עמוד הבית > אמנויות > אמנויות חזותיות > קולנועעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל
מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית


תקציר
האם קיים קולנוע יהודי? ומה יהודי בו - היוצרים, התוכן או הצורה?
המאמר דן בסוגיה זו ומציע כיוון ליצירת שפה יהודית בקולנוע ובטלויזיה.



שפה יהודית באמנות הקולנוע
מחבר: יצחק ש' רקנטי


לשאלה הקלאסית, האם קיימת אמנות יהודית ומהם אפיוניה, הן באומנויות הפלסטיות והן באומנויות הבימה, נוספת זה מכבר שאלת-משנה, שאלת הקולנוע היהודי: האם הוא קיים ומה יהודי בו - היוצרים, התוכן או הצורה?

המצב הנוכחי מקשה להתמודד עם השאלה כפי שהיא, ומחייב הגדרות ראשוניות מקדימות. מיהו יוצר יהודי? בימאי או שחקן שנולד לאם יהודיה, או מי שאת דרך חייו מאפיינות צמידות וזיקה להלכה? לפי ההגדרה הראשונה יש קולנוע יהודי מזה קרוב למאה שנה, שהרי יהודים היו גורם מרכזי בתעשיית הקולנוע מימיה הראשונים, ולפי ההגדרה השניה קולנוע יהודי של ממש עדיין לא בא לאוויר העולם, כי יוצרים מעטים מאוד הולכים בדרך ההלכה גם בחייהם האישיים וגם בעבודתם המקצועית. בין שתי הגדרות קוטביות אלה מצויה קשת רחבה של אפשרויות, אך ניתן לשער שגם בחירת אחת מהן לא תועיל לפתרון השאלה. קולנוע של יוצרים יהודיים אינו קולנוע יהודי.

אם כן, מהו תוכן יהודי בקולנוע ובטלויזיה? האם קולנוע העוסק ב"מאפיה" היהודית-אמריקנית הוא יהודי? ו"צה"ל" של קלוד לנצמן? ואיך נסווג סרט שנושאו הוא משתפי פעולה יהודיים עם הנאצים? ולעומת זאת, האם סרט על חסידות בעלז אותו הפיק צוות לא-יהודי של הטלויזיה הגרמנית הוא יהודי יותר?

אם נרצה לנתח בדרך שיטתית את השאלה האם קיים קולנוע יהודי ונערוך רשימה מקבילה של כל מה שנעשה בישראל (שהרי הדעת נותנת שבמדינת היהודים אכן יווצר קולנוע יהודי) נשוב וניתקל בקשיי ההגדרה הקודמים. אם היוצר יהודי - הרי שסרטו אינו כזה, ואם הנושא יהודי, אף במובהק, יוצרו יתגלה כיהודי כזה שהיהדות אינה חשובה לו. רק במקרים מועטים נגלה שתי תשובות חיוביות לשאלות היוצר והתוכן, ובכל מקרה, דומה כי לא נוכל למצוא סרט קולנוע או טלויזיה שכלי המבע האומנותיים שלו הם יהודיים-יחודיים.

מעט סרטי הקולנוע שיוצריהם יהודיים ונושאיהם יהודיים נעשו עד כה, ועוד פחות סרטים מתאפיינים במודעות יהודית של יוצריהם ובתכנים יהודיים מובהקים. כך בעולם וכך בארץ.

והטלויזיה, האם תמונת המצב בה שונה? נדיר למצוא בלוח השידורים היומיומי של הטלויזיה - החל בהקמתה סמוך למלחמת ששת הימים ועד עתה - מישדרים יהודיים במובהק, וזאת על אף מחוייבותם של קברניטיה לחוק רשות השידור ולדרישה המנוסחת בו לתת ביטוי למורשת ישראל ולמורשת העדות. התכניות העוסקות בתכנים יהודיים נדחקו, רובן ככולן, לשעות השידור המצומצמות של המחלקה למורשת ישראל. יתר על כן: גם כל ה"יש", בו יכולים להתברך המפיקים למורשת ישראל, חלוצי שילוב היהדות בטלוויזיה הישראלית, חסר שני מאפיינים מרכזיים: אקטואליה וחדשות מחד, שהתאפיינו מאז ב"אובייקטיביות" חילונית-שמאלית, ואמנות קולנועית מאידך. בכך ממקם היבול הטלויזיוני הזה את עצמו במרכז גוף חסר גפיים, שאין לו לצידו האחד ראיית המציאות המשתנה, היומיומית, בסדר עדיפות נכון ובעיניים של אמונה, והוא נעדר לצידו האחר את האסתטיקה, את כלי המבע האומנותיים, האישיים, היצירתיים.

כך נוצר מצב של דחיקת העשייה היהודית בטלויזיה לקרן זוית. קיימת אמנם שמירה על תוכן, הנראה יהודי הן למנהלי הטלויזיה והן למפיקי התוכניות ובימאיהן, אך אין בכך די. יש להקצות משאבים ואנרגיות לפיתוח דרכי הבעה חדשות, מותאמות לתכנים יהודיים מובהקים, ולהרחיב את נושאי התוכניות ואת מגוון הז'אנרים שבהן הן עשויות, במיוחד אל עבר הביטוי האישי, העשייה העלילתית והמעורבות הפעילה של הצופים בתוכניות. בלעדי אלה תהיה הקצאת משבצות השידור לתכני המורשת בבחינת מס שפתיים בלבד. הרי תכנים "דתיים" אינם כאלה היכולים להצטמצם בד' אמות של אולפן, וגם טיפול דוקומנטרי אינו תמיד מתאים להם.

יתרה מזאת, התוכן אינו יכול להיות מנותק מצורה בטלויזיה ובקולנוע. בטלויזיה "המדיום הוא המסר", כדברי מרשל מקלוהן, והקולנוע מתייחד בהיותו שפה אומנותית, המורכבת מסימנים קולנועיים מגוונים, החל בשפת הצילום, התאורה והעריכה, דרך תפיסת חללי המקום והזמן, הסיפור הקולנועי וייחודו, הדמות הקולנועית ואיפיונה, ועד לפס הקול על כל מרכיביו. יתר על כן: אמנות קולנועית מתייחדת לא רק בהימצאם של כל המרכיבים הללו בה, אלא בהתחברם יחד לכדי יצירה קולנועית אחת. אין "מוסיקה לסרט", יש פסקול מורכב מכמה ערוצים נפרדים, והוא חלק בלתי-נפרד מן היצירה הכוללת ששמה קולנוע. כך בצילום, בעריכה ובמשחק.

ולא רק מורכבות הצורה והתוכן יוצרים מקשה אחת של שפה קולנועית. למורכבות זו שעל האקרן מתוספות דרכי מבע מיוחדות שאינן מצויות בתחומים אומנותיים אחרים. די אם נתרכז בדרכי מבע הבאות מתחום העריכה ונזכיר שנים מן המושגים הבסיסיים, ששימשו עוד טרם היות האפקטים המסובכים, כאלה הנהוגים היום בוידיאו-קליפים: דיזולב (הנמגה, מעבר רך והדרגתי בין תמונה לתמונה) וסופר אימפוזישן (הטלה כפולה, תמונה על תמונה). אם נוסיף לכך את ההקשרים הויזואליים הנובעים מן היחסים הפנימיים שבכל "שוט" בודד (שוט הוא קטע פילם או וידיאו, המהווה צילום אחד, מרגע הלחיצה על הדק המצלמה ועד לחיצת הסיום), או מן הרצף שבין ה"שוטים", בהתחשב בקצב שבו הם ערוכים, יצטרפו כל דרכי המבע האלה ליצירת תוכן סמוי לצידו של התוכן הגלוי, ויוסיפו לכל מישדר אמנותי או סרט קולנוע רבדים של משמעות ופשר. באפשרו סמליות ורב-רבדיות דומה הקולנוע לענפי האמנות האחרים.

מורכבות תחומי הבנת הנצפה יוצרת רובד נוסף, המייחד את השפה הקולנועית. הקולנוע והטלויזיה הן אומנויות שאין להן קיום עצמאי ללא תקשורת עם קהליהן, ואופי הזיקה המיוחד שהן יוצרות עם הצופים הוא חלק מהותי ובלתי-נפרד מן השפה הקולנועית. המוצר התקשורתי הסופי אינו המשדר המוכן לשידור או סרט הקולנוע הערוך. עצם השידור וההקרנה הם קצה היצירה. מידת התקשורתיות של אומנויות אלה והאופן שבו הן מתפרשות על ידי הצופים יוצרים את התוצר הסופי. ללא קהל, המגיב תגובה שונה על פי הזמן והמקום, על פי האופנה הרווחת ולפעמים על פי מה שמצפים ממנו שיגיב, אין משדר או סרט, אך זהו עניין בפני עצמו.

אם כן, יכולה להיות אמנות יהודית קולנועית, שאינה מצטמצמת בתוכן בלבד, ואינה מסתפקת במבע צורני. אמנות הקולנוע היא רק בת מאה שנה, ואין עדיין שפה קולנועית-יהודית שיש בה מוטיבים צורניים יהודיים. במוסיקה, במשחק, ובצילום, וכן בכל מרכיבי פס הקול והתמונה יכולים ואף צריכים להיטמע מאפיינים יהודיים יחודיים.

הקולנוע ינק את השראתו מן התיאטרון ומן הצילום והציור, ואת תכניו מן התרבות המערבית, כמו גם מן המרד נגדה. מה יהיו מקורות השראתה האפשריים של אמנות קולנוע יהודי? מקורות התוכן יהיו אכן כל אוצרות הרוח היהודיים, אך אלו מאפיינים צורניים יהודיים תוכל אמנות הקולנוע היהודי לשאוב מן האומנות היהודית לדורותיה?

החושים האסתטיים של היהודים לא קמלו בחשכת הגלות. הם הניבו תרבות יהודית עשירה, ולא כפי שנוח לחוגים מסוימים לטעון. ממגוון כשרונותיהם הביאו היהודים לידי ביטוי במוסיקה ובאדריכלות, בציור ובפיסול. בחלק ניכר מעשייתם האומנותית הצליחו יהודים לגבש דרכי הבעה מיוחדות ואף סמלים יהודיים.

מבלי להיכנס לשאלה האם הסמלים היהודיים הקלאסיים הם מקוריים, ועל אף שברורה השפעתה של הסביבה על האמנות המוסיקאלית והפלסטית של היהודים בכל מקומות מושבותיהם, אין ספק כי במשך הדורות נתהוו מוטיבים יהודיים מובהקים במוסיקה וסמלים ויזואליים יהודיים, המובעים באות העברית המעוצבת, בתשמישי הקדושה - פרוכות, חנוכיות, כתרי-תורה, פמוטים, רימונים, טסים וידיים, וכן בכתובות המעוטרות והמאויירות.

אם אמנם תימשך הנוכחות המאסיבית של יהודים בקולנוע מבלי שיהדותם תבוא לידי ביטוי כלשהו תצא התרכובת של צורה ותוכן נפסדת, והקולנוע יהיה חסר את כל אוצרות-הרוח היהודיים. יהיה זה קולנוע שיש בו נוכחות של יוצרים יהודיים, אך לא של אמנות יהודית.

קל לשער כי קשיים רבים יאפיינו את ההתמודדות הצורנית בקולנוע, תוך רצון לשקע בשפתו אופי יהודי, ואף שאלת התכנים אינה פשוטה, אך בראש ובראשונה יש למצוא מענה לאותן בעיות הנובעות מעצם הכלים, מן הטלוויזיה והקולנוע עצמם. הסתירות המהותיות הקיימות לכאורה בין יהדות לבין קולנוע וטלויזיה אינן כאלה שאפשר להתעלם מהן: חוקרים טוענים כי אמצעי המדיה מייצגים את רוח התקופה, את הרגע. היהדות, כמוה כתרבויות אחרות, מייצגת "יסודנות", את יסודות התרבות והמסורת של עם, הקיימים דורות רבים. הטלויזיה, אף יותר מן הקולנוע, מצטיינת בראיה חיצונית של המציאות. אין בכוחה להביא בפני צופיה את "המשמעות, המגמות, ההקשרים, ההיגיון הפנימי, ההריונות הקודמים ללידת המאורעות". היהדות מדגישה את המהות הלאומית המיוחדת ואת היותנו "עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב", ואמצעי המדיה מדגישים את האוניברסאלי מחד, ואת הניכור לזולת כמו גם את ה"אני" במרכז, מאידך. ה"מוסר" הטלוויזיוני וולגארי, אלים, עכשווי, מגרה, מוציא דברים מהקשרם, שופט ומלבין פנים, והוא מנוגד בתכלית למוסר היהודי. אופי האמירה הטלויזיונית הוא מקוטע, אסוציאטיבי, הבזקי, ואילו במרכז התפיסה היהודית עומדות אחדות, עמקות ופנימיות. הפער המהותי בין טלוויזיה ליהדות רחב ועמוק עוד יותר ואינו מתמצה רק באלה. אך אולי דווקא השפה היהודית המיוחדת בה ייעשה הקולנוע היהודי, היא שתפתור חלק מן הקושיות ותיישב חלק מן הסתירות הקיימות ועומדות בין שני העולמות.

באיזו דרך יצעדו הנסיונות לפיתוח שפה חדשה? אין לדעת. יתכן כי תהיה זו דרכו של ש"י עגנון, אשר הצליח להגיע בכתיבתו הספרותית לאופי ייחודי, שהתמודד עם נושאים מודרניים, העולים גם בספרות הכללית, ועם נושאים יהודיים מובהקים, ואת אלה כמו אלה עיצב תוך יניקה מן המקורות היהודיים לכל תקופותיהם. באמצעות השפה המורכבת והייחודית אותה גיבש עגנון ביצירותיו הצליח לגעת בכל שורשי הוויתו של האדם המודרני כאדם וכיהודי. למרות הישארותו נאמן לכל רבדי התרבות שלו לא ויתר עגנון על יצירה גדולה במושגי התרבות של דורו. מעין שפה זו יכולה להיווצר גם בקולנוע היהודי.

יש בינינו שיתרונם נראה להם חיסרון. העולם המערבי נדמה בעיניהם ענק וזוהר, והם אינם בקיאים במכמניו. היהדות נראית להם צרה ומיושנת. אלה לא יצליחו למצוא את עצמם ולתת ביטוי קולנועי-אומנותי לעולמם היהודי. רק אותם שישכילו לנצל את "חסרונותיהם" ולהופכם למנוף של יתרון יגיעו לשפה יהודית-ייחודית בקולנוע ובטלויזיה.

יתכן כי נכון יהיה להבחין בענין זה בין שפה ללשון. שפה היא הצד החיצוני, קצהו של התוך, של הפנים, ולשון הרי היא פנימית. אך הרי גם העלאתם של דברים שבעל-פה על הכתב, או העברתם מן הדמיון אל הספרות יש בה משום פשרה, משום הרקה למלים של תוכן כזה, ש"אין מלים" לתארו.

הנה תמונה קסומה, קולנועית כל כך, אותה מביאה הגמרא (בבא מציעא פ"ד ע"א) בניסיון לתאר יופי רוחני של אדם גדול: הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן. יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל, ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא.

יתכן כי על אף הרחבת כלי המבע ועל אף התקוה לפריצה אל ז'אנרים קולנועיים נוספים תהיה האמנות היהודית הקולנועית רק "מעין -" רק "כאילו -", ובכל זאת נכון לנסות לבנות את השפה החדשה הזאת.

בה בשעה שדור חדש מכשיר את עצמו להבנה, לצפיה ביקורתית, להתמודדות ערכית ואף לעשיה טלויזיונית וקולנועית ברמה גבוהה, וחסרון היוצרים שהיהדות היא נר לרגליהם ניכר פחות, מתפתחות רגישויות חדשות ומתגלות דרכי הבעה נוספות. במקביל לכך אנו עדים לתחילתם של תהליכים חברתיים מעוררי-תקווה בעולם, שהמשותף להם הוא התרחקות מתת תרבות מערבית ונסיגה מגילוייה הרדודים, בצד יתר חיפוש משמעות ופשר.

"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהיפתחם מבשמים הם את אוויר המציאות, טוב ויפה לפתח". (הראי"ה קוק, עולת ראיה לשיר השירים).

שפה קולנועית-יהודית תשתלב בתהליכים שאנו עדים לתחילתם: נכון שהטלויזיה עצמה יש בה משום הרחבת חושי האדם, לפחות במה שקשור לצדדיה החיצוניים של הבריאה, אך היא עדיין לא מצאה את החוויה היהודית ולא פגשה את החושים היהודים, פגישה שברכה רבה טמונה בה. תכניו של הקולנוע היהודי המתהווה ינקו מן התרבות היהודית לדורותיה. לא יהיה בו ויתור על עיצוב ייחודי, והוא יעסוק בבעיות המיוחדות של האדם והיהודי בן-ימינו וימצא להם מגוון דרכי- ביטוי אישי, במגוון הז'אנרים האפשריים ותוך גיוס מתמיד של כל הקידמה הטכנולוגית. בבסיסו תעמוד ההנחה כי "עשה האלוקים את האדם ישר", ויצירתו, שנקודת המוצא שלה תהיה של טוב, תתאפיין הן במאבק מתמיד בכלי עצמו והן בהרחבת כלי ההבעה והרגש, הנובעים מתוך חיים יהודיים מלאים. יוצריו יהיו פתוחים לתרבות שסביבם, אבל גאים ודבקים במורשתם ובתרבותם וזקופי קומה כיהודים-יוצרים, הקשובים לחיים ומנסים לצקת בהם מעט תוכן אומנותי נוסף משלהם.

"כל התרבות הזמנית [התרבות בת זמננו] בנויה היא על יסוד כוח המדמה. זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכוח המדמה... וכה הולכים העניינים בהדרגה, עד ששרידי השכל שברוח החכמה החולנית גם הם הולכים ונעתקים אל כוח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים וכל העוסקים באומניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד, מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק" (הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחייתו, יז).

ביבליוגרפיה:
כותר: שפה יהודית באמנות הקולנוע
מחבר: רקנטי, יצחק ש'
תאריך: סיון תשנ"ה , גליון 11
שם כתב העת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם  (הרב)
הוצאה לאור: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית