אפילו במחקרים מסוף שנות התשעים עולה, שעיקר הכיסוי התקשורתי של ספורט מוקדש לפעילות גברית. נתונים עקביים הצביעו, וממשיכים להצביע, על כך שאמצעי התקשורת השונים ממעטים לדווח על ספורטאיות ועל אירועי הספורט שבהם הן משתתפות, ובשגרה הם לא עולים על 5% מהכיסוי, במדינות כמו איטליה, הולנד, פינלנד, שוודיה ובריטניה. ממצא עקבי נוסף הוא שמעבר למיעוט הכיסוי בכלל, הענפים שמקבלים כיסוי מועט במיוחד הם ענפי ספורט נשי, אישיים או קבוצתיים, הנחשבים ל"גבריים". אלה, כאמור, ממשיכים להיות הממצאים, אך חשוב לציין שבשנים האחרונות התפרסמו מחקרים המורים כי יש שינויים בהיקף הסיקור של ספורט הנשים באירועי ספורט בינלאומיים מרכזיים כמו, למשל, המשחקים האולימפיים.

כך, לדוגמה, מחקרים כמו של טאגאל ואוואן (1999) וכן איסטמן ובילינג (1999), שבחנו את הכיסוי של המשחקים האולימפיים באטלנטה (1996) ברשת האמריקאית nbc, מצאו, שאירועי הנשים והגברים סוקרו באופן כמעט שווה מבחינת הזמן שהוקדש להם, מספר אירועי הענקת המדליות ששודרו ועוד. עם זאת, גם במחקרים אלה יש ביקורת על ההתמקדות של התקשורת בענפי ספורט נשים ה"מקובלים" אידיאולוגית כפעילות ראויה לספורטאיות, ובמלים אחרות, ענפי ספורט "נשיים".

היום, ענף ספורט הנשים היחיד שמקבל כיסוי תקשורתי נרחב בשגרה הוא טניס. בשנת 1999, למשל, ערוץ הכבלים האמריקאי hbo כיסה את טניס הנשים בהיקף חסר תקדים של 70% מכלל סיקור הטניס שלו. אם בשגרה זוכה טניס הנשים לכיסוי נרחב כולל בישראל, הרי שבאירועים המרכזיים, כמו טורניר וימבלדון, הבולטות שלו גדולה יותר. אך כפי שרבים שמו לב, ייתכן שהסיבה לכך נעוצה לא רק בכך שטניס הנשים נחשב מעניין במושגים ספורטיביים, אלא גם ביופיין של כמה מהטניסאיות הצעירות. בשלבים המוקדמים של טורניר וימבלדון 2003 נכתב באתר "וואלה" על משחקי היום השישי: "[...] המשחק של היום יתקיים בין ילנה דוק'יץ למריה שראפובה. גם משחק שאמור להיות מצוין, גם שתי בחורות חינניות עד מאוד וגם כמובן הצעקות שיעירו לכם את השבת. לא להחמיץ" (28 יוני 2003; "הצעקות" של שתי טניסאיות אלה בעת המשחקים היו מוקד לתשומת לב תקשורתית).

ציטטה זו מתקשרת לנדבך נוסף של המחקר בעניין נשים, תקשורת וספורט: זה המתייחס, מעבר להיקף הכיסוי, לחקר ההבדלים בכיסוי ספורט נשים לעומת ספורט גברים. מחקרים שפורסמו במשך השנים התמקדו בדרכים שבאמצעותן מכוננת התקשורת את הספורטיביות של נשים לא רק כ"שונה מ.." אלא גם כ"פחותה מ..." הספורטיביות של גברים. כך, למשל, סאבו וקארי ג'אנסן (1992) טוענים כי לעתים קרובות, כישוריהן וכוחן של הספורטאיות לא מוערכים די מכיוון שהסטנדרטים הדומיננטיים של מצוינות ספורטיבית הם גבריים, סטנדרטים שהם שווה-הערך התרבותי לגבריות הגמונית: כוח, שליטה עצמית, הצלחה ואגרסיביות.

יתרה מזאת, בשעה שספורטאים מתוארים בפי שדרי ספורט ופרשנים כגיבורים המשולים לאריות וזוכרים להאדרה תרבותית, ספורטאיות עוברות אינפנטיליזציה, תוך התייחסות אליהן כאל "ילדות" או "גברות צעירות", ובישראל, "בנות". מסנר, דאנקן וג'נסן (1990) מצאו, שבעוד שספורטאים מתוארים במושגים של כוח והצלחה, כוחן הפיזי של הספורטאיות מתואר תכופות בשפה אמביוולנטית המנטרלת אותו. בנוסף לזה, בשעה שהפעולה הספורטיבית הגברית מקושרת למטפורות של כוח (מלחמה למשל), הסיקור של הספורטאיות ממוסגר לרוב בסטריאוטיפים המדגישים את הופעתן החיצונית ואת האטרקטיביות שלהן, ולא את כישוריהן. לפי חוקרים רבים, התקשורת מתארת במקרים רבים ספורטאיות כיצורים מיניים ולא כאתלטיות.

במחקר העדכני יותר, שכבר הוזכר, של איסטמן ובילינג (1999), נמצא שבכיסוי המשחקים האולימפיים, משנת 1996, נוכחות הסטריאוטיפים המיניים לא היתה בולטת במיוחד, ובכל זאת, "כמצופה מהסטריאוטיפיזציה המגדרית, התיאורים שהוצמדו לספורטאיות כללו הערות רבות יותר בנוגע להופעתן החיצונית בהשוואה לתיאורים שהוצמדו לגברים".

כמו כן ניתן היה למצוא, בעיקר בכתבות פרופיל שהוכנו מראש, את מה שאפשר רק לכנות לטענת החוקרים כ"סטריאוטיפיזציה אומללה". עם זאת, איסטמן ובילינג מעירים במאמרם, שהמגישים וכתבי השטח של רשת nbc השתדלו ליחס להצלחות ולכישלונות של הספורטאיות אותם מאפיינים שייחסו להצלחות ולכישלונות של הספורטאים. גם על-פי ג'ונס, מורל וג'קסון (1999), במחקרם שעוסק במשחקי אטלנטה 1996, רווח בתקשורת הכתובה דפוס סיקור שהתמקד בתיאור ביצועיהן האתלטיים של ספורטאיות (העוסקות בענפי הספורט "המתאימים לנשים") ולא באישיותן או בהופעתן החיצונית. אבל בממצאים נוספים של חוקרים אלה ה"יופי" וה"חן" של מתעמלות, למשל, עדיין זוכה לדגש מיוחד, אף שזה היה הענף שבו ארה"ב זכתה במדליית הזהב. יתרה מזאת, האריס (1999), במחקר שבחן את ייצוג הנשים בעיתונות הבריטית הפופולרית בסיפורים-הקשורים-בכדורגל במשחקי אליפות אירופה של 1996, מצא שהמסר שממשיך להיות מועבר לנשים ולנערות הוא שספורט הוא פעילות גברית ביסודה, ושנשים "רשאיות" לאייש רק תפקידים הכפופים לשליטה הגברית ו/או לתפקידים מיניים.

הכיסוי התקשורתי של טניס הנשים בשנים האחרונות, כפי שכבר הוזכר, מהווה דוגמה בולטת בהקשר זה. בטורניר וימבלדון 2003, למשל, מריה שראפובה קיבלה תשומת לב תקשורתית רבה, בבריטניה ובעולם (גם בישראל), בעיקר בזכות המראה שלה, ובגלל "הרעב" של התקשורת למצוא מחליפה ראויה לאנה קורניקובה שהידרדרה מאוד ברמת המשחק שלה ולא הגיעה לטורניר. שראפובה אינה לבד. כאשר שיחקה ביום השישי נגד ילנה דוק'יץ, הוכתר המשחק על ידי Daily Mirror הבריטי (28 ביוני) כ- Battle Babes. ובכל זאת, יש לומר שהדיון בדימוי של נשים מורכב היום יותר מאי-פעם, לא רק, אבל גם, בשל מגוון הדימויים הרחב של נשים שמוצג בתקשורת. וכך, עם כוכבות כמו האחיות ונוס וסרינה ויליאמס, טניס מציע גם דימוי חזק ורב-עוצמה של נשים.

לסיכום חשוב לציין שעד היום הצטברה ספרות ענפה בתחום של מחקר תקשורת וספורט נשים, שמקורה בעיקר בארה"ב (סקירה מקיפה אפשר למצוא במאמרי מ- 2002. ניתן למצוא הפניות לקריאה משלימה בסוף המאמר). אף שלרבים מהמחקרים האמריקאיים הללו יש ערך רב, ברור שממצאיהם אינם תקפים בהכרח במדינות אחרות, כולל מדינות מערביות. מחקר רלוונטי מתנהל גם במדינות אחרות, כמו איטליה ובריטניה, אבל ברור שיש צורך במחקרים מקומיים במדינות אחרות, לרבות ישראל.

* * *

ב- 23 ביוני 2003 התפרסמה רשימה של מי שנבחרו במקומון "תל אביב" כ"100 המשפיעים בספורט". הרשימה חושפת במידה רבה את מקומן של הנשים בעולם הספורט בישראל בכלל, אך גם את ההיבט התקשרותי של הנושא. בראש ובראשונה, בעצם הבחירות של העיתון ברשימה שפירסם. בסך הכל הופיעו ברשימה תשע נשים, רק חמש מהן ללא תוספת של שם גבר אחד או יותר באותו מיקום. האשה הראשונה הופיעה במקום 20 - לימור לבנת, שרת החינוך, התרבות והספורט. נשים אחרות ברשימה, שאינן ספורטאיות פעילות, היו סוכנת שחקני הכדורגל עו"ד קרן שטיינפלד (מקום 73, יחד עם סוכני השחקנים עו"ד דן חי רונן קצב, ועובד קראוס) ורופאת הספורט ד"ר מיכל גולדוירט (מקום 92, יחד עם ד"ר מרק רוסנובסקי), שעליה נכתב: "[...] היא הרופאה של מכבי נתניה, הראשונה מבנות המין היפה שמרססת מתחת למגיני עצם". עוד מופיעות ברשימה "המאמנת והרוח החיה" מאחורי א.ס. רמת השרון (מקום 30) אורנה אוסטפלד, ומירי נבו עם אלי אילדיס (מקום 90), מגישי מהדורת "חדשות הספורט" של ערוץ חמש פלוס.

הספורטאית הראשונה ברשימה היא הטניסאית אנה סמשנובה פיסטולסי (מקום 28), שעליה נכתב: "גדולת הטניסאיות שצמחו לטניס הישראלי אי פעם". אפשר ליחס להצהרה הזו, לפי ההמשך, ציניות מסוימת. העיתון מוסיף כי "צופי הטניס הישראלים מתמלאים גאווה כאשר הם צופים בה בשידורים ישירים ביורוספורט, משתווה לטניסאיות הבכירות בעולם. אז מה אם היא בקושי מדברת עברית, עזבה את הבית בהרצליה לטובת נישואיה לאיטלקי, חיה במילנו ואת ישראל היא רואה בדרך כלל ב- cnn. העיקר שהיא 25 בעולם, והשדרים מקפידים להזכיר שהיא פרום יזראל. עם כמות ההישגים הבינלאומיים של הסברס, בואו לא נהיה קטנוניים".

הספורטאיות האחרות ברשימה הן השחיינית קרן לייבוביץ (מקום 31), "הספורטאית הבולטת ביותר בספורט הנכים בישראל, שחזרה השנה על הישגיה מהאולימפיאדה בסידני כשהצליחה לזכות בשלוש מדליות זהב באליפות העולם בשחייה, ובדרך שברה שלושה שיאי עולם. ולחשוב שלפחות חצי שנה היא שבתה מפעילות ושקלה לפרוש"; המחליקה על הקרח גלית חייט (במקום 81, יחד עם שותפה סרגיי סחנובסקי) שעליהם נכתב: "בשנה שעברה הם זכו במדליית ארד באליפות העולם בטורונטו, וגם השנה ימשיכו לייצג את ישראל בכבוד בזירות ההחלקה היוקרתיות בעולם". והשחיינית ורד בורוכובסקי (במקום 87), "הבולטת בתחומה בארץ, מתכוננת במרץ רב לאולימפיאדה באתונה. מדליה היא לא תביא משם, אבל גם הופעה מכובדת תיחשב להישג יפה".

כמה דברים מתבהרים כשבוחנים את רשימת ארבע הספורטאיות, מעבר לעובדה שמספרן כה קטן ומיקומן נמוך יחסית. ראשית, ובאופן המתיישב היטב עם ממצאי מחקרים בעולם, בכל המקרים מדובר בענפי ספורט יחידים, לכל היותר זוגות, כמו בהחלקה על הקרח, המקובלים חברתית כפעילות "ראויה" לנשים: טניס, שחייה והחלקה על הקרח. בולטת אף יותר העובדה שכדי להיכנס לרשימה על אשה להיות בעלת הישגים בינלאומיים מהשורה הראשונה, כמו זכייה במדליות ושבירת שיאי עולם, או לכל הפחות להיות "הבולטת בתחומה בארץ". זה בהחלט לא המצב אצל הגברים, בעיקר הכדורגלנים שבהם, שגם עם הישגים פחות מרשימים מלווים בסופרלטיבים צנועים יותר נכנסו לרשימה.

דרך הרשימה הזאת של האנשים המשפיעים ביותר בספורט אפשר, אם כן, להבחין בקלות בשוליות נשים בספורט בישראל. אפשר גם להבחין באופן שבו התקשורת, במקרה הזה המקומון "תל אביב", מנציחה את המצב הזה ברובד הסמלי, גם אם לעורכי הרשימה לא היתה כוונה מודעת כזו.

רשימה זו היא אמנם רק כתבה אחת, אבל היא משקפת את המקום שהתקשורת הישראלית נותנת לספורט נשים. המחקר העוסק בכיסוי התקשורתי של ספורט בישראל בכלל מועט מאוד, ובכל זאת ניתן לצרף עדויות בנוגע לסיקור ספורט נשים. כך, למשל, בבדיקה שעשה ויינגרטן בשבוע אקראי ב- 1997, בשלושת העיתונים היומיים המובילים בישראל, התגלה שהכיסוי שהוקדש לכל ספורט הנשים יחד בכל אחד מהעיתונים הסתכם ב- 1% או פחות. מחקרים שהוגשו כעבודות סמינריוניות על-ידי סטודנטים בסמינר "מדיה וספורט" בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב בשנות התשעים ובתחילת שנות ה- 2000, מעידים ששיעור הסיקור של ספורט נשים אינו עולה, במקרה הטוב, על 5% מכיסוי הספורט בעיתונות היומית.

לפעמים נדמה שאין אפילו צורך במחקר אקדמי מקיף, די לעיין באופן אקראי במדורי ומוספי ספורט. מוסף ספורט "העיר" מ- 26 ביוני 2003 החזיק שבעה עמודים ואפילו לא איזכר ספורטאית אחת או ספורט נשים.

ענפי ספורט יחידים ו/או זוגות שנשים משתתפות בהם זוכים מדי פעם לכיסוי. לדוגמה, במהלך יוני 2003 הופיעו בעיתונים כתבות שנגעו לשייטות הישראליות לינור קליגר וענת פבריקנט, עם פרישתה של האחרונה. בכתבות היה הפן האנושי דומיננטי יותר מאשר הספורטיבי. ב"ידיעות אחרונות" (29 ביוני 2003) הופיעה כתבה בגודל שליש עמוד על התעמלות שחלק גדול ממנה הוקדש לנשים, כחלק מהתחלת המעקב אחרי הספורטאים האולימפיים של ישראל שיתחרו באתונה ב- 2004. ובמהלך השנה כולה, השחייניות ורד בורוכובסקי, ויותר ממנה קרן לייבוביץ, קיבלו כיסוי באמצעי תקשורת.

את תשומת הלב התקשורתית העקבית ביותר קיבלה הטניסאית אנה סמשנובה, שהעיתונות הישראלית לא החליטה עדיין איך לאיית את שם משפחתה החדש, פיסטולסי לפי "ידיעות אחרונות" או פיסטולצי לפי "הארץ", והאם להשמיט או לא את שם המשפחה הקודם שלה, סמשנובה. לא לפי "ידיעות אחרונות", כן לפי "הארץ"; באתר הרשמי של טורניר וימבלדון, למשל, היא מופיעה בלעדיו. בכיסוי של הטניסאית בולטת העובדה, שהוזכרה בנימוק הכללתה במקום הגבוה ביותר בין הנשים ברשימת ה100-, שכאשר מדובר בהצלחות של ספורטאי בזירה הבינלאומית, כאשר מדובר בגאווה לאומית, לא כל כך חשוב לתקשורת אם מדובר בספורטאי או ספורטאית, באיזה ענף הם מתחרים או אפילו אם הם "באמת" ישראלים, כל עוד הם מתחרים כישראלים.

התקשורת הישראלית מקדישה תשומת לב לספורטאים אלה ואף רואה תחרויות בינלאומיות דרך הצלחתם או כישלונם. כאשר פיסטולסי התחרתה בטורניר וימבלדון 2003, כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות" (24 ביוני 2003) אחרי הסיבוב הראשון היתה: "לייטון יואיט, שהפסיד לקרואטי הענק (2.08 מ') איבו קרלוביץ', הוא אלוף וימבלדון השני בהיסטוריה שמודח כבר בסיבוב הראשון. גם אנה בחוץ". גם כותרת המשנה ב"הארץ" התייחסה ליואיט אבל הרחיבה: "גם אנה פיסטולצי נוצחה (6-4, 6-4) על ידי סמנתה ריבס האמריקאית". למרות הכותרת הזאת, רוב הכתבה הוקדשה לטניס הגברים.

עניין זה היה ברור במיוחד בכיסוי של יעל ארד והזכייה שלה במדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה (1992). ממחקר שעשיתי (ברנשטיין, 1997) עלה, שמכלל הכיסוי האולימפי, ארד היתה הספורטאית שקיבלה את הכיסוי הרב ביותר בעיתונים הישראליים. 13% מהכיסוי ב"ידיעות אחרונות" ו- 7% ב"חדשות". אחריה בא אורן סמדג'ה עם 9% ב"ידיעות אחרונות" ו- 5% ב"חדשות". המחקר העלה גם שבין 15 הספורטאים שקיבלו את מרב הכיסוי בעיתונות הישראלית היו עוד שישה ישראלים, בהם השחיינית טימאה טוט. ממחקר זה, שהישווה בין הכיסוי של אולימפיאדת ברצלונה בעיתונות הבריטית והישראלית, עלה בבירור שעיתונים בכל מדינה נתונה נוטים להתרכז באתלטים של אותה מדינה, נטייה שגוברת כאשר הספורטאים זוכים במדליות.

מכיוון שמדליית הכסף שבה זכתה ארד, אחרי שהפסידה בקרב צמוד בגמר, היתה המדליה הישראלית הראשונה מעולם, הכותרת היו נרגשות מאוד. לדוגמה, כותרת גדולה בכחול-לבן: "אחרי 2000 שנה" ("ידיעות אחרונות", 31 ביולי 1992). אחרי הזכייה הופיעה ארד פעמיים בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" (פעם יחד עם אורן סמדג'ה). הפעם היחידה באולימפיאדה כולה שבה המשחקים הגיעו לעמוד הראשי של "חדשות" היתה עם תמונה של ארד. ניתוח העמודים הראשיים האלה מראה שארד וסמדג'ה הפכו לגיבורים לאומיים. ההישגים של הספורטאים תורגמו להישגים של המדינה. כך לדוגמה ב"ידיעות אחרונות" (31 ביולי 1992), כותרת המשנה היתה "מדליית כסף ליעל ארד בברצלונה; מדליה אולימפית ראשונה לישראל". היבט הגאווה הלאומית הופיעה גם בכותרת, "רבין: ישראל מודה לך, יעל". במקרה הזה ברור במיוחד שהגאווה הלאומית היא קריטריון שגובר על כל קריטריון חדשותי אחר, ו"אפילו" אשה תקבל כיסוי רב כשהיא עוזרת לטפח את הגאווה הזו, ואפילו ענף קטן כמו ג'ודו, שלא קיבל עד אז כיסוי תקשורתי משמעותי, יהפוך למוקד התעניינות (ההתעניינות בענף נמשכה במידה מסוימת גם אחרי 1992 וקיבלה שוב נפח משמעותי עם הצלחותיו של אריק זאבי בזירה הבינלאומית).

גם המקרה הזה מראה את גודל ההישגים שנשים צריכות להגיע אליהם כדי לקבל כיסוי תקשורתי נרחב. עורכים באמצעי התקשורת טוענים (בראיונות שקיימתי במשך השנים) דברים בנוסח: "תביאו נשים עם הישגים ונכתוב עליהן, כמו על יעל ארד". אבל לגבי ספורטאים גברים הקריטריונים אינם גבוהים כל כך. אבל ההצלחה של ארד, הכיסוי התקשורתי הרב שקיבלה ומעמדה בספורט הישראלי עלולים להיות גם חרב פיפיות. עדי רובינשטיין ממערכת "וואלה", שמעיד על עצמו "אף פעם לא הייתי בחורה (למרות שבתור אוהד הפועל ת"א, תמיד קוראים לי הומו, זה נחשב?)", כתב כך (26 ביוני 2003): "עסקניות הספורט נהנות לבכות שדופקים פה ספורטאיות בגלל שהן נשים. לא רוצים להעליב אותן, אבל זה בילבול ביצים. מי שרוצה, מצליחה", וכדי לחזק את טענתו הוא מספר על דיון שבו השתתף בעניין נשים בספורט, ומדווח: "היו שם הרבה נשים מצליחות בעבר ובהווה שקשורות לספורט ולעסקנות ספורט. הן דיברו שם על קיפוח ועל כמה שדופקים אותן כי הן נשים. ואז עלתה יעל ארד לדבר. וארד פשוט לא סיפקה את הסחורה שהנשים שהגיעו לכנס רצו לשמוע. היא דיברה על כך שאותה אף פעם לא קיפחו, היא דיברה על זה שמההתחלה היא קיבלה מה שהיא רצתה ולאחר שסומנה כספורטאית מובילה, התנאים רק שופרו. 'הכל עניין של רצון ואופי' סיכמה ארד וירדה בזריזות מהדוכן, כי מיהרה לעוד פגישת עסקים כאשר היא חנוטה בחליפה יוקרתית".

ויותר מכך, לטענתו: "הסיפור של יעל ארד שונה מספורטאיות מצטיינות אחרות, רק בדבר אחד. היא הביאה מדליה. כל ספורטאית מצטיינת אחרת מקבלת את אותם תנאים בדיוק. חלק הולכות עם זה לאולימפיאדה, חלק פורשות באמצע. הדיבורים על כך שאם את ספורטאית אז את צריכה לעבוד כפול וכל החרטבונה הזאת, לא עובדים במבחן התוצאה. את יכולה לשבת ולבכות עד מחר שלא נותנים לך כסף להגיע לאולימפיאדה, או שפשוט את יכולה לעבוד קשה ולחלום שתשמעי את 'התקווה'". הצלחה של ספורטאית אחת, במיוחד אם היא עצמה מטפחת את הטענה ש"מי שרוצה מצליחה", יכולה לשמש לעיתונאים מסוימים הצדקה לטעון ש"העסקניות בכייניות".

בהקשר של המשחקים האולימפיים בברצלונה אפשר להוסיף, שממצאי מחקרי הראו שבישראל (כמו גם בבריטניה) הספורטאים קיבלו, בממוצע, פי שלושה יותר כיסוי מהספורטאיות. עם זאת, צריך לזכור שהנשים היו רק שליש מהמשתתפים במשחקים. על פי נתוני הוועד האולימפי הבינלאומי, השתתפו במשחקים 9367 ספורטאים, 6659 (71%) מהם גברים ו- 2708 (29%) נשים.

כלומר, בהתחשב במספר הנשים שהשתתפו במשחקים, אין כאן הטיה גסה של התקשורת. מה שאפשר בכל זאת להסיק מנתונים אלה הוא, שבעולם הספורט עצמו אין שוויון הזדמנויות. חשוב גם להדגיש, שהמשחקים האולימפיים הם אירוע ספורט ייחודי שאינו משקף את הכיסוי התקשורתי של ספורטאיות וספורט נשים בשגרה.

* * *

ביחס לענפי ספורט קבוצתיים, ברור שכדורגל גברים הוא ענף הספורט הנהנה בישראל מהפופולריות הגדולה ביותר ומהכיסוי התקשורתי הנרחב ביותר. כדורגל הנשים בישראל, לעומת זאת, מתמוטט ובוודאי לא עזרה לו העובדה שהתקשורת מתעלמת ממנו, מה שמרחיק ממנו ספונסרים וצופים פוטנציאליים. ייתכן שהחלטות הוועדה לקידום מעמד האשה וועדת החינוך והתרבות, שהתפרסמו ב- 14 באפריל 2003, יסייעו לחלץ את הענף מהמשבר העמוק.

ההחלטות האלה כללו, בין השאר, קריאה לדאוג לכך שכל התקציבים המופנים לכדורגל נשים יסומנו ויגיעו לשם; קריאה לשרת החינוך, התרבות והספורט להבטיח בניית תשתית ספורט הולמת בבתי הספר; תמיכה בהצעת החוק ביוזמת ח"כ זהבה גלאון ושדולת הנשים בישראל, לייצוג הולם של נשים במוסדות הספורט בישראל; מעקב אחר יישום הבטחות יו”ר התאחדות הכדורגל כי באסיפה הכללית שתתקיים בספטמבר הקרוב יהיה ייצוג לנשים בהנהלה; ודרישה מרשות השידור להכיר במשחקי ליגת כדורגל נשים כהפקת מקור ולשדרם.

אם אכן ילוו את ההחלטות האלה מעשים, ואפילו חקיקה, יש לכדורגל הנשים בארץ סיכוי לגדול לכדי הצלחה, כפי שיש לענף זה במדינות אחרות. כמובן, לכיסוי תקשורתי תהיה בהקשר זה משמעות רבה. לגבי כדורגל נשים, אותו רובינשטיין שצוטט לעיל כותב: "יש ענפים כמו כדורגל נשים שבדרך לקריסה, אבל זה פשוט נובע מחוסר עניין ולא מחוסר תקציב. אם סילבי ז'אן התותחית היתה מביאה לבלומפילד 3,000 איש מדי שבת, תאומים לא היה מעז לסגור את הקבוצה. אבל מה לעשות שזה פשוט לא מעניין את חובבי הספורט?". טענה זו, שהקהל אינו מתעניין, היא נכונה עובדתית ומצביעות על כך הטריבונות הריקות במשחקי כדורגל הנשים בארץ. אבל אם תיבנה תשתית כלכלית, חברתית, תרבותית ותקשורתית, יש סיכוי שחלק מהקהל ימצא עניין בענף, כפי שקרה בארה"ב, בכדורגל וגם בכדורסל נשים.

גם כדורעף, שנחשב לענף מתאים יותר לנשים, אינו מכוסה די בתקשורת בישראל. כפי שאמר ח”כ אילן שלגי, יו”ר ועדת החינוך והתרבות: "כדורגל הנשים מקופח ויש לשנות זאת על-ידי שינוי בגישה לכדורגל בבתי הספר; לא עוד 'בנים לכדורגל ובנות לכדורעף', אלא: 'פעם כך ופעם כך'". הדבר נכון גם כאשר גברים משחקים כדורעף, אבל על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בכדורעף נשים. בכתבתו של רמי היפש בעיתון "הארץ" (15 ביוני 2003), שכותרתה "איך קוראים לכדורעפנית הכי טובה בארץ?" והעוסקת בטלי שפושניקוב, שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף המשחקת בליגות בחו"ל, נכתב: "שפושניקוב משחקת במשך שמונה שנים בחו"ל, אבל בגלל שענף כדורעף הנשים בישראל זניח מבחינת המודעות הציבורית, מעט מאוד אנשים שמעו על הקריירה המקצוענית שלה". מובן שהאמצעי להעלות מודעות ציבורית כזאת הוא התקשורת. "הארץ" תרם בכתבה הזאת תרומה צנועה, אבל יש צורך בהרבה יותר כדי שקהל גדול יכיר את הענף ויידע מיהי טלי שפושניקוב.

רק ענף קבוצתי-נשי אחד הגיע למודעות של ממש, והוא גם הענף המקצועני היחיד לנשים בישראל: כדורסל. הליגה המקצוענית בכדורסל נשים התגבשה רק במחצית השנייה של שנות התשעים (על ההיסטוריה של כדורסל נשים בישראל ראו דרום, 2002), והיא נעזרת בכך שמאז 1997 משודרים חלק ממשחקיה בערוץ הספורט בכבלים, ערוץ 5. כדורסל הנשים בישראל רשם התקדמות ניכרת, שבשיאה העפילה קבוצת א.ס. רמת השרון לגמר אליפות גביע רונקטי האירופי בשנת 1999. חרף ההפסד, שבעקבותיו החמיצה רמת השרון את הזכייה בתואר, הקבוצה הזאת, בבעלות, בניהול ובאימון של נשים, הציבה את כדורסל הנשים "על המפה". זאת, גם בזכות הסיקור התקשורתי חסר התקדים של השלבים האחרונים בגביע רונקטי.

חשוב להדגיש שהישג זה לא הושג "לפתע פתאום". הקבוצה והאנשים המקיפים אותה מובילים זה כמה שנים מאבק פמיניסטי נלהב לטובת כדורסל נשים ולטובת ספורט הנשים בישראל. יש לזכור, עם זאת, שנדרשה הצלחה בקנה מידה בינלאומי, בעונה שחונה במיוחד אצל הגברים, כדי לגרום לתקשורת הישראלית לכסות בהבלטה ובהרחבה כדורסל נשים.

על איכותה הספורטיבית של ליגת הנשים מעידה גם העובדה ש"בעוד כדורסל הגברים מספק לעיתונאים נושאים בשפע לתחקירי עומק [...] על הכישלון המתמשך של הכדורסלן הישראלי לחדור ל-nba, לנשים כבר יש נציגה בליגה הטובה בעולם. לימור מזרחי [...] החתימה עצמה מלמדת משהו על הדרג האיכותי בו ניצבת היום השחקנית הישראלית מספר אחת" (אביב לביא, "הארץ", 29 ביוני 2003).

כשוך הסערה התקשורתית סביב ההשתתפות של רמת השרון בגביע רונקטי, בחנתי את הכיסוי של ליגת כדורסל הנשים בישראל בשגרה (ברנשטיין, בדפוס), בעיתונות ובטלוויזיה, בעונת 2001/2. מבחינת היקף הכיסוי ב"ידיעות אחרונות", נמצא שרק 19 ידיעות/כתבות (13.1%) מכלל הידיעות שכיסו כדורסל עסקו בליגת הנשים. יותר מזה, רק בשמונה מקרים במשך חמישה שבועות הוכר כדורסל הנשים כבעל חשיבות מספקת כדי להקדיש לו סיקור גדול יותר מידיעה מבזקית. במקרה זה יש מעט מאוד חומר הקשור לאופן ייצוג ספורטאיות שניתן לתת עליו את הדעת. מעל לכל, נחשף כאן תת-ייצוג חמור של כדורסל הנשים ב"ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ בישראל. ב"הארץ", שיש לו קהל קוראים קטן הרבה יותר, סיקור ליגת הנשים נרחב יותר.

בטלוויזיה המצב טוב הרבה יותר, בעיקר בזכות המחויבות של ערוץ הספורט לכדורסל נשים. בראיון שקיימתי עם עורך שידורי הכדורסל של הערוץ, אמיר הוכפלד (ב- 16 ביולי 2002; מאז עזב הוכפלד את הערוץ), הוא הסביר שכדורסל נשים חשוב וראוי לסיקור, במיוחד, לדבריו, כי "זוהי ליגה מדהימה" ו"לא יכול להיות שערוץ הספורט יהיה ערוץ גברי בלבד". והוסיף: "[ערוץ 5] הוא לא ארגון וולונטרי. אנחנו לא עושים דברים רק מפני שאנחנו מאמינים בחשיבותם החברתית. אנחנו מכסים את כדורסל הנשים, מפני שאנחנו חושבים שהוא מעניין ומאמינים שככל שנתמיד לכסות אותו הוא יהיה אפילו יותר מעניין". ראוי להדגיש, שמתוך דברים אלה עולה שערוץ הספורט בהחלט לקח על עצמו גם יוזמה חינוכית/חברתית חשובה בעניין זה, גם אם אפשר לבקר אותו על כך שאינו משלם בעד זכויות השידור או שהוא משבץ את השידורים אחה"צ.

בחינה מדוקדקת של שידורי משחקי ליגת הגברים וליגת הנשים בעונת 2001/2 העלתה, כי השידורים מאוזנים למדי, ויזואלית ומילולית, אף שיש כמה הבדלים, שהתוצאה הסופית שלהם היא כיסוי עשיר ודינמי יותר של משחקי הגברים. בדרך כלל גם הפרשנות במשחק הנשים, ביחס לממצאים שניתן למצוא בספרות ממדינות כמו ארה"ב, לא שיקפה כל הטיה בוטה או השקפה סטריאוטיפית מובהקת בנוגע לספורטאיות.

מסקנה זו אינה מפתיעה בהתחשב בבחירת השדרים והפרשנים של ערוץ הספורט למשחקי כדורסל נשים. השידור של משחקי הנשים מופקד בידי מורן ברק ואביב לביא. נשים הן גם כתבות על הקווים. יש לציין שגם בשידורי משחקי הגברים מאיישת, ברוב המקרים, לפחות אשה אחת את עמדת הקווים. בהקשר זה ראוי לציין שערוץ 5 הוביל, וממשיך להוביל, מיני-מהפיכה בסיקור הטלוויזיוני של הספורט כולו, בכך שהוא משלב נשים במגוון תפקידים על המרקע ומאחוריו, מה שמגדיל את הסיכוי לסיקור נרחב ומאוזן יותר של ספורט נשים.

אחד הדברים החשובים שמלמד הכיסוי של כדורסל הנשים הוא, שערוץ טלוויזיה יכול להגביר מודעות לספורט נשים, אם הוא מתחייב, כמו ערוץ 5, לקדם אותו. אבל בשום אופן אין ביכולתו להביא לשינוי במציאות הספוגה עד עומקה בגישה לא-שוויונית. כך, למשל, אף שרבע משחקני הכדורסל בישראל הם נערות ונשים, כמות הכסף המועברת לכדורסל הנשים דלה מאוד. לפי דו"ח פעילות איגוד הכדורסל ב- 2002, כל קבוצה בליגת-העל לגברים מקבלת מאיגוד הכדורסל יותר מ- 500 אלף שקל בשנה, בעוד שקבוצה בליגה לנשים מקבלת 80 אלף בלבד. מעט מאוד נשים הן חברות הנהלה באיגוד הכדורסל: ארבע מתוך 33, והעניין נמצא בדיון משפטי.

כמה שנים של שידורי משחקי הנשים בטלוויזיה לא שינו מציאות זו. אחרי ככלות הכל, ערוץ כבלים ייעודי אינו יכול לשנות את העולם בשביל כדורסל הנשים (או הגברים) בישראל. אפשר לומר, בצער, שהכיסוי העיתונאי המינימלי ב"ידיעות אחרונות" משקף ביתר דיוק את הגישה הכללית בישראל לכדורסל הנשים ולספורט הנשים בכלל.

גם אם לתקשורת תפקידים חשובים בכל הנוגע לדימוי נשים בכלל, ולנשים בספורט בפרט, היא לבדה לא תוכל לשנות אי-שוויון בספורט. הדבר דורש טיפול עמוק ומיידי. אבל התקשורת כן תוכל לתרום את חלקה למהלך רחב ומחויב לקידום ספורט הנשים והנשים בספורט.

מקורות:
ברנשטיין, ע. (בדפוס) "'יש כדורסל בישראל, כדורסל נשים': הכיסוי התקשורתי של כדורסל נשים בישראל" ב-גלילי, י. (עורך) מהסטדיום אל המדיום: תקשורת וספורט בתחילת האלף השלישי. י-ם: משרד החינוך
דרום, ר. (2002) "ספורט הנשים בישראל", ע"מ 417-432 ב-קאופמן, חיים וחריף, חגי, תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים. ירושלים: סידרת עידן בהוצאת יד יצחק בן-צבי ומכון וינגייט
ויינגרטן, ג. (1997) "ספורט ישראלי בעיתונות היומית ובטלוויזיה", החינוך הגופני והספורט, 4, אפריל: 13-15

Bernstein, A. (2002) “Is it time for a victory lap? – Changes in the Media overage of Women in Sport”, pp. 415-428 in International Review for the Sociology of Sport Volume 37 No. 3-4 September/December. London: Sage Publications, Inc.
Bernstein, A. (1997) British and Israeli Coverage of the 1992 Barcelona Olympics: A Comparative Analysis, PhD Thesis, Centre for Mass Communication Research, University of Leicester, England.
Eastman, S. T and Billings, A. C. (1999) “Gender Parity in the Olympics - Hyping Women Athletes, Favoring Men Athletes”, Journal of Sport and Social Issues, 23, 2: 140-170.
Harris, J. (1999) “Lie Back and Think of England: The Women of Euro 96”, Journal of Sport and Social Issues, 23, 1: 96-110.
Jones, R. Murrell, A. J. and Jackson, J. (1999) “Pretty Versus Powerful in the Sports Pages”, Journal of Sport and Social Issues, 23, 2
Messner, M. A., Duncan, M. C. and Jensen, K. (1990) “Separating the men from the girls: The gendering of televised sports”
Sabo D. and Curry Jansen, S., “Images of Men in Sport Media - The Social Reproduction of Gender Order”, pp. 169-184 in S. Craig, S. (ed.) (1992) Men, Masculinity, and the Media. London: Sage.
Tuggle, C. A. and Owen, A. (1999) “A Descriptive Analysis of NBC’s Coverage of the Centennial Olympics - The ‘Games of the Women’?”, Journal of Sport and Social Issues, 23, 2: 171-182, p. 178.
Duncan, M. C. and Messner, M. A. “The Media Image of Sport and Gender”, pp. 170-185 in Wenner, L. A. (ed.) (1998) MediaSport. London: Routledge.
ביבליוגרפיה:
כותר: מי שמע על טלי שפושניקוב?
מחברת: ברנשטיין, עלינא (ד"ר)
תאריך: קיץ 2003 , גליון 25
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה:

1. ד"ר עלינא ברנשטיין, מן החוג לקולנוע וטלוויזיה, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כ"ץ, אוניברסיטת ת"א.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית