לחם מן הארץ : נירו לכם ניר

מבוא

הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם והוא הבסיס לכל ארוחותיו, מני קדם ועד ימינו. שרשרת הפעולות החקלאיות שהיה צריך האיכר לעשות עד אשר תהיה הפת מונחת על שולחנו הייתה ציר מרכזי במחזור עונות השנה, ואף לוח השנה העברי, על מועדיו, קשור קשר אמיץ למערכת חקלאית זו.

לחיטה מעמד בכורה בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ-ישראל "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח', ח). בניגוד לפירות ולירקות שהיה מקובל לקנותם בשוק, את החיטה הדרושה לצרכיו היה כל איכר שואף לגדל בעצמו, עד כדי כך שאמרו חז"ל:
"הלוקח תבואה מן השוק - למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו, ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע" (אבות דרבי נתן פרק ל').

כיום, כאשר חל פיחות רב במעמד הבכורה של הלחם בסל המזונות של האדם המודרני, ואת לחמנו - לסוגיו וגווניו השונים - אנו קונים במכולת, בחנויות, במרכולית ובבתי-מאפה למיניהם ולא מייצרים אותו במו ידינו, שוב אין אנו יודעים להעריך את המאמץ הרב הכרוך בהבאתו לעולם של הלחם, ועד כמה תלוי הוא בעמלו של האדם ובחסדי שמים.

על-כן בחרנו להציג כאן את שרשרת העבודות החקלאיות והפעולות השונות הקשורות ללחם מראשיתה - הכנת השדה לזריעה - ועד סופה.

החריש

"נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים" (ירמיהו ד', ג)
החיטה גדלה בכל אזורי הארץ. מובן כי יבוליה באזורים הגשומים יהיו גבוהים יותר מאשר באזורים מעוטי גשמים, וחיטה שתגדל באדמות הפוריות שבעמקים תעלה יפה יותר מזו שבאדמות זיבוריות. גם בשטחי הטרשים המובהקים כבהר-חברון ("אין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון" - בבלי, סוטה ל"ד, ב') מגדלים חיטה.

"מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שהיו לאביו חורשים והיו חורשין על גבי המענה, והוא היה חורש בטרשין. ישב לו והיה בוכה. אמר לו אביו, מפני מה אתה בוכה. שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין, עכשיו אתה חורש על המענה" (פרקי רבי אליעזר, א').

ה"מענה", שהיא הניגוד ל"טרשים", במקורה היא כינוי ליחידת השטח הבסיסית הנחרשת. "כבחצי מענה צמד שדה" (שמואל א' י"ד, יד). צורתה מלבן ובימינו מכנים אותה "ארגז".

החריש המתואר במעשה זה הוא מן הסתם חריש לקראת זריעה, שכן יש לחרוש את השדה קודם זריעתו, לפתוח בו תלמים לקליטת הזרעים - "הכל היום יחרש החרש לזרע יפתח וישדד אדמתו" (ישעיהו כ"ח, כד) - ולקליטת מי הגשם - "תלמיה רוה נחת גדודה" (תהלים ס"ה, יא).

חריש זה נקרא בפי הערבים "פתיח" דהיינו, פתיחת התלמים והוא נעשו לקראת גשמי היורה. לאחר רדת הגשמים הראשונים, זורעים את השדה וכדי לטמון את הזרעים, חורשים לאחר הזריעה חרישת ערב בניצב לתלמי השתי של הפתיח.

לא תמיד מספיק הפלח הערבי לבצע את החריש שתי וערב כמתואר כאן ויש שהוא מפזר את הזרעים על פני השטח, מבלי להכינו כלל, ורק אחר כן הוא חורש כדי "לפתחו" ולהטמין הזרעים.

מחקרים שנעשו מוכיחים כי מחרשות העץ המסורתיות אשר שימשו את הפלחים הערבים עד ימינו, ואשר ניתן לראותן עדיין בשימוש פה ושם, דומות להפליא למחרשות אשר שימשו את אבותינו בימי קדם.

פרופ' שמואל אביצור מבחין בשלושה טיפוסי יסוד של מחרשות: הקלה הבינונית והכבדה. כל אחת מהן אופיינית לאזור אחר של הארץ ומותאמת לתנאי הקרקע, לאופי החקלאי ולסוגי בהמות החריש באותו אזור.

הזריעה

"הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" תהלים קכ"ו, ה
הדרך הפרימיטיבית ביותר לזריעה, הנהוגה בזריעת חיטה מאז ועד היום, היא בהליכת הזורע בעקבות התלמים ופיזור הזרעים בידו מתוך כלי קיבול הקשור למותניו, הלא הוא "משך הזרע" הידוע לנו מ"שיר המעלות" - "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע" (תהלים קכ"ו, ו).

נשים לב, כי משורר תהלים מגדיר את האיכר בשעה זו כ"נושא משך הזרע" - בכך מתמצית כל מהותו, כל תקוותו, כל גורלו ועתידו. ולכן דמעותיו ובכיו המלווים את תפילתו החרישית להגיע לשעה שבה - "בא יבא ברנה נשא אלמתיו" (שם) בדוק ומצא, אז הוא כבר "נושא אלומותיו" ברינה ואין מאושר ממנו.

מיתקן משוכלל יותר לזריעה הוא משפך הזריעה ("בוק") העשוי קנה נבוב. חלקו העליון מפוצל ואת הפצלות לופתים על-גבי יריעת עור, כך שנוצר משפך חרוטי שדרכו שופכים את הזרעים. כיום יש תחליפי פח למשפך זה, אך העיקרון זהה. משפך זה נקשר אל המחרשה ומפזר את הזרעים בתלם מייד לאחר פתיחתו ביתד המחרשה.

במשפכים משתמשים לזריעת תבואות הקיץ, כגון דורה ולא לחיטה, הנמנית בארץ עם תבואות החורף, יחד עם השעורה וגידולי קטניות שונים המשמשים למאכל הבהמות - עדשים, חמצה וכרשינה.

בתום הזריעה ממתין הפלח לגשמי הברכה שבהם תלוי כל עמלו.

"מבשרי הלחם"

"אביב קלוי באש גרש כרמל" ויקרא ב', יד
מגיע האביב, השיבולים יתמלאו, הקמה מבשילה.
שיבולי התבואה בטרם הבשילו ובעוד גרעיניהן רכים, מכונות "אביב". "כי השעיה אביב" (שמות ט', לא) - נאמר בעניין מכת הברד אשר פגעה קשות ביבולי השעורה, שכן הגרעינים היו כבר מלאים, אף כי טרם נסתיימה הבשלתם. גרעיני האביב יש בהם מתיקות מסוימת והם טעימים למאכל ונאכלים טריים כמות שהם. אך אפשר גם לקלותם באש.
בציווי על מינחת הביכורים של העומר שהיו מקריבים במקדש נאמר: "אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב', יד).
בפסוק שלפנינו אנו מוצאים מתכון מפורט להכנת מינחת הביכורים ובו גם המונח "גרש - כרמל". "כרמל" הוא כנראה, מונח מקביל לאביב קלוי, כלומר גרעיני התבואה הרכים לאחר קלייתם באש. ו"גרש" (גרס) הוא הרסק של הגרעינים לאחר כתישתם. ברור כי רק לאחר קלייתם ניתן היה לגורסם ואז התקבל "גרש - כרמל".
הכרמל שימש גם כמאכל מבוקש ללא גריסתו ויתרונו על האביב הבלתי קלוי היה ביכולת ההשתמרות שלו. כנראה שהכרמל היה מזון דגני ראשון ששימר לו האדם בארץ-ישראל.

בעת הרעב, בימי אלישע הנביא היושב 'בגלגל, מסופר: "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו" (מלכים ב' ד', מב). תרגום אונקלוס מתרגם את המלה כרמל לארמית: פירוכן", ובערבית נקרא הכרמל אף בימינו בשם דומה: "פריכה".

מונח נוסף הנזכר במקורותינו הוא ה"קלי". במובנו הרחב הוא כולל את כל סוגי גרעיני התבואה הקלויים, הן אלה של הכרמל והן גרעינים שהבשילו לחלוטין והתקשו, במובנו המצומצם הוא מתייחס רק לאחרונים. בראשית הקציר, בטרם הביאו את העומר אל הכוהן במקדש והקריבו את הקורבן המתלווה אליו, נאסרה אכילת כל מאכל שמקורו מהדגן של השנה החדשה ("איסור חדש" - במינוח ההלכתי): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" (ויקרא כ"ג, יד).

כאן מדובר בזמן הקציר, כאשר הגרעינים כבר בשלים וקלים. וכן במגילת רות לאחר המפגש בשדה בין בועז לרות, בעת הקציר, הוא מזמין אותה לאכול עם הקוצרים "ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי" (רות ב', יד). הפועל "ויצבט", שהוא יחידאי במקרא, מרמז כנראה על דרך הכנת הקלי. בפירוט רב יותר ובאופן יותר משוכלל מתוארת פעולה זו במשנה:

"קצרוהו"(את העומר) "ונתנוהו בקופות"(סלים), "הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור"(באש), כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "בקנים ובקליחות"(קלחי כרוב) חובטים אותו, כדי שלא יתמוך. נתנהו לאבוב - ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו" (מסכת מנחות י',ד).

אבוב זה היה כלי חרס ששימש לקלייה. הוא נקרא גם, על שום כך: "אבוב של קלאין" (מסכת כלים ב', ג) ונמנה עם הטהורים שבכלי החרס. על היותו של הקלי מאכל נפוץ ומבוקש - ה"פיצוחים" של אז - ומרכיב בסיסי בסל המזונות ילמד הרכב ה"חבילה מהבית" אשר שולח ישי לבניו שבחזית, באמצעות בנו הקטן דוד (שליחות שסופה קרב הגבורה של דוד בגולייה הפלשתי): "ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך" (שמואל א' י"ז, יז).

עד היום אפשר לראות פלחים המכינים לעצמם ולבני ביתם כרמל או קלי בדרכים דומות לאלה המתוארות במקורותינו. השיטה הפשוטה ביותר ביותר להכנת כרמל (פריכה) היא הבערת צרור שיבולים במדורה בשולי השדה.

לאחר שהקש נשרף, לוקחים את השיבולים החרוכות ומפרידים מהן את הגרגרים על-ידי מלילתם בחיכוך כפות הידיים זו בזו תוך כדי הרחקת המוץ בנשיפה. שיטה מורכבת יותר, המיועדת להפקת כמות גדולה של גרגרים קלויים היא הבהוב צרור השיבולים באש מדורה וחיכוכם, אחר כך, על גבי כברה הפוכה הנתונה בתוך גיגית פח, או על גבי יריעת בד, כך שהגרעינים הקלויים נפרדים מהקש ונופלים מטה מבעד לחורי הרשת.

כיום מכינים קלי מגרגרים בשלים של חיטה באמצעות קימורית פח (סג'), המיועדת בדרך כלל להכנת פיתות דקות ("אש תנור"). הופכים את הקימורית כך שתלקה הקעור פונה כלפי מעלה, ובתוכו שמים את הגרגרים. מניחים את הקימורית ההפוכה על כן עשוי אבנים ומבעירים מתחתה מדורת זרדים המלהטת את הקימורית ההפוכה וקולה את הגרגרים שבתוכה.

הלוח החקלאי של גזר

לוח גזר מן המאה העשירית לפני הספירה, מימי שלמה המלך. זוהי הכתובת העברית הקדומה ביותר הידועה היום, והיא כוללת רשימה של העבודות החקלאיות הנעשות בחודשים השונים של השנה. נוסח הכתובת :

ירחו אסף / ירחו ז

רע / ירחו לקש

ירח עצד פשת (ירח אסיף הפשתה)

ירח קצר שערם

ירח קצר וכל (ירח קציר ומדידה*)

ירחו זמר

ירח קץ

הערה
* כלי-מדידה. השווה ישעיהו מ, יב: "וכל בשלש עפר הארץ".

קישורים

לחם מן הארץ - ומלאו הגרנות בר
לחם מן הארץ -שלחו מגל כי בשל קציר