הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דוד
יד יצחק בן-צבי


תקציר
המאמר דן בסיפור  - שמואל א כ"א - בו דוד נמלט אל חצר אכיש מלך גת. במאמר, ניתוח של הסיפור והקשרו בתוך סיפורי בריחת דוד, וכן ברור היחס בין הסיפור הזה לסיפור דומה בשמואל א' כ"ז-כ"ט. 



רודף ונרדף
מחבר: יאיר זקוביץ


קנאת שאול בדוד מתעוררת סמוך להיכרותם, כאשר תהילת הנשים לדוד, הנער השב מנצחונו על גלית, מעמידה בצל את מלכו: "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שמ"א יח,ז). מרגע זה ואילך מבקש שאול ללא הרף, וללא הצלחה, להרוג את דוד. דומה שלבו של הקורא נמלא רחמים על הרודף לא פחות מאשר על הנרדף. חסד אלוהים מלווה את הנרדף ומצילו מכל פגע, ואין סבלו ניכר. לא כן הרודף; זה רודף וניחם, רודף וניחם וברי כי אין הוא אדון לגורלו. כוח חזק ועצום ממנו מושל בו, הרוח הרעה שנשלחה מאת ה' לבעת אותו (טז,יד), והוא חוזר על משוגותיו פעם אחר פעם. פעמיים הוא מבקש להטיל חנית בדוד להמיתו (יח,י-יא; יט,י) ופעמיים הוא יוצא בחברת שלושת אלפים איש לבקש אחר דוד במדבר (כד,ג; כו,ב).

שאול הוא משוגע לדבר אחד, וכל מי שאינו מסייע בידו ללכוד את דוד ולהורגו, נראה בעיניו כאויבו בנפש, כולל בנו יהונתן (ראה להלן, פרק חמישי) ובתו מיכל (להלן, פרק שישי). בכל אנשיו רואה שאול מורדים במלכות: "ויאמר שאול לעבדיו הניצבים עליו שמעו נא בני ימיני גם לכולכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכולכם ישים שרי אלפים ושרי מאות. כי קשרתם כולכם עלי ואין גולה את אזני בכרות בני עם בן ישי ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני כי הקים בני את עבדי עלי לאורב כיום הזה" (שמ"א כב,ז-ח).

גם על אחימלך הכהן מגולל שאול אשמת קשר: "למה קשרתם עלי אתה ובן ישי... לקום אלי לאורב כיום הזה" (שם, פס' יג), ועיר הכהנים כולה משלמת בחייה על חשדו של המלך. למלך החושד בכל, הירא מכל צל עובר, אין מרגוע. מי שזעם על עבדיו על שאינם מרחמים עליו, "ואין חולה מכם עלי", מכיר טובה לזיפים המבשרים לו היכן מסתתר מפניו דוד: "ברוכים אתם לה' כי חמלתם עלי" (שם כג,כא), ואוי לו למלך הזקוק לרחמי אדם.

כיוון שבמרכז ענייננו לא ניצב המלך הרודף, שאול, כי אם עבדו הנרדף, דוד, נתרכז בסיפור בריחתו הנואשת מפני אדוניו אל חצרו של אכיש מלך גת: "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבוא אל אכיש מלך גת. ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחולות לאמור היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. וישם דוד את הדברים האלה בלבבו וירא מאוד מפני אכיש מלך גת. וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל בידם ויתו על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו. ויאמר אכיש אל עבדיו הנה תראו איש משתגע למה תביאו אותו אלי. חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי" (שמ"א כא,י-טז).

הקורא הבא אל הסיפור חייב לדעת משהו על זהותם של דוד ושאול, על מסכת יחסיהם ועל הטעם לבריחתו הנואשת של דוד מפני שאול לפלשת, ובעיקר אי אפשר לו לקורא לרדת לעומק משמעם של דברי עבדי המלך, "... הלוא לזה יענו במחולות לאמר היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (פס' יב), כשהוא חף מזכרון שירת הנשים בשמ"א יח,ו-ז.

אף על פי שהסיפור "תובע" מקוראיו לבוא מצוידים בידיעת ההקשר אל מעשה הקריאה, אפתח בעיון קצר במעשה כשהוא בבידודו. לסיפור ארבעה חלקים:
(1) מצג (= אקספוזיציה; פס' יא);
(2) דברי עבדי אכיש אל אדונם (פס' יב);
(3) תגובת דוד: זו מתחלקת לשניים – מחשבה (פס' יג) ומעשה (פס' יד);
(4) תשובת המלך לעבדיו (פס' טו-טז).

לאחר שנסיים לעיין בסיפור על פי חלקיו נבוא להשיב על השאלה: האם מדבר הסיפור בשבחו של דוד או שמא בגנותו?

(1) מצג (פס' יא):

 

מן הפתיחה ניכר כי אצה הדרך לדוד להימלט, כי נחושה דעתו שלא להתעכב עוד, ועל כך תעדנה המילים "ביום ההוא". שאול – אויבו של דוד – אינו מכונה בפסוק זה "מלך". הדבר בולט כפליים משום שבתואר זה אכן מכונה בכתוב "אכיש מלך גת" שאליו נמלט דוד. היש בפרט זה לרמוז כי דוד מבקש להמיר אדון אחד במשנהו? כי דוד נכון להציע את נאמנותו לאכיש? שאלה זו לא תמצא פתרון בניתוח הסיפור לגופו. ברור, עם זאת, כי דוד אינו מבקש להסתיר את זהותו, שהרי אל המלך הוא עושה את דרכו.

(2) דברי עבדי אכיש אל אדונם (פס' יב):

 

אם בפסוק יא נרמזה מערכת היחסים שבין דוד ומלכו, הרי שכאן מוצגים יחסי אכיש ועבדיו. המלך פסיבי, הוא אינו מגיב על הופעתו של דוד, ועבדיו הם שמבקשים להפעילו (הפעלת מלך על ידי עבדיו, דבר שאינו מוסיף לו כבוד מאפיינת, דרך משל, את מגילת אסתר). העבדים נזהרים, עם זאת, בכבוד מלכם; אין הם אומרים לו את אשר עליו לעשות, אך בדבריהם יש כדי לעורר אותו להסקת המסקנה הנכונה.

דברי העבדים מתחלקים לשני חלקים, שתי שאלות ריטוריות, הנפתחות שתיהן במילים "הלוא (ל)זה" (ראה לדוגמה שמות יד,יב). את דוד מציגים הם במילים "מלך הארץ" והוא ביטוי דו-משמעי: אפשר שהם מבקשים להציג את דוד כגדול משאול (שלא כונה, כזכור, מלך במצג), אך דומה כי בו בזמן הם רומזים בעדינות כי דוד "מלך הארץ" מאפיל גם על "מלך גת"! כך מבקשים הם לעורר את קנאת מלכם אשר תגרור את הריגת דוד.

השאלה השנייה מנמקת את הראשונה, אך נותיר את ניתוחה להמשך העיון בסיפור באשר היא מחייבת אותנו, כאמור, לצאת אל מעבר לגבולות ההקשר שבו הוא נתון. כאן נסתפק רק בקביעה, כי הריגת רבבות ביד דוד מעידה לא רק כי הוא אויב מסוכן משאול, אלא גם כי הרבבות שנפלו מידיו – והמה פלישתים – מחייבים נקמה מיידית!

(3) תגובת דוד (פס' יג-יד):

 

הקורא מצפה לתגובת המלך על האתגר שהציגו בפניו עבדיו, אך תחת זו מתמקדת תשומת הלב בדוד; הוא מבין שנכזבה תוחלתו לקבלת פנים אוהדת ויודע את גודל הסכנה. לפיכך הוא ממהר להגיב לפני שהמלך הפסיבי והאיטי יעכל את מה שאמרו-הורו לו עבדיו.

תגובתו של דוד מתחלקת לשניים: בחלק הראשון (פס' יג) הריהו חושב תחילה ומפנים מה ששמע: "וישם דוד את הדברים האלה בלבבו" (השווה: איוב כב,כב). חומרת האמירה מעוררת בו פחד גדול: "וירא מאוד מפני אכיש מלך גת". תן דעתך לחזרת מילת "מפני": תחילה ברח "מפני" שאול ועתה עליו לשוב ולעשות מעשה נוסף כדי להציל עצמו "מפני אכיש מלך גת". עבדי אכיש הציגו אמנם את דוד כ"מלך הארץ", אך הוא יודע יפה כי כאן ועתה אכיש הוא המלך.

פחדו של דוד אינו משתק אותו; הוא חייב להגיב במהירות, בטרם ישיב המלך לעבדיו, והוא בוחר בתגובה בלתי שגרתית: דוד יודע כי במילים לא יוכל לשנות את דעתם של עבדי המלך, כי לא יוכל לשכנעם שהוא מבקש להיות נאמן לגת ולמלכה. הוא יודע כי רק מעשה שאין עמו מילים, מעשה שלא יאפשר את דיבובו, יוכל למנוע מן המלך להיענות לציפיותיהם של עבדיו. דוד מציג עצמו כמשוגע: "וישנו את טעמו" (והשווה בן-סירא מד,ז: "ועת נוחו על משכבו שנת לילה תשנ[ה דעתו]"), כי רק כך ישיל מעצמו את הדימוי המסוכן של "מלך הארץ".

דוד משנה את טעמו "בעיניהם", בעיני העבדים והמלך. עתה הוא מחצין מה שהפנים קודם לכן, והכתוב מדגיש כי לא נשתגע ממש, אלא רק יצר בעיניהם את הרושם כאילו נשתבשה עליו דעתו (השווה: בראשית כז,יב; כט,כ; במדבר יג,לג; שמ"א כו,כד; שמ"ב ו,כב). דוד מתהולל – היינו נוהג כחסר דעה, כאדם קל דעת (השווה איוב יב,יז; קהלת א,יז; ז,כה), ובעצם יוצר רושם כמי שאינו מודע כלל להיותו מצוי בסכנה. פן זה של מעשהו מודגם במילה "בידם" – דוד מניח להם לשחק בו, לעשות בו כחפצם.

דוד עושה שתי פעולות אשר תמחשנה עד כמה הוא בלתי שפוי: הוא מסמן סימנים חסרי משמעות, "ויתו (השווה יחזקאל ט,ד-ו) על דלתות השער", שמעבר לו מצויה חירותו המיוחלת, כדי שיוכל למהר ולהימלט אך אם יצליח להטעות את המלך. דוד גם מוריד רירו אל זקנו; מי שהריר זב מפיו ללא שליטה, אין לצפות ממנו שיוכל לומר דברי טעם.

(4) תשובת המלך לעבדיו (פס' טו-טז):

 

דווקא דוד ששתק, שלא איפשר למלך לדובב אותו, הצליח להשפיע על המלך יותר מעבדיו. המלך משיב אמנם לעבדיו, "ויאמר אכיש אל עבדיו", אך למעשה הוא מגיב על מעשהו של דוד. אכיש מרבה מילים כדי להראות עד כמה רבה חוכמתו מזו של עבדיו, אך מילותיו ממחישות עד כמה הוא שוטה.

המלך מביע טרוניה כלפי עבדיו. את האחריות על הופעתו של דוד אין הוא תולה באחרון; אם במצג נאמר "ויבוא אל אכיש..." (פס' יא), הרי שאכיש מאשים את עבדיו: "הנה תראו איש משתגע למה תביאו אותו אלי" (פס' טו), וראה עוד להלן בפסוק הבא. המלך צופה בכל מזווית ראייה צרה, אישית: "אלי"; הוא מסרב להאמין כי איש משתגע כדוד יכול להוות סכנה עבורו. המלך הולך ומשכנע את עצמו בתבונתו, ובחלקם השני של דבריו הוא מציג לעבדיו שתי שאלות ריטוריות הניצבות כנגד שתי השאלות הריטוריות שלהם (פס' יב). אם שאלותיהם שפתחו באנפורה "הלוא זה" גילו כבוד ופחד מפני דוד, הרי בשאלותיו חוזר פעמיים הכינוי "זה", שיש בו משום זלזול בדוד (ראה לדוגמה ישעיה יד,טו), שאינו מוזכר אפילו בשמו. השאלה הראשונה, "חסר משוגעים אני...", מעידה כי דוד הצליח לבטל את הרושם הקשה של שאלת העבדים הראשונה, שאלה שהציגה אותו כ"מלך הארץ", ולשכנע את המלך שאין בו כל ייחוד וכי הוא כאחד הפחותים ביותר, כאחד המשוגעים. אפשר שבדבריו "חסר משוגעים אני" רומז המלך לכך שעבדיו גם הם משוגעים אם חושבים הם שיש סכנה בדוד. המדרש הניח עם זאת שהמשוגעים הם משוגעים של ממש שהיו בבית אכיש: "ובתו של אכיש היתה היא ואמה שוטות. והיו צועקות שתיהן ומשטות מבפנים ודוד היה צועק ומשטה מבחוץ. אמר להם אכיש וכי יודעים אתם בי שחסר משוגעים אני..." (מדרש תהילים לד,א). סיומה של השאלה הראשונה, "כי הבאתם את זה להשתגע עלי", כופל לדבריו של אכיש בפסוק הקודם אך תוך החמרה, כאילו הביאו העבדים את דוד במיוחד כדי להפריע את שלוותו של המלך, והשווה למשמעות זו של מילת "עלי" את האמור בבראשית מח,ז: "מתה עלי רחל", לאסוני שלי.
המלך המסיים בשאלה ריטורית, בתחושת נצחון, מניח לטרפו, לגדול שבאויביו, להימלט מידיו.

ניתוח הסיפור מעלה, כי מלך פלישתים הוא דמות נלעגת. בתחילת הסיפור הריהו פסיבי ועבדיו הם שצריכים להובילו בעדינות לקראת ההחלטה הנבונה. דוד, הלובש דמות נלעגת, הוא הזוכה להערצת הקורא. ברגע שהוא מבין כי תדמית "מלך הארץ" עלולה להביא עליו את קצו, הוא חושב במהירות ומתחזה לעלוב בעלובים, למשוגע במשוגעים, כדי למלט את נפשו. המלך נופל בפח שטומן לו דוד וחש כמנצח, כחכם מוחכם. המשוגע, לכאורה, גבר איפוא על השוטה.

נבחן עתה כיצד הקשרו של הסיפור מאיר אותו ומבארו, וליתר דיוק כיצד מבארים ומאירים אותו הקשריו השונים, מעגלי פרשנותו ההולכים ומתרחבים: הקשרו המיידי, מה שלפניו ומה שאחריו, שנקבע לו על ידי מעשה העריכה; מסכת יחסיו העגומה של דוד עם שאול ושלבי מנוסתו מלפני מלכו (כולל המעשה האחר על בואו של דוד לחצר אכיש [פרקים כז-כט]) ועד לקינתו של דוד על שאול. (אגב, פירושיו של הסיפור חורגים מחוץ לגבולות ספר שמואל: שניים ממזמורי תהילים זכו לכותרות הכורכות אותם עם סיפורנו; קריאת הסיפור לאורם של מזמורים אלה מקנה לו מימד חדש, אך בזה נעסוק להלן בפרק שלושה-עשר.)

העיון בסיפור בבידודו השיב איפוא תשובה ברורה לשאלה אם מדבר הסיפור בשבחו של דוד או בגנותו. תשובה זו לשאלה אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם התשובות שמשיבים ההקשרים השונים שבתוכם נתון הסיפור. נפרוש איפוא אם מסכת פירושיו הפנים-מקראיים של הסיפור אודות דוד המשתגע בחצרו של אכיש.

לכאורה אין סיפורנו הולם את הקשרו המיידי; ראשיתו – "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול" (שמ"א כא, יא) – אינה מתיישבת עם פסוקים א-י המעידים כי מנוסתו של דוד מפני שאול החלה זה מכבר. בקושי זה חש רד"ק, ואלה דבריו: "והלוא תמול ברח אלא ר"ל כי היום ההוא ברח לו מארץ ישראל ובא אצל אכיש שלא ימצאהו. זהו מפני שאול" (ובדומה בפירוש אברבנאל). עם רוח פירוש זה מתיישבת הפתיחה לסיפור הבא על בריחת דוד לחצר אכיש; על פיו אין מנוסה מוצלחת מפני שאול אלא לפלשת: "ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלישתים" (שמ"א כז,א).

בריחתו של דוד לארץ פלישתים היא אכן מעשה נואש, שיאו של תהליך; שאול עוין את דוד, כאמור, כבר משעה שזה הרג את גלית: "ויחר לשאול מאוד וירע בעיניו הדבר הזה... ויהיו שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שמ"א יח,ח-ט). מכאן ואילך מבקש שאול להרוג את דוד בין במישרין, בהטלת חנית, ובין בעקיפין, בהטילו על דוד להביא עורלות פלישתים כמוהר. כשרואה שאול כי אין רצונו עולה בידו, הוא משלח את עבדיו להמית את דוד, והוא עצמו יוצא בעקבות דוד הנס על נפשו. רק התנבאותו בניות שברמה עוצרת בעדו מללכוד את דוד. כאשר אפילו יהונתן בן שאול נוכח לדעת כי אביו מבקש את נפש רעהו, לא נותרת לדוד ברירה אלא לברוח: הוא מתעכב בבית הכוהן אחימלך כדי להצטייד בלחם ובחרב, ומשם הוא יוצא אל מחוץ לגבולות הממלכה, אל ארץ הפלישתים אויביו, שבהם כבר הפליא את מכותיו (יח,ל). דוד יוצא לפלשת דווקא, מקום שבו לא תשיגנו יד המלך (וראה גם כז,ד), משום שבבית הכוהן הוא פוגש ב"דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול" (כא,ח) – רמז מקדים למה שאיש זה עתיד לעולל. דוד מבין היטב מה תהיינה תוצאות המיפגש האומלל הזה, כפי שאכן עולה לאחר מעשה מדבריו לאביתר: "ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול. אנכי סבותי בכל נפש בית אביך" (כב,כב). דואג האדומי נזכר איפוא קודם לסיפורנו, והוא שב ונזכר מיד לאחריו, שעה שדוד נמצא כבר במקום מקלטו הבא, במצודה, בשעה שדואג משמיד את בית הכהונה במצוות אדוניו שאול.

אפשר כי השקר ששיקר דוד לאחימלך בנוכחותו של דואג, היינו דבריו שבשליחות שאול הוא הולך, מתוך ידיעה כי דואג יגלה את אוזן המלך על דבר החסד שעשה עמו הכוהן, יש בו כדי להצדיק את השפלת דוד בחצר הפלישתית. מי ששיקר לכוהן ה' יאלץ לשוב ולשקר, ואף להשפיל את עצמו עד עפר, כדי למלט את נפשו מיד המלך הפלישתי.

ניתן להצביע על התאמה בין מעשה אחימלך (שמ"א כא,א-י) לבין סיפורנו (פס' יא-טז) בעובדה שבפני הכוהן מתייצב דוד בגפו, באין איש עמו (פס' ב-ג), ובגפו הוא אף מגיע אל חצר אכיש. הופעתו שם ללא פמליה, ללא לוחמים, היא שמאפשרת לו להציג עצמו כמשוגע ולא כאיש צבא.

המשכו של סיפורנו הוא בנוסחת הקישור "וילך דוד משם (וימלט אל מערת עדולם)" (כב,א), נוסחה השבה וחוזרת גם לאחר שני פסוקים: "וילך דוד משם (מצפה מואב)" (כב,ג). במערת עדולם, תחנתו הראשונה של דוד לאחר צאתו מגת, מצטרפים אליו בני משפחתו וכן ארבע מאות לוחמים, יסוד צבאו. עם צבא זה ישוב ויתייצב בפני אכיש כמסופר בפרק כז. תחנתו השנייה של דוד היא בחצרו של מלך מואב, הפעם, בניגוד להופעותיו בפני אחימלך ואכיש, דוד דובר אמת. יתרה מזאת: אם בעומדו מול הסכנה הפלישתית הוא מתעלם כליל מאלוהים, הרי הפעם הוא מודה כי ה' יקבע את גורלו: "יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים" (שם). הכרתו זו של דוד גוררת בעקבותיה את דבר ה' בפני נביאו גד (פס' ה). להלן נטען, כי סביבתו הספרותית של סיפורנו משווה אופי נבואי לתחפושתו של דוד, כלומר להופיעתו כמשוגע. אך בהזכירו את ה' באמת ובתמים לא יצטרך עוד דוד להתחפש לנביא; נביא אמת יבוא כעת ויורהו את אשר יעשה.

כבר הקשרו הקרוב של סיפורנו רומז בגלוי לזיקה שבינו לבין מעשה דוד וגלית (פרק יז), דבר המתבטא בדברי אחימלך המציע את חרב גלית לדוד: "ויאמר הכהן חרב גלית הפלישתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אותה תיקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה. ויאמר דוד אין כמוה תננה לי" (כא,י). הכתוב הבא, ראש סיפורנו, מעביר אותנו אל חצרו של אכיש מלך גת: "ויבא אל אכיש מלך גת" (פס' יא), והלוא גת היא עירו של גלית: "ויצא איש הביניים ממחנות פלישתים גלית שמו מגת..." (יז,ד). ההקשר מעורר איפוא תמיהה גדולה: כיצד מעז דוד להיכנס אל גוב האריות ממש, אל גוב האריות ממש, אל עירו של גלית? יתרה מזאת: הריהו נכנס אל גת כשבידו חרב גיבורם אשר הוא המיתו! תמיהות אלו זכו לניסוח הולם במדרש: "... אמר לו הקב"ה: דוד אצל אכיש אתה הולך? אתמול הרגת גלית, ואחיו של גלית שומר ראשו של אכיש הוא, ועדיין לא נסתפג דמו ואתה הולך אצלו וחרבו בידך?!" (מדרש תהילים לד,א).

איך נסביר את התנהגותו זו של דוד? האם טועה הוא בחושבו שלא יכירוהו (ואף לא יזהו את חרב גלית)? דומה כי דוד טועה לחשוב שאכיש מלך גת ישמח על שהוא הופך לו מאויב לאוהב ויצרפהו אל מחנהו. על טעותו זו של דוד, על העזתו הבלתי מתקבלת על הדעת, הוא עתיד לשלם בהמשך. כאשר מזהים הפלישתים את דוד ומודיעים למלכם על האורח הבלתי קרוא, הם נמנעים מציון מפורש של הריגת גלית על ידי דוד, שלא כדרך המדרש: "כיון שראו אותו... באו אצל אכיש אמרו לו, נהרוג למי שהרג את אחינו" (מדרש תהילים, שם). אברבנאל מסתפק בכך שזכר הריגתו של גלית עולה במחשבת דוד בעקבות דברי הפלישתים: "ודוד פחד מאוד בשמעו דבריהם פן יהרגהו אכיש על זה לפי שגלית הפלישתי מגת היה ודוד הרגו...".

פירוש סיפורנו על רקע הקשרו מחייב אותנו לשאול על מה ראו הפלישתים להימנע מאזכור הריגת גלית? האם ביקשו שלא להביך את מלכם ולא להעלות במפורש את זכר הכשלון הצורב? מכל מקום אם איזכור מפורש אין בפיהם, הרי שרמז ברור לאירוע יש ויש: "הלוא זה דוד מלך הארץ, הלוא לזה יענו במחולות לאמור היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (פס' יב). ציטוטה של שירת הנשים מחזירנו לפרק יח, שם כרוכה השירה (אם גם באופן מישני ומלאכותי) במעשה הריגתו של גלית: "ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלישתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך בתופים בשמחה ובשלישים ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (פס' ו-ז).

והנה, קריאת הכתובים הללו בפרק יח בהקשרם, יש בה כדי להסביר מדוע מכנים עבדיו של אכיש את דוד בסיפורנו בכינוי "מלך הארץ": שאול התרעם על שירת הנשים באומרו "נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה" (פס' ח) – וטרונייתו זו היא, כזכור, אף עילת רדיפתו את דוד (שם פס' ט). הפלישתים מציינים איפוא באוזניו של אכיש, כי המלך האמיתי – גם אם טרם הוכתר למלוכה – והאויב האמיתי הוא דוד ולא שאול.

שירת הנשים אשר הושמעה באוזני שאול לא היטיבה עם דוד אלא עוררה את חמת המלך. גם איזכורה החוזר של השירה אין בו כדי להועיל לדוד. אם בעקבות השמעתה הראשונה נאלץ דוד לברוח מלפני שאול, הרי שבעקבות השמעתה השנייה יהא עליו למצוא מיפלט בזרועות השגעון. מי שחוללו לכבודו (יח, ו) ייאלץ כעת להתהולל (כא, יד) כדי להציל את נפשו. ראוי לו איפוא לדוד ללמוד עד כמה מסוכנת התהילה, עד כמה היא חולפת. אם גבה לבבו בעקבות שירת הנשים, הרי שעתה ירד בעטיה אל שפל המדרגה.

זאת ועוד: דוד השומע את שירת הנשים אינו ממחה בידן; דוד, שהכריז קבל עם ועדה כי נצחונו אינו אלא נצחונו של ה': "... וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה..." (יז,מז), מקבל את שבח הנשים בשתיקה כאילו הוא יאה ונאה לו. עתה משלם דוד על כך תשלום מלא: הוא ישפיל עצמו וישוב להימלט מפני התהילה הרודפת אותו ואחריו. ודוק: גם עתה בצר לו אין דוד קורא לעזרת אלוהיו, ועוד נזדקק לסוגיה זו בהמשך.

לשאלה זו של מחיר התהילה מתקשרת קינת דוד על שאול ועל יהונתן. הקינה נפתחת בכתוב: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמ"ב א, כ). עמידתה של גת בראש השירה עשויה להתפרש לנו בכך שדוד הרי יודע היטב כי דווקא לגת הגיע שמעה של שירה אחרת, שירת הנשים על נצחון דוד על גלית. דוד כבר שילם בגת את מחיר תהילתה של שירת הנשים. הוא נאלץ להשפיל את עצמו כדי לבטל את רושמה של השירה, ועתה הוא מבקש למנוע את השפלתו של שאול בגת. דוד אינו רוצה שינקמו הפלישתים את נקמתם על דרך של מידה כנגד מידה: בנות ישראל שרו ופיארו את דוד ושאול בעקבות מות הגיבור הפלישתי מגת; עתה עלולות בנות גת ואשקלון לשיר על דבר מותו של שאול. דוד חפץ איפוא בתגובתן של בנות עמו, "בנות ישראל אל שאול בכינה" (פס' כד), ולא בתגובתן של בנות גת.

נעבור עתה להקשר המציג את סיפור דוד בגת באור חיובי, למכלול המסורות על התנבאותו של שאול. סיפורי התנבאותו של שאול (ראה להלן) מעוררים אותנו לפרש את הופעתו של דוד בהתחפשות לאיש המוכה אקסטזה נבואית בעל כורחו. המונח שגעון – המציין את התנהגותו המוזרה של דוד בסיפורנו: "הנה תראו איש משתגע..." (פס' טו), "חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי..." (פס' טז) – משמש גם באפיונם של נביאים, אם גם על דרך הלעג והשלילה: "אויל הנביא משוגע איש הרוח" (הושע ט,ז) "להיות פקידים בית ה' לכל איש משוגע ומתנבא ונתתה אותו אל המהפכת ואל הצינוק" (ירמיה כט,כו). ראה במיוחד בסיפור על הופעת בן הנביאים, הבא למשוח את יהוא למלך (מל"ב ט); עמיתיו של יהוא מקשים עליו "מדוע בא המשוגע הזה אליך" (פס' יא), ולשון זו מזכירה את דברי אכיש: "למה תביאו אותו אלי. חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי".

מבין כל פעולותיו המוזרות של דוד אפשר לראות בהתוויה, מתן סימנים על השער, פעולה נבואית.השווה יחזקאל ט,ד-ו: "ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עינכם ואל תחמלו... ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו...". פעולתו של דוד אף מזכירה את המעשה בדניאל המפענח את הכתובת שעל הקיר (דניאל ה,ה ואילך). גם הפועל "ויתהלל", המציין בסיפורנו את התנהגותו של דוד, מופיע בהקשר נבואי: "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל" (ישעיה מד,כה).

בהתחפשו לנביא אין דוד מבקש איפוא לערער את בטחונם של הפלישתים ביחס לזהותו, ולעורר אותם לחשוב שמא אין הוא דוד. כל מבוקשו הוא שייווכחו לדעת שמעטתה אין הוא לוחם מסוכן העומד בראש צבא אלא נביא בנביאים, משוגע במשוגעים. ואכן לאכיש, המשתכנע מכנות המחזה, אין חפץ בדוד. די לו במשוגעים-בנביאים המסתופפים בחצרו ואוכלים לחם חסד על שולחנו: "חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי..." (פס' טז). הפירוש "הנבואי" של הסיפור מניח איפוא מצב חברתי שבו אין בית מלוכה ללא נביאי חצר.

נעבור עתה אל סיפורי התנבאותו של שאול ונזכיר תחילה את סיפור פגיעתה של הרוח הרעה. הרוח המבעתת את שאול מעם ה' (שמ"א טז,יד) מביאה לפגישתם הראשונה של שאול ודוד; דוד, כזכור, התבקש לנגן לפני שאול כדי להסיר מעליו את השפעת הרוח (פס' טו-כג). קנאת שאול בדוד על הרבבות שנתנו לו הנשים (יח,ח) מעוררת את שנאתו (פס' ט). למחרת הוא מבקש להכות את דוד בחניתו כשהוא נתון לאחיזתה של רוח אלוהים רעה המזוהה במפורש כהתנבאות: "ויהי ממחרת ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית... ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר..." (פס' י-יא). פעם נוספת מטיל שאול את החנית בדוד בשעה שנחה עליו הרוח הרעה (שמ"א יט,י). והנה, אם התנבאות שאול, המתבטאת ברוח הרעה, מסכנת את דוד הנס מלפניו, הרי התנבאותו המדומה של דוד, שגעונו בחצר אכיש, מצילה את חייו. ועוד עוסקים בהתנבאות שאול שני הסיפורים המסתיימים באימרה-בשאלה "הגם שאול בנביאים". הראשון שבהם מציג את התנבאותו של המלך שאול באור נאצל, ראיה להפיכתו לאיש אחר הראוי למלוכה מכוחה של רוח ה' הצולחת עליו (שמ"א י, פס' ה-ו, י-יג). הסיפור השני (יט,יט-כד), לעומת זאת, מציג את התנבאות שאול על דרך הנלעג. התנבאותו, כהתנבאות שלוש קבוצות השליחים שיצאו מלפניו כדי ללכוד את דוד, לא נועדה אלא לאפשר לדוד להימלט. המלך שאול אינו אדון לגורלו ולמעשיו. הרוח שלטת בו ומציגה אותו במערומיו, תרתי משמע: "וילך שם אל ניות ברמה ותהי עליו גם הוא רוח אלהים וילך הלוך ויתנבא עד בואו בניות ברמה ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערום כל היום ההוא וכל הלילה על כן יאמרו הגם שאול בנביאים" (יט,כג-כד).

והנה, כשם ששאול מתנבא בעל כורחו וכך מתאפשרת בריחת דוד, כן נועדה התנבאותו-שגעונו של דוד למלטו מידי המלך אויבו – אכיש מלך גת. וכשם שמוזרה התנהגותו של שאול, נפילתו ערום, כך תמוהה התנהגותו של דוד: התוויית תו על דלתות השער והורדת רירו על זקנו (כא,יד). בשני הסיפורים מופיעה שאלה ריטורית המציינת כי המתנבא מצטרף אל רבים אחרים: "הגם שאול בנביאים" (יט,כד), "חסר משוגעים אני" (כא,טז).

אך בין שני הסיפורים הבדל ניכר: לשאול כבר יצא שם של מתנבא בעל כורחו, של מי שנתון לשלטונה של הרוח האלוהית. דוד, לעומת זאת, הוא אדון לגורלו; אין הוא מתנבא באמת, אלא עושה עצמו למען הצלת נפשו כאילו הוא קורבן הרוח. דוד מניח כי התנהגות נבואית תשכנע את אכיש להרפות ממנו; אם מלכו משוגע ומתנבא, מדוע לא ישתגע גם הוא "בעיניהם"? אם עבדי אכיש ביקשו לטעון, כי דוד הוא גיבור משאול, הרי שהוא מלמדם כי גדול הוא מאדוניו גם בשגעון, בנבואה.

במהלך בריחתו מפני שאול מגיע דוד פעם נוספת אל חצרו של אכיש מלך גת (שמ"א כז,א-יב; כחא-ב; כט,א-יא). בין שני הסיפורים אודות דוד בחצר אכיש ישנם קווי דמיון מובהקים.

בשני הסיפורים מצוין כי דוד מגיע לפלשת בבקשת מקלט מאדוניו: "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבוא אל אכיש מלך גת" (כא,יא), "ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי הימלט אמלט אל ארץ פלישתים ונואש ממני שאול... ויקום דוד ויעבור הוא ושש מאות איש אשר עמו אל אכיש בן מעוך מלך גת..." (כז,א-ב). בשני הסיפורים מבטאים עבדי אכיש את מורת רוחם מנוכחות האורח בצטטם את שירת הנשים על גבורת דוד: "ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחולות לאמור היכה שאול באלפיו ודו ברבבותיו" (כא,יב), "ויקצףו עליו שרי פלישתים ויאמרו לו שרי פלישתים... הלוא זה דוד אשר יענו לו במחולות לאמור היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (כט,ד-ה). בשני הסיפורים מערים דוד על אכיש: בראשון הוא לובש זהות של משוגע-נביא, ובשני הריהו מעמיד פנים כאויבם של ישראל, אויב שאול ונאמנו של אכיש. בשני הסיפורים משלח אכיש את דוד מעל פניו: "... חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי" (כא,טז), "... ועתה שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני סרני פלישתים" (כט,ז), "... עתה השכם בבוקר ועבדי אדוניך אשר באו אתך והשכמתם בבוקר ואור לכם ולכו" (פס' י).

לאור קווי דמיון אלה הניח המחקר תלות ישירה בין שני הסיפורים. המחקר המגלה עניין בתולדות התהוותו של ספר שמואל, בזיקה "הדיאכרונית" שבין מרכיביו, הציע כי הסיפור הקצר, שבו משנה דוד את טעמו, נועד להמיר את הסיפור הארוך, המביך משהו. בסיפור הארוך מצטייר דוד כמי שמבקש, ולו לכאורה, לתקוף את אדוניו שאול, ואילו בסיפור הקצר מבקש לו דוד מקלט ותו לא. בסיפור הקצר אין מתפתחים יחסים בין דוד לבין אויבם של ישראל: מיד כשמזכירים הפלישתים את שיר גבורתו, נוהג דוד כמשוגע, וכך מגיעים היחסים אל סופם עוד בטרם נוצרו. לפי דעה זו קיום שני הסיפורים זה לצד זה הוא תוצאה של "תאונה" ספרותית; הסיפור הארוך, שהיה אמור לפנות את מקומו, לא הוצא בסופו של דבר מן הספר, וכך נותרו בו זה בצד זה שני הסיפורים החלופיים.

לעומת זאת אפשרית גם הטענה ההפוכה: הסיפור הקצר, שבו העמיד דוד פני משוגע, מטיל צל על מלכם-משיחם של ישראל, ולפיכך הומר בסיפור האחר, כאשר גם כאן גרמה "תאונה" ספרותית להופעתם המשותפת. אך טענת התאונה קשה בעיניי, בשל ריבויים של מקרים כאלה, בשל מציאותם של סיפורים כפולים רבים בהיסטוריוגרפיה המקראית. גם האפשרות להציע טיעונים הגיוניים בזכות ראשוניותו של כל אחד ואחד משני הסיפורים ממחישה את חולשתה של הטענה, לפחות במקרה זה. ואפילו נקבל אותה, עדיין מוטל עלינו להצביע על הרושם שיוצרת הופעתם המשותפת של שני הסיפורים, שכן זו היא העובדה הספרותית העומדת לפנינו, ולפעמים, כידוע, אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו.

והנה, אם נראה בשני הסיפורים שני שלבים עוקבים בבריחת דוד משאול, תצטייר לפנינו התמונה הבאה:
בפעם הראשונה בא דוד לחצר המלך בגפו – המשך הגיוני למסופר אודות ביקורו בנוב בבית הכוהן אחימלך, שם מקשה עליו הכוהן: "מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך" (שמ"א כא,ב). בנסיונו השני למצוא מקלט בארץ פלישתים בא דוד לחצר אכיש בראש צבא של שש מאות איש (כז,ב), צבא שהחל להתקבץ סביבו לאחר שיצא מפלשת בפעם הראשונה (כב,א-ב).

בפעם הראשונה ניתן לחשוב כי דוד אינו נאמן לשאול והוא נכון להמירו באדון חדש, במלך פלישתים. לאחר שדוד נאלץ להציג עצמו כמשוגע, הוא יודע כי לא יוכל לשוב ולעשות כן בשנית; אי אפשר לו לשוב ולהימלט מן השם הגדול שיצא לו. מאז נסיונו הראשון למצוא מקלט בחצר אכיש שב דוד והיכה בפלישתים, כגון נצחונו עליהם בקעילה (כג, א-ה), נצחון המונע כל לזות שפתיים, כאילו אין דוד נאמן לעמו ואינו לוחם את מלחמותיו. זאת ועוד: אפילו כאשר הוא נמלט מפני אדוניו שאול אין הוא מסיר מעצמו אחריות להמשיך ולהכות בנורא שבאויבי עמו. דוד הנמלט לפלשת מתוך תחושה של חוסר ברירה (כז,א) בונה לו הפעם תדמית ההולמת את הופעתו בראש צבא: לכאורה אין הוא נאמן למלכו, והוא מוכן להעמיד את כשרונותיו הצבאיים ואת חייליו לשירות המלך הפלישתי. אך מסיום המעשה השני ומן העובדה שביושבו בפלשת שיטה בפלישתים – אשר לא הבינו כי אין הוא מכה בבני עמו אלא בשבטים הנודדים שבאזור, הגשורי, הגריזי והעמלקי (כז,ח-יב) – ילמד הקורא גם על הסיפור הראשון: כשם שכאן לא התכוון דוד לבגוד בעמו, אף בסיפור הראשון כן!

בבואו בפעם השנייה לפלשת מבקש דוד לרחוק מעיר הממלכה, לשבת ב"אחת ערי השדה" (כז,ה). רצונו זה יתבאר על רקע נסיונו הקודם: הוא חפץ להתרחק ככל האפשר מעיניהם של שרי פלישתים, אשר סיכלו את שאיפתו למצוא לו מקלט בראשונה.

בפרק כא מגיבים תחילה עבדי אכיש על הופעת האורח הלא קרוא: "הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחולות..." (פס' יב). בסיפור השני המלך מבהיר תחילה לעבדיו מי הם העברים שבמחנהו: "הלוא זה דוד עבד שאול מלך ישראל אשר היה אתי זה ימים או זה שנים ולא מצאתי בו מאומה מיום נופלו עד היום הזה..." (כט,ג). בין אופן הצגתו של דוד על ידי עבדי המלך לבין אופן הצגתו על ידי המלך עצמו נמצא שוני מובהק: העבדים מבקשים, כאמור, לעורר את חמת המלך, את יראתו ואת קנאתו כנגד דוד, ולפיכך הם מכנים אותו "מלך הארץ". אכיש, לעומת זאת, החפץ להחזיק בדוד במחנהו, מציגו כעבד; "עבד שאול" אשר הסב נאמנותו ממלך אחד למשנהו.

אם בפרק כא אין אכיש מקבל את טענת עבדיו בדבר הסכנה הנשקפת לו מדוד, והוא מבקש להיפטר ממנו בגלל שגעונו, הרי שבפרק כט אין עבדיו של אכיש מקבלים את טענתו של המלך הפלישתי בדבר נאמנותו של דוד, ועונים למלכם על פי מה שטען להם; הוא הציג את דוד כ"עבד שאול", והם מקשים: "... ובמה יתרצה זה אל אדוניו הלוא בראשי האנשים ההם" (פס' ד), ובהקשר זה הם שבים ומצטטים את שירת הנשים: "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (פס' ה). בשני הסיפורים מבטא איפוא ציטוט השירה את חוסר אמונם של הפלישתים בדוד ואת יראתם מפניו.

אין לתמוה על כך שפרשת הופעתו של דוד כמשוגע אינה נזקפת לחובתו עם חזרתו לחצר הפלישתית, אם אנו מקיימים את הפירוש הנבואי לשגעון. השגעון הנבואי אינו אלא תופעת ארעי, שאינה עומדת בסתירה לכושרו של אדם לשוב ולתפוס את מקומו בראש צבא, וקורות שאול, אדוני דוד, יוכיחו.

שני הסיפורים אודות דוד בחצר מלך הפלישתי הם איפוא שני שלבים, הזורים אור זה על זה, בעיצוב סיפור צמיחתו מפליט נרדף למנהיג צבאי, העתיד לתפוס קל מהרה את המלכות על יהודה וישראל.

ביבליוגרפיה:
כותר: רודף ונרדף
שם  הספר: דוד : מרועה למשיח
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: תשנ"ו (1995)
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות לפריט זה: 1. הפריט הוא הפרק הרביעי בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית