עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושלים
מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית


תקציר
הכותל הוא קטע מהחומה המערבית, המקיפה בימינו את חצר המקדש ובימי קדם את בית-המקדש הראשון והשני. הכותל הוא מהמקומות הנערצים ביותר בחיי ישראל, עוד מדורות קדומים, ורבים הם הסיפורים והאגדות שקשורים בו.



הכותל המערבי במסורת ישראל
מחבר: ד"ר זאב וילנאי


הכותל המתרומם בנדבכי אבניו הקדומות בלב ירושלים הקדושה הוא מהמקומות הנערצים ביותר בחיי ישראל, עוד מדורות קדומים. שריד דל מתפארת העבר ומקדש מעט להמונים שנהרו אליו תמיד והביעו לפניו בתפילותיהם את כיסופיהם אל הגאולה ואל הקוממיות על אדמת אבות, התפילות בחלקן התקיימו עם קום מדינת ישראל, ירושלים הייתה לבירתה ושיבת גלויות ישראל אליה, אולם הכותל נתון בידי זרים ואין היהודי יכול להתקרב אליו.

מהו הכותל?

הכותל הוא קטע מהחומה המערבית, המקיפה בימינו את חצר המקדש ובימי קדם את בית-המקדש הראשון והשני, נדבכי אבניו הנראים על פני האדמה בימינו הם מתקופת בית-המקדש השני, מלפני כאלפים שנה. עליהם נוספו נדבכים בתקופה יותר מאוחרת והעליונים ביותר מלפני כמאה שנה, בהשתדלותו של השר משה מונטיפיורי בונה ירושלים החדשה.

אורך הכותל יגיע ל-28 מ" גובהו - 18 מ' ובו 24 נדבכי אבנים, בתחתונים אבנים גדולות ובעליונים -קטנות, חלק גדול מהכותל טמון במעמקי מפולת החורבות, שהצטברה סביבו במרוצי הדורות. במפולת כ-19 נדבכים, והתחתונים ביותר הם הקדומים ביותר, אולי מתקופת בית-המקדש הראשון. עומק הכותל הטמון באדמה הוא כמעט כגובה הכותל הגלוי מעל האדמה. רצפת הכותל בימינו נמצאת 708 מ' מעל פני הים התיכון, זה המקום הנמוך ביותר בשטח העיר העתיקה של ימינו. מעבר לכותל, מזרחה, חצר המקדש ובו מסגדי המוסלמים:
מסגד-עומר (כיפת-הסלע),
ומסגד אל-אקצא.
פני חצר המקדש גבוהים מרצפת הכותל ב-8 מ' בקירוב.

עוד מדורות קדומים התחילו יהודים לבוא אל הכותל ולשפוך לפניו את מרי שיחם ודמעותיהם על אבניו הדוממות, שספגו מצער ישראל ומכאוביו, לפיכך קוראים לו הגויים: כותל הבכיות, או כותל הקינות.

הקדמונים אמרו על בית-המקדש:
אף-על-פי שהוא חרב, הרי הוא בקדושתו... האלוהים איננו זז משם ... לעולם אין השכינה זזה מן הכותל המערבי (שמות רבה, ב, ב.)
כותל מערבי של בית-המקדש אינו חרב לעולם, למה? - שהשכינה במערב. (במדבר רבה,יא, ב.)

התפילה לפני הכותל

היהודי היה בא אל הכותל להתפלל את תפילותיו הרגילות.
בדורות קודמים התקינו גם תפילות מיוחדות לאומרן לפני הכותל:

"מודים אנחנו לך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שהחייתנו וקיימתנו וזיכיתנו וקירבתנו לבוא לביתך שבחרתה ואהבתה מכל משכנות יעקב, שעינך ולבך בו בחורבנו ובבנינו וכמו שראינוהו בחורבנו נזכה לראות בבנינו על-ידי כינוס גלויות ישראל..."

בתפילה אחרת:
"מודה אני לפניך ה' אלוהי שנתת לי חיים וחננתני בהם ונתתה לי כוח וזכיתי לעלות ולראות בית-מקדשך הקדוש אשר יזכו לראות בניינו כל עמך בית-ישראל ויקוו לעלות אליו ולהסתופף בצל חומותיו... ואף-על-פי שהוא שמם, הוא משוכלל בקדושתיך ומהול בשכינתך. ואם טמאוהו גויים בתועבותם וטינפוהו בנאצותם הנה הוא טהור... יהי רצון מלפניך... שתשימני מן הזוכים לראות הבטחותיך.,. ויעלו כולם מול המקום הזה אשר הוא מבחר העולם, סגולה המקומות, חמדת הנפשות, מקודש מכל הקדושות"...(קונטרס ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה)

לבין סדקי הכותל-המערבי היו שמים המתפללים פתקאות ובהן כתובות בקשות שונות לריבון-העולמים. בין האבנים תקועים גם מסמרי ברזל. מנהג היה ליהודי ירושלים, אם יוצא אחד לחו"ל, יתקע לפני צאתו מסמר בכותל. לשם סגולה וברכה, מנהג זה נוצר על יסוד דברי ישעיהו הנביא: "ותקעתיו יתד במקום נאמן".(ישעיה כ"ב, כ"ג).
עזרא הסופר קורא בתפילתו:
"ועתה כמעט רגע הייתה תחינה מאת ה' אלוהינו, להשאיר לנו פליטה ולתת לנו יתד במקום קודשו, להאיר עינינו אלוהינו ולתתנו מחיה מעט בעבדותנו" (עזרא ט, ח.)

המסמר הוא רמז ליתד הנזכרת. משה ירושלמי דורש על התיבה:
כותל - כ"ו-תל. כ"ו בגימטריה יהיה:
הוא כותל שהכל פונים אליו ומכונים אליו את התפילות.(ידי משה מהד' הברמן, תרצ"ח)

אגדות הכותל

על פני הכותל מרחפת רוח הקודש ומיללת על חורבן המקדש. מסופר על רבי נתן שנכנס ומצא בית המקדש חרב וכותל אחד עומד. אמר:
מה טיבו של כותל זה? -
אמר לו אחד: הוא הכותל המערבי, ואני אראך.
נטל טבעת ונעצה בכותל והייתה הטבעת ההיא הולכת ובאה עד שראה את הקדוש ברוך הוא שהוא שוחה וזוקף, ועומד ומילל". (אליהו רבה לח. תרס"ב עמ' 149).

מסופר על אברהם ברוכים, מגורי האר"י הקדוש בצפת בסוף המאה השש עשרה, שזכה לראות את השכינה:
"ופעם אחת אמר לו האר"י ז"ל... תלך לירושלים ושם תלך להתפלל לפני הכותל המערבי ותשפוך תחינתך ותזכה לראות השכינה...
ובא לפני הכותל המערבי בתחינה ובתחנונים ובבכיה גדולה.
ואחר-כך ראה על גבי הכותל צורה, דוגמת אישה מלובשת שחורים, ותכף מרוב פחדו נפל על פניו ארצה... וירדם.
ואז ראה בחלום שבאה עליו השכינה בבגדים נאים ואמרה:
התנחם בני אברהם, כי יש תקווה לאחריתך וישובו הבנים לגבולם,
כי אשיב את שבותם וריחמתי אותם". (קאידנובר, קב הישר פרק צ"ג)

בדורות קודמים היה הכותל מכוסה אשפה, עד שבא הסולטן התורכי סולימן, בונה חומת ירושלים וציווה לגלותו. ר' אליעזר נחמן פואה מספר בשנת ש'- 1540 בקירוב:

"הוגד לי שבימי המלך שולטן סולימן לא היה נודע מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אישה באה ובראשה סל זבל.
ויאמר לה: מה זה בראשך?
- ותאמר: זבל!
ולהיכן את מוליכו?
- אמרה: למקום פלוני.
אמר לה: מאיזה מקום את?
- אמרה לו: מבית לחם.
אמר לה: ומבית-לחם עד המקום הזה אין אשפה?
- אמרה לו: קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצווה הוא עושה...
וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא...
ויגל את מקום המקדש... וציווה... לרחוץ הכותל במי שושנים".
(א. נ. פואה מדרש בחידוש הת"א ( 1641) דף ל"א. א.)

על דברי שיר-השירים: "הנה זה עומד אחר כתלנו" - אומרת האגדה:
אחר כותל המערבי של בית-המקדש. ולמה?
- שנשבע לו הקדוש ברוך-הוא, שאינו חרב לעולם.
(שיר השירים רבה ב, כ"ד.)

הקדוש-ברוך-הוא: 'עומד מאחורי הכותל והוא משגיח משם ומשקיף על בני אדם'.

השם יתברך, כביכול, עומד אחורי הכותל ומציץ דרך נקבי הכותל...
הנראה אינו רואה את הרואה.
וכל איש ישראל צריך להאמין בזה. (יד קטנה תרי"ח)

בנדבכי אבני הכותל הייתה אבן אחת שהייתה מעכבת את גאולתם של ישראל והיא נתקעה בכישוף בידי ירבעם בן נבט המלך הרשע שהרבה עבודה-זרה בישראל. והנה הופיע בחור בירושלים, ואמר כי שלחו המלך משבט ראובן, בירושלים להסיר אבן אחת שהייתה בכותל מערבי בבית תפארתנו אשר בנה אותו ירבעם בן נבט, והייתה עשויה בדרך כישוף ובכל עת שהייתה בכותל לא יכלו בני ישראל לצאת מן הגלות. והבחור הזה התפאר כי הוציאה...(קובץ על יד תרמ"ח עמ' 32)

לפי גרסה אחרת
מנשה מלך יהודה הוא אשר תקע את האבן העבודה-זרה בכותל והמלך חננאל שלח שליח מיוחד להוציאה: , ודוד השליח הנז(כר) הוציא הסוד שציווה לו המלך חננאל מפיו ונפלה האבן הע"ז החקוקה בה ונאבדה. כך יאבדו כל אויביך ה'.(ספר צפת, א, עמ' ש"י)

בימי-קדם חולקה עבודת בנין בית-המקדש בין שדרות העם השונות. הכותל המערבי נפל בגורל העניים. הללו הקימוהו בעמל רב, כי לא יכלו לשכור פועלים לעזרתם. כאשר התחיל חורבן המקדש בידי שונאים מתפרצים, ירדו מלאכי עליון, פרשו כנפיהם על פני הכותל ואמרו: אין הכותל הזה, עמל עניים, חרב לעולם. (זאב וילנאי אגדות א"י מהד' ה', תשי"ט עמ' 103)

בליל תשעה באב

היו באים המוני יהודים לבקר את הכותל וקוראים את "מגילת איכה" וקינות לזכר חורבן ירושלים ושרפת המקדש. חכמים פסקו:
"בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע. מהו אומר?
רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים, עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבלה, והחריבה וההרוסה, והשוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים ויירשוה לגיונות ויחללוה פסילים".

המשורר הקדמון שר על תשעה באב:
"בליל זה יבכיון ויילילו בני,
בליל זה חרב בית קדשי ונשרפו ארמוני,
וכל בית-ישראל יהגו ביגוני,
ויבכו את השרפה אשר שרף אדוני".

בחשכת הלילה מופיעה על פני הכותל והמתפללים יונה לבנה, סמל של כנסת ישראל, פורשת כנפיה והומיה בקול עצוב כמשתתפת בבכי המקוננים על חורבן המקדש. אבני הכותל מתכסות טיפות טללים, האגדה אומרת שאלו הן דמעות האבנים, הבוכות יחד עם ישראל...

בליל תשעה-באב יוצא ממקום בית-המקדש קול אנחה נוראה, המתפשט על פני ירושלים ורק צדיקים גמורים מרגישים בו... באיגרת שנשלחה מן הארץ אל בני הגולה מסופר על אותות הגאולה..
"ועוד מעידים לכם אחינו בני בריתנו בשורות טובות ונחמות ונאמנות מסימני גאולתנו, כי בשנת רי"ד (1454), בליל אב, יהפוך ה' אותו אב לשמחות, שמענו קולות רבות וחזקות על הר הבית... והרבה יהודים הבינו הדיבור של הקולות.
וכן היו אומרים: עורי עורי, לבשי עוז! ... עורי כבימי קדם דורות עולמים... עורי עורי לבשי עוזך, ציון, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש! ..."

בליל תשעה-באב כבים הנרות הדולקים בבתי-התפילה המוסלמים בחצר-המקדש. עולה רגל בשנת רמ"א - 1481 מספר:

"וידעו רבותי כי זה דבר שאין להסתפק (= להטיל ספק) בו. כי בכל שנה ושנה, בליל תשעה-באב" כל הנרות שבעזרה (חצר-המקדש) הם נכבים מאליהם, ואין יכולים לחזור ולהדליקם. והישמעאלים הם יודעים מתי הוא תשעה-באב. וזהו ברור ומפורסם לכל".

תולדות הכותל

השם הכותל המערבי כבר נזכר בספרות הקדומה, בדברי המדרש מהמאה הרביעית-החמישית לספירה. לפי הסברה הוא מצויר במפת מידבא מהמאה השישית לסה"נ. בחלקה המערבי דרומי של העיר משובצים במפה זו בנינים אחדים בגבול חצר המקדש. בצד ימין נראית צורה מרובעת ובה ארבע קווים, אולי זהו הכותל על נדבכי האבנים.

עולי-הרגל היהודים ורבים גם לא-יהודים מספרים על ביקוריהם לפני הכותל המערבי.

בדורות קודמים היו היהודים בירושלים נאלצים לשלם לראשי המוסלמים-המערביים הגרים בבתים הסמוכים לכותל המערבי תשלום מיוחד, בכדי למנוע כל הפרעה ותקלה להולכים אל הכותל להתפלל. מעניין לעיין בפנקס החשבונות של קהילת היהודים בירושלים, מלפני כמאה שנה, ולמצוא בין ההוצאות השונות, סכום התשלום: "למערביים וחילו בעל כותל מערבי לסתום פיהם".

ברון רוטשילד רוצה לרכוש את הכותל

הכותל נמצא בהקדש של העדה המוסלמית המערבית, (המרוקנית) שבניה מתגוררים בבתים סביבו, הקדש זה נקרא על שם קדושם אבו-מדין, הקבור במרוקו. הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד ניסה בעת ביקורו בירושלים בשנת תרמ"ז - 1887 לרכוש את הכותל. הוא הציע למוסלמים השוכנים מסביבו בבתים דלים, לבנות שכונה נוחה ויפה, מחוץ לעיר ולמסרה להקדש המוסלמי. אולם, תוכנית נשגבה זאת לא התגשמה. יש המייחסים את ראשית כישלונה בהתנגדות הרבנים הספרדים של אותם הימים.

בעת ביקורו של הברון רוטשילד לפני הכותל התרגש רבות למראה הקדוש ובצד אחר בחל בעזובה והלכלוך סביבו. אז התעורר בו הרצון לגאול את המקום הקדוש הזה. הוא בא במגע עם נסים בכר שהיה עסקן רב פעלים באותם הימים בירושלים ומהלכים הלו לו גם בקרב שליטיה התורכים. המושל התורכי של אותם הימים, רעוף פחה, הסכים בהתחלה לחלופין, ובכר חשב שבזה הבטיח את הרכישה ולא בא במגע עם ראש הואקף המוסלמי המערבי בשם אבו-בשיר, שבפיקוחו נמצא גם הכותל.

מכל פרשה מעניינת זאת נשארו רק קטעי ידיעות בעיתון הירושלמי 'הצבי', בעריכת א, בן-יהודה:
"כבוד פחת עירנו יר"ה (ירום הודו) ברוב חסדיו הואיל לקבל ברצון את הבקשה אשר ביקש יהודי כבודו האדון נסים בכר, בשם השר א. די רוטשילד; אודות המקום לפני הכותל המערבי, להעניים המוסלמים המערבים, יבנו על חשבון השר בתים לשבתם, והמקום יפנה ויהיה פתוח ונקי כיאות למקום נורא כזה". (הצבי, תרמ"ז - 1887, מספר יא.)

מקץ זמן מה הופיעה באותו עיתון ידיעה:
"בעניין כותל המערבי, כפל ששמענו העיכוב הוא עתה מצד החכמים וראש העדה... הדבר נגע עד לב הגדול בנדיבים... וכבוד פחת עירנו רצה את בקשתו ויודיעהו כי יש יכולת לעשות כל זה, אך הנדיב הגדול החפץ בכבוד חכמי עיר הקודש רצה כי ישתתפו גם הם במצווה הזאת, כי יתנו הסכמתם על זה... והנה יש עיכוב בדבר. חכמינו, לא יאומן כי יסופר, מבקשים תואנות, מחפשים עלילות, מפקפקים ומעכבים העניין". (שם, מספר יד)

בגיליון הבא של אותו עיתון מספר העורך על, חכמי עדת הספרדים שלחו להשר הגדול בהיותו בדמשק טלגרם לבקש ממנו, כי לא יעשה בעניין הזה דבר בלי הסכמתם. והשר הנדיב החפץ בכבוד החכמים ואינו יודע מסתריהם רצה את בקשתם. ויפקד לה' נסים בכר... לבקש מהחכמים כי יחתמו גם הם על הבקשה שחתם הוא, השר, להגישה לכבוד פחת עירנו בהבקשה הזאת, אשר ראינו בעינינו מבקש השר ממשלתנו יר"ה כי תואיל הממשלה חלף הבתים אשר יבנה לעניי המוסלמים היושבים במקום הזה לכתוב את המקום על שם עדת היהודים בירושלים. ועדת היהודים תתחייב לא לבנות על המקום הזה כל בנין, כי אם להחזיקו פנוי ובקי ליהודים הבאים שמה להתפלל. אך אם אי אפשר כי ייכתב המקום על שם עדת היהודים, הנה מסכים השר שייכתב על שם העיר ירושלים, אך בתנאי מפורש, כי פקודת העיר תתחייב לעדת היהודים לא לבנות על המקום הזה כל בנין ושיהיה המקום הזה ליהודים תמיד להתפלל שם. בשני האופנים יהיו התנאים והחיובים משני הצדדים חרותים על לוח בביאה לא מעל לפתח... והעורך מסיים: , מדוע זה ועל מה זה מעכבים החכמים הגדולים את הדבר הקדוש קודש הקודשים הזה, אשר היה עליהם למהר להחיש מעשיהם ולא לעכבהו אף רגע אחד, אם בעיניהם יפלא הדבר, הנה בעינינו לא יפלא'. (שם, מספר טו)

בגיליון הבא ממשיך העורך לספר,
כפי ששמענו נפקחו עיני חכמי הספרדים ויראו, כי הביאו עליהם בזה חרפת עולם אשר לא תמחה, ותרפינה ידיהם מעט וירפו מכבוד הרה"נ הראשון לציון הי"ו ויתנו לו לעשות כחפץ לבו, וכפי ששמענו נתן עתה הרב הראל"צ הי"ו (ה' ישמרהו ויצלהו), הרשות לה' נסים בכר להגיש לכבוד הפחה יר"ה את כתב הבקשה, אשר כבוד השר הנדיב חתום עליו" (שם, מספר ט"ז)

ובגיליון אחריו בא ידיעה אחרונה על הפרשה הזאת:
בעניין גאולת כותל המערבי כפי שנודע לנו, לא יעשה כל צעד עד אם יהיה העוסק בזה בטוח, כי לא יפגוש מכשולים על דרכו מצד המתנגדים'. (שם מספר יח.)

בינתיים החרימו חכמי הספרדים בירושלים את בן-יהודה ואת עיתונו, כי הוכיחם בדברים חריפים ובנוסח החרם נגדו, בן-יהודה מביאו בעיתונו במסגרת זהב, מרומז גם שכל דבריו נגדם בפרשת הכותל אינם אלא עלילה...

אחד מילידי ירושלים שעשה רבות לחקירתה כותב בזיכרונותיו על המשא ומתן בקניית הכותל וסיבת כישלונו ועל ביקור הברון רוטשילד בירושלים בשנת תרמ"ז - 1887:
הוא ראה את השריד האחרון של הר הבית קדשנו בעזובה מבישה בחצר הצרה שלפני הכותל המערבי, שבה הצטופפו היהודים... הייתה מלוכלכת... המוסלמים היושבים בבתים שמאחורי החצר, עברו עם חמוריהם וגמליהם בין המתפללים... לאור מצב זה עלה במוחו של הנדיב הרעיון לפאר את המקום הזה הקדוש לישראל. הוא הציע באמצעות נסים בכר לפחה ירושלים (התורכי רעוף), שימכרו לו במחיר של 30.000 לירות זהב את כל השטח שלפני הכותל... ירחיבו על חשבונו את הרחבה שלפני הכותל ויטעו בה עצים למכביר... הצעתו נתקבלה על דעתו של הפחה... אולם לפי החוק והנוהג הייתה צריכה לבוא הבקשה לרכישת השטח הזה מטעם מועצת הקהילה היהודית ובראשה החכם באשי. רבה הייתה אכזבתו של הברון רוטשילד, כאשי נסים בכר הודיעו, שראש הרבנים הרב פניז'יל וחברי המועצה, מחפשים עלילות ומשתמטים מלחתום על הבקשה. התלחשו אז בירושלים, שיועצו ויד ימיני של החכם פיניז'יל מנע את הפעולה הזאת מטעמים אנוכיים. (י. פרס,מאה שנה בירושלים, תשכ"ד עמ' 86)

תייר יהודי שביקר בארץ בתרס"א - 1901, סב גם אל הכותל ומתאר את מצבו העלוב וסבל היהודים הבאים אליו. הוא גם מספר על הצעת הברון רוטשילד:
בבקר הברון אדמונד רוטשילד בפעם הראשונה את ירושלים, הביע את חפצו לקנות את הבתים הסמוכים לכותל המערבי, ולעשות את המקום הזה ראוי לזיכרונו. ויתנגדו אז החכמים הספרדים לחפצו זה, כי מצא יותר כשר לפניו, כי יטיל את הכסף הזה לקופתם... על-כל-פנים מעיד מעמד הכותל הזה, על חסרון הרגש הלאומי בקרבנו, ועד כמה קטן ודל בעינינו כבוד ערך עצמנו... (א. ש. הירשברג, בארץ המזרח, תר"ע עמ' 289.)

בשנת תרע"ב - 1913 שוב קמה תוכנית לרכישת הכותל, והפעם בקרב בנק אפק (אנגלו-פלסטינה קומפאני), אבי הבנק הלאומי של ימינו. מנהל הבנק מספר:
ובמשך כמה שנים השתדלנו למצוא את הדרך, איך לרכוש אותו, שיהיה בידינו. בשנת 1913 הייתה לנו תקווה, כי השתדלותנו תשא פרי... למען שיהיה לנו הכותל, נחוץ לרכוש מגרש על צד הכותל... ובהמשך הזמן לבנות שמה איזה מוסד קולטורי, או מה שיותר נאה - בית-כנסת גדול. אבל על המגרש הזה, הנחוץ לנו למטרה זו, עומדים בתור שייכים והקדש של ערבים מערביים. נחלאות כאלו של הקדש אי אפשר לקנות אלא להחליפם בנכסי דלא-ניידי אחרים. בשביל זה, צריך לבנות במקום אחר בתים וכמובן יותר טובים... הדבר הזה אפשר יהיה להוציא אל הפועל בסכום לערך של 150,000 פרנק... ובינתיים באה המלחמה העולמית והמשא והמתן נפסק' (ז. ד. לבונטין, לארץ אבותינו, ב.)

בשנת תרפ"ט - 1929 שימש הכותל כגורם להתפרצות מאורעות הדמים בין הערבים והיהודים, וועדה שנתמנתה מטעם הממשלה הבריטית, בהסכם חבר-הלאומים, החליטה שזכות הבעלות על הכותל היא לערבים, אך ליהודים הזכות השלימה להתפלל לפניו בכל עת. עם זה נאסר על היהודים לקבוע מקומות-ישיבה ולתקוע בשופר בימים הנוראים, אולם צעירי ישראל לא השלימו עם הגזירה הזאת והיו תוקעים בשופר הגאולה וקהל המתפללים מריעים להם בהוקרה רבה...

הערבים קוראים לכותל המערבי בשם אלבורק-הברק, וזהו כינויה של אותה סוסה אגדתית שעל גבה בא ביעף מוחמד נביאם מארצו ערב אל ירושלים. ממקום המקדש, מאבן-השתייה הסמוכה, עלה עמה יחד אל המרום, לשכון בגן-עדן של מעלה.

בקצה הכותל דרומה, מתחת לשער- המערביים הפתוח אל חצר-המקדש, נגלו באדמה שרידי שער קדום, שהיה נקרא בקרב הערבים על שמו של מוחמד נביאם. ידוע במדע בשם שער-ברקלאי, לכבוד מיסיונר אמריקאי שגילה וחקר אותו לראשונה.

דרומה יותר בולט מתוך הכותל קטע של קשת, הנקראת אף היא על שם אמריקאי אדוארד רובינזון, חוקר נודע של הארז בראשית המאה התשע-עשרה.

ביבליוגרפיה:
כותר: הכותל המערבי במסורת ישראל
מחבר: וילנאי, זאב (ד"ר)
תאריך: תשכ"ו , גליון ק"ו
שם כתב העת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם  (הרב)
הוצאה לאור: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית