עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיות > ציורעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה באמנות
מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית


תקציר
המאמר סוקר את מגוון כתבי היד היהודיים המאויירים, החל מהאיורים המוקדמים ביותר ששרדו. דרך האיורים נעשה נסיון ללמוד על העולם היהודי, חיי הדת, טקסים ומנהגים בתקופות השונות.



העיטור והאיור בכתבי היד היהודיים
מחברת: פרופ' מירה פרידמן


כתבי היד העבריים המוקדמים ביותר ששרדו, מהמאה הראשונה לספירה, נתגלו בין המגילות הגנוזות. קשה, עם זאת, לקבוע את ראשית עיטורם ואיורם של כתבי היד העבריים. האיורים המוקדמים ביותר ששרדו נמצאו בגניזה בקהיר. המוקדם ביותר הינו כתב יד של התנ"ך (חלק מספרי הנביאים) מסוף המאה התשיעית (895) לספירתם. באיוריו, כמו גם בכתבי יד רבים, שמקורם מארצות המזרח, אין דמויות אדם או חיה, אלא עיטור כעין השטיח, גיאומטרי ומיקרוגרפי בלבד (עיטור העשוי פסוקי כתב זעירים). במאה העשירית, בתנ"ך הראשון של לנינגרד, מ-929, מופיע תיאור של המשכן, ארון הברית, המנורה וכלי המקדש. עיטור זה, למרות הופעתו הראשונה בכתבי יד, הינו חלק ממסורת השכיחה באמנות היהודית הזעירה ובציורי קיר בקטקומבות כבר במאות הראשונה עד השלישית, ולאחר מכן ברצפות מוזאיקה בבתי הכנסת, וימשיך לחזור ולהופיע יותר מאוחר בכתבי יד, בעיקר בספרי תנ"ך. בכל אלה בא התיאור לייצג את בית המקדש העתיד לקום עם בוא המשיח.

למרות העדרם של כתבי יד יהודיים מעוטרים לפני שלהי המאה התשיעית, העלו חוקרים רבים את ההשערה על קיומם, כנראה משנת 200 לספירה לערך.

מהמאה השלישית לספירה מתוארים מחזות מסיפורי התנ"ך על כל קירות בית הכנסת של דורא ארופוס, שבסוריה. התיאור הנרחב והמפורט, שבו מוקדש רצף מחזות לאותו סיפור, לעתים תוך מיזוג של כמה מעמדים לתמונה מורכבת אחת, מצביע על כך שהמקור לציורים היה כנראה כתב יד. בין הציורים דמויות, פרטים ומחזות שאינם נזכרים במקרא ואשר מוצאם מהמדרש והאגדה היהודיים ביניהם גרסאות שונות של ה"תרגומים", מדרש רבא, פרקי דר' אליעזר, האגדות במשנה ובתלמוד ועוד.

שכיחותם של תיאורים כאלה בציורי דורא מצביעה על כך שהדגם שלהם היה יהודי. מכאן שכתב היד שיכול היה להוות להם דגם, ואשר אבד, היה כנראה יהודי. דמויות ומחזות שמקורם במדרש היהודי, החוזרים ומופיעים בכתבי יד יהודיים בכל התקופות, מצויים גם באיורי התנ"ך שבכתבי היד הנוצריים המוקדמים מימין לשמאל, כדרך הקריאה והציור השכיחים בכתבי יד עבריים, בהתאם לקריאה העברית או הארמית, לעומת הקריאה משמאל לימין בכתב הלועזי, כמו בציוריו, מעידה אף היא על אפשרות קיומו של כתב יד יהודי ששימש כארכיטיפוס, אשר ממנו העתיקו האומנים הנוצריים בראשית יצירתם, ואשר השפיע כנראה כך גם על האיקונוגרפיה (מסורת העיצוב התכני של התמונה) של ציורי התנ"ך באמנות הנוצרית.

האיסור על כל קישוט ועיטור ואפילו תוספת של זהב לאותיות הכתוב, הוגבל כנראה בשלהי העת העתיקה רק לספר התורה ששימש לקריאה בבית הכנסת, ולא לספרים אחרים. כמובן, שבכל התקופות חל איסור מוחלט על תיאוריו של האל בדימוי אנטרופומורפי. כבר בדורא ארופוס מצוינת ההתערבות האלוהית באמצעות יד היוצאת מהשמים. מאוחר יותר היא תצוין על ידי קרני אור, כמו בתיאורי הבריאה בהגדה של סרייבו, או לעתים קרובות באמצעות מלאך, שליחו ועושה דברו של האל.

בכתבי יד עבריים ניתן למצוא לעתים מחזות ייחודיים לאמנות היהודית, שאינם מופיעים באמנות הנוצרית, ביניהם כאלה מהמדרש והאגדה, ואחרים שמקורם במנהגים, בהווי, במסורת ואף בליתורגיה היהודית. אלה שומרים על מסורת נמשכת, שמעידה על קיומה של מסורת איקונוגרפית יהודית מיוחדת. מקורה של זו יכול להיות אף הוא בכתב יד יהודי מוקדם.

אבות הכנסייה הכירו אמנם חלק רב מהספרות היהודית של האגדה והמדרש, ויכלו כך להשפיע על מסורת התיאור. עם זאת, קשה להבין את ההדגשה על אלה בתיאורי תנ"ך נוצריים. לעומת זאת, ביהדות מהווים המדרשים והפרשנויות חלק אורגני של התורה שבעל פה, והם נלמדו ושוננו על ידי כל יהודי ואף בתדירות בבתי הכנסת. יותר ויותר חוקרים מדגישים היום את המקורות היהודיים בהתפתחות האיקונוגרפית של ציורי תנ"ך נוצריים.

ראוי עם זאת לציין, שמאחר שלא נמצא אף כתב יד יהודי מאויר מוקדם, רבים החוקרים השוללים כל אפשרות של קיומו.

כתבי היד המוקדמים ששרדו ואשר מקורם במזרח, כוללים, כאמור, עיטור שטיח, גיאומטרי, ובו שימוש בעיטורי אותיות וכתב, כמו גם במיקרוגרפיה, וכן תשלובות של שריגים, עלווה ופרחים, בדומה לאמנות האיסלאם בתקופה זו. כתבי יד המאוירים בדמויות אדם וחיה שכיחים באמנות היהודית החל מאמצע המאה השלוש עשרה ולהם פריחה גדולה במאות הארבע עשרה והחמש עשרה. המוקדמים שבהם מעידים על מסורת קודמת, ואינם נראים כיצירות ראשוניות.

פריחת אמנות כתבי היד ביהדות מקבילה לפריחה דומה באירופה הנוצרית, עד להמצאת הדפוס באמצע המאה החמש עשרה ותפוצת הספר המודפס שהביאה לשקיעתה של אמנות זו. הספרים המאוירים תופסים אז את מקומם של כתבי היד. למרות המצאת הדפוס נמשכים בעולם היהודי הכתיבה והאיור ביד בסוגים מסוימים של היצירה, ובמאות השבע עשרה והשמונה עשרה אנו רואים פריחה מחודשת, אם כי מוגבלת יותר.

אמנות הציור בכתבי יד אצל היהודים התפתחה בכמה מרכזים חשובים. הציורים שמוצאם מארצות האיסלאם מאופיינים, כאמור, בעיטוריהם המופשטים ובדפי השטיח שלהם. בארצות האיסלאם, בכל התקופות, כמו גם בביזנטיון בתקופת האיקונוקלזם נמנעו היהודים, בעקבות בני המקום, מתיאור דמויות אדם, אולם בארץ כמו פרס בה היה שכיח ציור דמויות גם אצל המוסלמים, ישנם גם כתבי יד יהודיים מאוירים מהמאה השבע עשרה.
אלה אינם כתובים עברית אלא פרסית - יהודית, באותיות עבריות.

מרכז חשוב של יצירה הינה ספרד. הפריחה התרבותית של יהדות ספרד עד לגירוש משתקפת ביצירה זו. בעוד בחלקה המוסלמי מאופיינת היצירה כבשאר ארצות האיסלאם, פורח האיור הפיגורטיבי בקטלוניה ובכל ספרד הנוצרית, הכוללת מבחינה סגנונית ותכנית גם את הקהילות בפרובנס. בין המפורסמות מיצירותיה הן ההגדות המפוארות כמו הגדת הזהב, הגדת סרייבו ועוד.

כתבי היד האשכנזים מצפון צרפת ובעיקר מגרמניה מהווים אסכולה חשובה נפרדת. מגרמניה שרדו כתבי היד המאוירים הפיגורטיביים המוקדמים ביותר, שהמוקדם ביניהם הינו הפרשנות של רש"י לתנ"ך מ-1233. בגרמניה במאות השלוש עשרה והארבע עשרה, במשך למעלה ממאה שנה, ישנה תופעה מוזרה ואניגמטית של ציור דמויות אדם ולהם ראשי צפורים או חיות. כך, למשל, בהגדת הצפורים או במחזור לייפציג. לעתים מוסתרים פניהם, או שהם חסרים כל תווי פנים. בתיאורים יש חוסר של עקביות ושיטתיות, כשלעתים רק חלק מהדמויות מאופיינות בצורה החריגה. יש המייחסים תופעה זו להחמרה של הרבנים, שכמה מהם התנגדו לאיורם של כתבי יד ולקישוטם של בתי כנסת, מחשש הטיית תשומת הלב והריכוז בעת התפילה. נראה לנו שאין הציורים הנזכרים מתאימים לגישה זו, מאחר ואין הם מונעים את תשומת לבו של הקורא.

אחרים ניסו לראות בראשי החיות והצפרים אטריבוט של צדיקים, אך תיאורן של דמויות שליליות בדרך דומה אינה מאפשרת הנחה זו. חוקרים שונים אחרים ניסו להסביר את התופעה בדרכים שונות שאף אחת מהן אינה עונה על הבעיה, ונראה לנו שבמצב המחקר הנוכחי קשה לפתור את התעלומה.

איטליה מהווה אף היא מרכז חשוב, שקלט מלבד הקהילה המקומית גם יהודים מספרד ואשכנז, המביאים עימם את מסורתם הציורית. האמנות היהודית באיטליה מושפעת מאוד מעולם התרבות של הרנסנס, ושכיחים בה דימויים השאולים מן העולם הקלאסי. בעוד שכתבי היד היהודיים המוקדמים מאופיינים בסגנונם השטוח, בהתאם למסורת ימי הביניים, הרי במאה החמש עשרה אנו רואים, בהתאם לשינויי הסגנון בארצות מושבם של האמנים, התפתחות של מסירת נפח ועומק ופרספקטיבה עם ריאליזם, כשתיאורי נוף מהווים לעתים רקע למחזות. האמנות היהודית באיטליה פורחת שוב במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, כשהיא מוצאת את ביטויה בעיקר ביצירת הכתובות העשירות והמפוארות האופייניות לארץ זו, כמו גם לכמה קהילות ספרדיות אחרות, כמו בהולנד ובגרמניה.

במרכז אירופה, בבוהמיה ובמורביה ובצפון גרמניה אנו עדים במאה השמונה עשרה לפריחתה של אסכולה המתרכזת באיורי ההגדה, ובספרי תפילה וברכות. בתקופות אלו ממשיכים לאייר מגילות אסתר בכל התפוצות. עשירי הקהילה בכל מקום נהגו להזמין כתבי יד לצורכיהם.

בעוד שמבחינת תוכנם ייתכן שהנוצרים שאבו במאות הראשונות לספירה מהאמנות היהודית, ובעיקר ממסורת ציורי התנ"ך שלה, הרי מבחינה סגנונית הושפעה האמנות היהודית בכל התקופות מן התרבות המקומית. יש לשער שחלק מהאמנים היהודים אומנו ולמדו בבתי מלאכה של גויים, והיו מביניהם שהיו אף חברים בגילדת המאיירים, והושפעו כך מסגנונם של חבריהם בני הארץ. בכתבי היד המאוירים העבריים ניכרת השפעתה של האמנות המקומית בת התקופה, נוצרית או מוסלמית, בסגנונה ואף בתוכנה. עם זאת, שכיחים בה יסודות ייחודיים יהודים שהפכו למסורתיים, והם מעידים על ידיעה עמוקה של הנוהג והמסורת שהיו מוכרים רק לאמנים יהודים. למרות הבדלי הסגנון ניתן להניח שמרבית האמנים שאיירו כתבי יד עבריים היו יהודים. מעטים הם האמנים שחתמו על יצירותיהם. ביניהם למשל יוסף הצרפתי, שפעל בספרד בשנים מסביב ל-1300 - לערך, ולאחריו יוסף אבן חיים שעבד אף הוא בספרד בחצי השני של המאה החמש עשרה, והושפע הרבה מקודמו. יואל בן שמעון הוא ויבוש מבון או קלן, יצר במחצית השניה של המאה החמש עשרה בגרמניה ובאיטליה, והשאיר אחריו סדרה שלמה של יצירות. כמוהו גם שלום איטליה, צייר וחרט נחושת, שעבר מאיטליה להולנד במאה השבע עשרה ותרם גם הוא כך לנדידתו של סגנון היצירה. מאוחר יותר, במאה השמונה עשרה ניתן להזכיר את אהרן וולף אהרלינגן מגוויטש אשר במורביה, שעבד אח"כ בוינה, ויוסף בן דוד מלייפניק שבמורביה, שעבד בצפון גרמניה. איוריהם של האחרונים מושפעים בחלקם מהגדת אמסטרדם המודפסת. יתר על כן, בפורטוגל, במאה החמש עשרה נכתב אף חיבור על אמנות איור כתבי היד על ידי אברהם בן יהודה אבן חיים. הספר נכתב פורטוגזית באותיות עבריות, ומכאן שהיה מיועד לאמנים יהודיים.

מחזות ליתורגיים שונים, כמו תיאורם של מנהגי התפילה, מנהגי הפסח, הטקסים השונים, כגון המילה, עריכת החופה ועוד, והבקיאות בפרטיהם, מעידים על כך שהאמן היה יהודי. לעתים מובאים בין הציורים מחזות המאיירים מילולית את המטאפורה הלשונית של הטקסט. כך למשל באיור של הבן שאינו יודע לשאול, שהכתוב אומר עליו "את פתח לו", מתואר לעתים אדם הפותח בשתי ידיו את פי הבן. במקום אחר, באיור לפסוק "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו", מתוארת בהגדת סינסיטי דמותו של איש המהלך בשדה וספר בידו. במגילת אסתר הופך האמן את אלות הגורל הקלאסיות להאנשות, המייצגות את הפור שהופל ואת חג הפורים שהינו חג הגורל וזכר להיפוך גורלם הגורל של היהודים בעת ההיא. חידודי לשון כאלה ומטפורות ציוריות שמקורן בלשון העברית יכלו להיווצר אך ורק על-ידי אמנים יהודים. עם זאת, ראוי לציין כי כמה מכתבי היד הוזמנו על-ידי פטרונים יהודים גם בסדנאות של אמנים שאינם יהודים.

העיטורים בכתבי היד היהודיים מתחלקים לסוגים שונים. שכיח ומיוחד לאמנות היהודית הינו השימוש באותיות כקישוט, וכן במיקרוגרפיה, שהיא עיטור העשוי אותיות זעירות שהתפתח מפסוקי המסורה, שהיתה כתובה באותיות זעירות בשולי הדף ובין עמודות הטקסט. במשך הזמן הפכה לעיטור נרחב של פסוקים שלמים מהמקרא או מהפרשנות, הערוכים בצורות גיאומטריות ואף פיגורטיביות. בגרמניה של המאה החמש עשרה שכיחה מיקורוגרפיה המתארת אף מחזות מהתנ"ך למשל, וזאת בעיקר בספרי תנ"ך. דפי שטיח בזהב נפוצים בארצות האיסלאם. העיטורים הגיאומטריים שכיחים לא רק בארצות המזרח, שבהם נמנע האמן מאיור פיגורטיבי. ברבים מהספרים מצוי שפע של צמחים ופרחים, משטחים ורצועות של שריגים, עלווה, צפורים וחיות ובניהם ציורי חיות היברידיות, לעתים חצי אדם וחצי חיה, חיות דמיוניות, כמו דרקונים למשל ואף דמויות אדם, וציורים גרוטסקיים שונים. יש המופיעים כעיטורי שוליים, או כקישוטי מלים, והם משתלבים לעתים באותיות זואומורפיות ואנטרופומורפיות. חלקם משתרעים על מרביתו של הדף ואף על כולו.

העיטורים כוללים לעתים תיאורי נוף ואף ארכיטקטורה. מלבד המבנים המהווים רקע לאילוסטרציה לסיפור, שכיחים אף עיטורים ארכיטקטוניים וביניהם בעיקר ציורי קשתות הנתמכות בעמודים, כעין השער, המופיעים הן בשער כתב היד אולם גם בדפים אחרים, והם מהווים מסגרת לכתוב ואף לאיור.

קישוט נוסף שהוא ייחודי לכתבי היד היהודיים הינו עיטור מלות הפתיחה שמקביל לעיטור האיניציאל בכתב היד הלועזי. מאחר ובעברית אין מקום לאות ראשית גדולה כבלועזית, הרי עיטור האינציאל השכיח באותיות לטיניות הפך בכתב היד העברי לעיטור של מילה שלמה. מלבד מלות הפתיחה מופיעים עיטורים כאלה גם לעיתים לשם הדגשה של מילים מיוחדות, כמו "פסח", "מצה", ו"מרור", או למשל העיטור החוזר של המילה "אילו" בפיוט הנודע דיינו, בהגדה של פסח, וכן מילים אחרות. מילות הפתיחה תופסות לעיתים חלק גדול מהדף ואף את כולו.

דפי פתיחה מיוחדים משמשים כשער לספרים שונים, כמו למשל בספרי חומש ומגילות. בין ציורי השוליים, בנוסף לעיטורים ולדמויות גרוטסקיות, מופיעים לעתים ציורי הווי ללא קשר לכתוב, בדומה לציורי השוליים באירופה באותה תקופה. למן הרנסנס והלאה, בעיקר באיטליה, אולם גם בשאר חלקי אירופה, מצויים גם פוטים עירומים ומלאכים.

בנוסף לעיטורים שמטרתם קישוטית בעיקר, רבים הם הציורים הסיפוריים שנושאיהם שונים. הם נחלקים לאיורי שוליים, שמהווים אילוסטרציה של הטקסט ומתייחסים אליו ואחרים שנראים כפרי דמיונו של האמן, ולמיניאטורות המצוירות על גבי הדף כולו, ומפוזרות לעתים בין דפי הספר.

מקום מיוחד יש לאלו בהגדות הספרדיות, שבהן בראשית הספר או בסופו מצויה סדרה של דפים מאוירים שלמים, וביניהם מחזות מסיפורי התנ"ך. ציורי התנ"ך באמנות היהודית הם רבים ומגוונים ואינם מופיעים אך ורק בספרי תנ"ך. הם שכיחים בספרים ליתורגיים שונים, בסידורים, ספרי תפילה, ובעיקר במחזורים ובהגדה של פסח. אזכורים מהתנ"ך ישנם בתפילות ובפיוטים. אולם לא תמיד מהווים הציורים לכאורה אילוסטרציה לטקסט. משמעותם היא לעתים אלגורית, כמו תיאור העקדה שבא לבטא את הברית שבין האל לעמו, באמצעות הברית שנכרתה עם אברהם. כך מופיעים גם מסיפורי בראשית המצויים בהגדות של פסח, אשר הושאלו כנראה מסדרה שמקורה, סביר להניח, בספר תנ"ך. שכיחים התיאורים שבהם באה לביטוי חזותי התקווה לבניית בית המקדש בבוא המשיח. על ידי תיאור המקדש או תיאורו של אליהו מבשרהמשיח. רבים הם גם המחזות האחרים בנושאים שונים ומגוונים, דתיים, ליתורגיים ואף מההווי היום יומי.

המאיירים לא נמנעים אף מתיאורי האנשות של מושגים מופשטים – מידות טובות, עונות השנה, עבודות החודש וסימני הזודיאק. בחלקן אלו הן אף האנשות שמקורן בדימויים פגניים או נוצריים אשר קיבלו משמעות חילונית ואף יהודית. גם דמויות עיטוריות השאולות מהעולם הקלאסי כמו קנטאורים, מדוזות, פוטים וכד' אינן נעדרות, וזאת כמובן בעיקר למן הרנסנס, ובעיקר באיטליה, אך גם מחוצה לה.

כתבי היד העבריים כוללים סוגים שונים של ספרים. הציורים מעטרים ספרי תנ"ך, ספרי תפילה, מחזורים, הגדות של פסח, מגילות אסתר, כתובות, ואפילו עיטורי סוכה ו"מזרח". כמו כן ספרי דת, פרשנות וליתורגיה, ספרי ברכות, פנקסי קהילות, מסות דתיות ופילוסופיות, ביניהן כתבי הרמב"ם ואחרים, וספרים חילוניים שונים, כגון ספרי מדע, אסטרולוגיה ורפואה, כמו למשל הקאנון של אבן סינה. בין הספרים החילוניים נזכיר את ספר יוסיפון או את ספר משל הקדמוני של יצחק בן שלמה אבן סאהולה, ספר אלגוריות ובו הרבה משלי חיות ואיורים להם, וכן אף שירי ברכה לחתונה ולמאורעות חגיגיים.

ספר התנ"ך היה במקורו כנראה הספר המאויר ביותר, מאחר ואיוריו נפוצו והושאלו לספרים רבים אחרים. ספרי תנ"ך מאוירים רבים שרדו, ברובם כוללים רק כמה מספרי המקרא. ההגדה של פסח היא מבין הנפוצים שבכתבי היד שנשתמרו. מרבית ההגדות מהוות חלק מסידורי התפילות או שהן כלולות באסופות של כתבי- יד שונים. ההגדה היא לרוב המשופעת ביותר בציורים, גם כשהיא נכללת באסופות של כתבי-יד שונים, ובעיקר כשנעשתה כתב-יד נפרד לשימוש ביתי, אולי גם מאחר ונועדה לקריאה במשפחה, גם לנשים ולילדים.

ניתן לחלק את ההגדות של ימי הביניים בעיקר להגדות ספרדיות, אשכנזיות ואיטלקיות. ההגדה כוללת עיטורים הקשורים קשר ישיר לטקסט, והם מתארים את ההכנות לחג, את טקסי החג ומנהגי הסדר; דמויות ומחזות הנזכרים בטקסט הכתוב כמו ארבעת הבנים, רבן גמליאל ורבני בני-ברק , וכמובן את סיפור יציאת מצרים. בחלק מההגדות נוספו, כאמור, איורים מהתנ"ך, שאין להם כל קשר לסיפור ההגדה, מבריאת העולם ועד מותו של משה, ומקורם כנראה מספר תנ"ך מאויר. בין איורי ההגדה שכיחים גם ציורים בעלי משמעות משיחית, שכוללים בין השאר גם את תיאורו של בית המקדש העתיד להיבנות. בעוד בהגדות האשכנזיות באים כל הציורים כעיטורי שוליים מסביב לטקסט, הרי בהגדות הספרדיות מרוכזת סדרה של ציורים על דף שלם בראשיתה או בסופה של ההגדה, ורק ציורי שוליים מעטים מופיעים בה.

המחזור הינו ספר נוסף שבו שפע ציורים ועיטורים , וזאת בעיקר באשכנז. כמה מהם שימשו כנראה בבית הכנסת, מאחר והם כוללים קטעים משירת החזן, ואף מחמת גודלם. ציורים שונים במחזור באים לאייר את פיוטי החגים, כמו גם את דפי הפתיחה לפרשות השבוע. כאיור לפרשת שקלים במחזור של ורמס, או בזה של לייפציג מתואר, למשל, איש המחזיק במאזנים ושוקל את השקלים עבור המקדש, עם רמז אולי לשקילת הנשמות ביום הדין. ציורי תנ"ך מופיעים בפרקים המוקדשים לחגים השונים. כך בא סיפור רות לעטר את פרקי המגילה הנקראים בחג השבועות ; משפט שלמה מעטר את שיר השירים; העקדה מייצגת את ראש השנה ובריתו של יצחק את יום כיפור. פיוטי חנוכה מלווים לעתים בתיאורים של המעונים על קידוש השם ובמחזות מספר יהודית. סמלי הזודיאק מלווים בדרך-כלל את תפילת הטל. גם כאן מופיעים תיאורים משיחיים, כמו סעודת הצדיקים בגן-עדן בתנ"ך של האמברוזינה או באסופת לונדון.

מבין כתבי היד המאוחרים, בצד ההגדות המושפעות מהגדת אמסטרדם המודפסת, שכיחים בעיקר למן המאה השבע-עשרה מגילות אסתר וכתובות. במגילת אסתר רוב הקישוטים הינם בשולי הכתב מסביב לטקסט, למעלה, למטה ובין העמודות, והם כוללים עיטורים פרחיים וצמחיים, צפורים וחיות, אגרטלי פרחים, וכן שכיח הקישוט הארכיטקטוני. מבין האיורים הפיגורטיביים ישנם כאלה המתארים את דמויות המגילה וסיפוריה, את מנהגי החג, כמו גם דמויות אלגוריות.

הכתובה המאוירת המוקדמת ביותר ששרדה היא מקרמס שבאוסטריה משנת הקנ"א (1391), ובה מתוארים החתן העונד את הטבעת לכלתו שלראשה כתר. אולם, עד המאה השבע-עשרה שרדו כתובות מאוירות מועטות. מרבית הכתובות בקהילות ישראל מקושטות רק בעיטור גיאומטרי ובפרחים, כשהכתב מצוי לעתים קרובות בתוך מבנה של שער. הפריחה הגדולה של כתובות משופעות בציורים הינה באיטליה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ומשם עברו לקהילות הספרדיות בארצות אחרות. הן כוללות שפע של עיטורים פיגורטיביים. מביניהם שכיחים בעיקר סימני המזלות, שנים-עשר השבטים, תיאור ירושלים ומחזות מהתנ"ך, לעתים בהתייחסות לשמות החתן והכלה. יש ומופיעות אף דמויות החתן והכלה. כן שכיחות דמויות אלגוריות והאנשות, של ארבע העונות ולעתים אף של ארבעת החושים, ובעיקר של המידות הטובות, ואפילו של האהבה בדמותה של ונוס, וכן אף קופידונים ומלאכים רבים.

חשיבותם של כתבי היד העבריים היא בנוסף על כך גם כיוון שהם מהווים מקור לא אכזב, וכמעט יחיד, לידע על חיי היהודים בימי הביניים ומאוחר יותר. אנו למדים מהם על העולם היהודי, על חיי הדת, טקסיה ומנהגיה בתקופות השונות, על המנהגים בחול, בשבת ובחג, בבית ובבית הכנסת. מהתמונות ניתן לעמוד על מבנה בית הכנסת וריהוטו בעדות השונות, ועל תשמישי קדושה רבים, שחלק מהם נשתמרו רק מתקופות מאוחרות יותר וציוריהם מהווים עדות לצורתם. אנו יכולים לראות את מהלך החיים של היהודי, מלידתו, מילתו וחתונתו ועד מותו וקבורתו, חיי המשפחה שלו, עבודות האשה וחינוך הילדים. הבית היהודי, ריהוטו וחפציו, מנהגי היום-יום, העבודות השונות שבהן עסקו היהודים ותלבושותיהם בארצות השונות, כל אלה משתקפים ומתוארים בחיות ובפירוט רב בכתבי היד.

אמנות כתבי היד העבריים מהווה רק חלק מהיצירה הגדולה של האמנות היהודית וחשיבותה, בין השאר, היא בהופעתה בימי הביניים, בתקופה שממנה לא שרדו יצירות רבות אחרות. ההשפעות הרבות של אמנות המקום והתקופה שעיצבו את סגנונה ולעתים את האיקונוגרפיה שלה, מעידים על השתלבותם של היהודים בתרבות הסביבה. שפע כתבי היד ששרדו, למרות רגישותם ופגיעותם, בעיקר לאור הרדיפות והנדודים, והאיורים הרבים בהם מעידים על פריחה תרבותית, על כוח יצירה, דמיון פורה ומסורת תרבותית יהודית ייחודית.

ביבליוגרפיה:
כותר: העיטור והאיור בכתבי היד היהודיים
מחברת: פרידמן, מירה (פרופ')
תאריך: סיון תשנ"ה , גליון 10
שם כתב העת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם  (הרב)
הוצאה לאור: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית