הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה
פרידמן, ש.



תקציר
ג'ון לוק היה פילוסוף אנגלי בן המאה השבע עשרה. התפרסם בעיקר הודות לחיבורו "מסה על שכל האדם", שנושאה הוא תורת ההכרה. במסה זו באה לידי ביטוי תפיסת העולם המדעית שלו, לפיה חוקי המדע - הפיסיקה - יכולים להסביר את הקיים בעולם.



לוק, ג'ון
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1704-1632). נולד בריגנטון שבאנגליה, בנו של עורך דין אנגלי, לאו דווקא מן הבולטים שבהם. בגיל ארבע-עשרה נשלח ל-Westminster School ולאחר שהייה ממושכת למדי בבית-ספר זה הבטיח לעצמו מקום באוכספורד בשנת 1652. שם היה אמון על האורתודוכסיה הפילוסופית של ימיו והושפע ממנה, אף לבסוף בחל בה. קיבל את תואר B.A. בשנת 1656 ותואר M.A. ב-1658, וב-1659 נבחר לתפקיד מדריך-סטודנטים בקולג' שבו למד - משרה שלפי המקובל היתה ניתנת לכל החיים, אלא שהיא נשללה ממנו בשנת 1684 על רקע דעותיו הפוליטיות.

דומה, כי בשנים הראשונות לאחר היבחרו התעניין בעיקר במדע. ידידותו עם סר רוברט בויל (Sir Robert Boyle), אשר בילה שנים אחדות באוכספורד (1668-1654), הביאתהו במגע הדוק ומעשי עם העבודות שעשו באותה תקופה בפיסיקה ובכימיה, ואף התחיל ללמוד רפואה על חשבונו הוא. יתר-על-כן, הוא קיבל אפילו תואר ברפואה מן האוניברסיטה שלו, אף כי תוך כדי קשיים לא מעטים, וב-1674 זכה גם ברשיון רשמי לעיסוק ברפואה. התעניינותו בפילוסופיה התעוררה מחדש תוך קריאה בכתבי דקרט (Descartes). ואכן, השפעתו של דקרט, יחד עם זאת של הוגי דעות אחרים, ניתנת לאיתור על נקלה ביצירתו הפילוסופית של לוק עצמו, בעיקר באוצר-המונחים ובנושאי ההתעניינות, אם כי פחות מזה במסקנות.



קשריו של לוק עם לורד אשליי (Lord Ashley), מי שהיה אחרי-כן הרוזן משפטסברי (Earl of Shaftesbury), החלו בשנת 1666. הם נפגשו לראשונה באורח מקרי באוכספורד, אלא שכשנה לאחר מכן היה לוק לאחד הידידים והיועצים הקרובים ביותר של הלורד, הן כרופאו הפרטי והן כיועצו המדיני. ב-1671 חיבר לוק שתי טיוטות קצרות למה שעתיד היה להתפתח במשך עשרים השנים שלאחר מכן ל"מסה על שכל האדם" - (Essay concerning Human Understanding); אלא שבתקופה ההיא היה שקוע למעלה ראש בפעילות המדינית, בייעוץ ובסיוע ללורד אשליי, שנתמנה בינתיים ללורד צ'נסלור (Lord Chancellor) (1672). בשנת 1680, לאחר מחזורים רבים של גאות ושפל ולאחר מסעות אחדים לחוץ- לארץ לשם טיפול בבריאותו הלקויה, חזר לוק לאוכספורד. ב-1683, לאחר מות לורד אשליי, בתקופה של שקיעה מדינית הולכת וגוברת, בחר לפרוש להולנד, ובילה באווירתה השקטה והליברלית חמש שנים תמימות - תקופה שהיתה מועילה ביותר לגיבוש יצירתו. לאחר המהפכה הוויגית ב- 1688 היה לאחת הדמויות הלאומיות המפורסמות ביותר של בריטניה.

ה"מסה" שלו ויצירתו "שתי מסכתות על המימשל" (Two Treatises of Government) ראו אור בשנת 1690; עד שנת 1700, שבה התרופפה בריאותו, עסק בכתיבה על ענייני דיומא שהיו שנויים במחלוקת, ויחד עם זה החזיק גם במשרות פוליטיות שונות. בשנת 1700 יצאה מהדורה רביעית של "המסה".

"המסה על שכל האדם". היא ללא ספק יצירתו החשובה ביותר. זהו חיבור רב-כמות ובלתי-אחיד, מלא חזרות ודילוגים מעניין לעניין, דבר המשמש סימן מובהק לכך שיצירה זו נכתבה חלקים-חלקים, במשך שנים מרובות. אולם סגנונה מפוכח ובדרך כלל ברור; אלא שלוק לא גילה קפדנות יתרה ביחס לפרטים ולפיכך לא תמיד מתיישבות טענותיו אלה עם אלה. מעולם לא היה דקדקן ביחס לעיבוד מלא ומפורט של המסקנות הנובעות מעמדותיו היסודיות. עם זאת, רבות הן הבעיות הפילוסופיות שלגביהן מוסיפות הערותיו להוות נקודת-מוצא רצינית לדיון. מכל מקום, הפרסום הגדול והמיידי אשר זכה לו מעיד לפחות על כך, שהופעתו עלתה בקנה אחד עם הבחינה ההיסטורית שנקודת-השקפתו נתקבלה על דעת רבים.

התעניינותו המוצהרת של לוק היתה בתורת-ההכרה; מטרתו היתה "לחקור אחר מקורותיה, וודאותה ומידת אפשרותה של ההכרה האנושית, תוך חקירת יסודותיהם ודרגותיהם של האמונה, הסברה והאישור". עם זאת, ביסודה של תוכנית "אנליטית" מוצהרת זו, היתה מונחת סדרה של קביעות מטפיסיות בלתי-שיטתיות וכמעט בלתי מודעות, אשר הטביעו את חותמן על מהלכה השיטתי של התורה. לוק סבר שהפילוסופים אינם רשאים לגבש את שיטותיהם תוך התעלמות כוללת מממצאיהם של מדעי-הטבע, הוא סבר שהוגי הדעות חייבים לקחת בחשבון את הגילויים המדעים וכל הנובע מהם, הן באשר לסברותיהם ורעיונותיהם הפילוסופיים והן באשר לדעות המקובלות על "השכל הישר". אלא שלמרבה התמיהה הרחיק לכת הרבה מעבר לכך. הוא סבר ואף הניח שהעולם ביסודו הוא באמת כמו שהוא מתואר על-ידי הפיסיקאי, לא יותר ולא פחות; לדעתו, התשובה בהא הידיעה לשאלות אודות טבע העולם, היא התשובה הניתנת על ידי הפיסיקאי. הוא אף סיגל לעצמו ולרעיונותיו חלק מן הכלים המאפיינים את המחשבה של ימי הביניים, אשר אותה רכש בימי לימודיו: "המהות הנומינלית" של העצם, אומר לוק, מתבטאת אך ורק באיכויות הניתנות-לתצפית, הקובעות את אופן השימוש הרגיל בשמו "מהותו הממשית", לעומת זאת, מתבטאת במבנה הפיסיקלי של "החוקים שאינם נתפסים בתחושה". בקטע זה ובקטעים רבים אחרים, מתקן לוק את תורת החומר הפיסיקליסטית-אטומיסטית הרווחת והופך אותה לאמת מטפיסית סופית. דווקא רעיונות אלה של לוק היו כצנינים בעיני ברקליי (Berkeley), שראה אותם כמתועבים, מסוכנים ומוטעים: עם זאת מובן מאליו, כי רעיונות אלה עלו בקנה אחד, וללא ספק אף תרמו את תרומתם, לאותה הסכמה בלתי-מודעת-למחצה עם "השקפת העולם המדעית", המהווה סימן-היכר כה בולט של התרבות האירופית מאז המאה ה-17.

את תמונת העולם הכללית המקובלת על לוק ניתן לסכם כך: גופים חומריים רבים לאינסוף מהווים ממשית את העולם הפיסיקלי; גופים אלה בעצמם מורכבים מחלקיקים שאינם גלויים בפני החושים, אף כי יש להבינם כגופיפים קטנים מאד. המערכת כולה פועלת באורח מכני. לוק עצמו מתייחס לפעמים לעצמים הפשוטים ביותר כאל מכונות, בהעלותו את הטענה כי "הדחף" (impact or impulse) הוא אופן-הפעולה היחיד של עצמים שניתן להעלותו על הדעת". לוק סבור כי בצד מערכת זו של גופים עשויי-חומר, הפועלים אלה על אלה על פי חוקים מכניים, קיימים עצמים בלתי-חומריים, שלפחות חלק מהם מאוגדים בצורה שאינה ברורה כל צורכה עם עצמים חומריים מסוימים - לאמור גופי בני-האדם. גופים אלה הם בעלי תכונות פיסיקליות מסוימות, הידועות כאברים חשים; עובדה היא, ולדעת לוק עובדה שאיננה ניתנת להסבר נוסף, שכאשר אברים חשים אלה מקבלים גרוי מן החוץ, גרוי מכני כמובן, הרי שהתנועה הנגרמת על-ידי כך "יוצרת בנו תחושות שונות" או "יוצרת בשכלנו, אידיאות מיוחדות". נוסף ל"אידאות תחושה" אלה אנו רוכשים גם "אידיאות מחשבתיות", מתוך "תפיסת פעולות שכלנו בתוך עצמנו, כפי שפעולות אלו מתגלות ביחסו של השכל אל האידיאות שהוא משיג". כל האידאות האלה גם יחד, סובר לוק, מספקות את כלל התודעה החומרית, הניסיון, התחושה והמחשבה; כל האידיאות האלה נגזרות "מתוך הניסיון" (נושאו העמום אך היסודי של האמפיריציסם); ו"הכרתנו איננה יכולה להיות נרחבת יותר ממכלול האידאות שלנו".

לפיכך טוען לוק, כי "לרוח, בכל מחשבותיה ובכל היסקיה, אין מושא בלתי-אמצעי אחר מאשר האידיאות של עצמה, אשר אותן היא מעצבת בעצמה ובהן היא מתבוננת בעצמה". השקפה זו מוליכה לקשיים רציניים הן ביחס לתחושה והן ביחס להכרה, אף על פי שלוק בעצמו לא חש בהם. ביחס לתחושה ברור, כי על פי עקרונותיו של לוק אפשר לשאול, אם אמנם ה"אידיאות" המודעות לנו ברוחנו, מייצגות אל נכון את האופי והתכונות של סיבותיהן, היינו של העצמים החומריים "החיצוניים". תשובתו של לוק עצמו לשאלה זו היא חיובית, לפחות בחלקה: האידיאות שלנו אודות "איכויות ראשוניות" - "מוצקות, התפשטות, צורה, תנועה או מנוחה, ומספרים" - חושפות בפנינו איכויות המצויות באופן ממשי ברשותם של הגופים החיצוניים. לעומת זאת, האידיאות של האיכויות המשניות - "צבעים, צלילים, טעמים וכיוצא באלה" - הן רק אופנים שבהם מתגלים הגופים החיצוניים בפני האורגניזמים שלנו; במושאים עצמם אין שום דבר אחר, אלא אותם כוחות המסוגלים לעורר בנו תחושות של האיכויות הראשוניות, היינו, של הצורה, התנועה וכיוצא באלה. הבחנה זו של לוק איננה אלא ביטוי מדהים להשקפתו שהעולם באמת איננו אלא מכניסם פיסיקלי; מן הראוי לשים לב לכך שהאיכויות שלדעתו מצויות באמת בתוך העצמים, הן בדיוק אלה הנוגעות להתנהגותם המכנית של העצמים הללו. עם זאת, דומה כי לוק לא חש בקושי הנובע מתוך כך שאם אנו יכולים "להתבונן" רק באידיאות שלנו, הרי שלא ברור כלל כיצד נוכל להחליט ולקבוע מה הם היחסים הקיימים בין אידיאות אלה לבין העצמים "החיצוניים"; כיצד נוכל לקבוע שהאידיאות שלנו הן דימויים נאמנים במובן כלשהו, אם לעולם אין אנו יכולים להתבונן באותם דברים שדימויים אלה מייצגים בעינינו? ואכן, ברקליי טען כנגד לוק, שאם נקבל את תורתו הרי שלא יישאר ברשותנו שום יסוד מוצק לסברה שהעצמים "החיצוניים" קיימים בכלל; עוד פחות מזה רשאי לוק לקבוע בוודאות כזאת שגופים אלה הם באמת בעלי איכויות מסוימות, אלא שלכאורה הם מעוררים את הרושם כאילו יש להם איכרות אחדות.

הקשיים שבהם נתקלת תורתו של לוק ביחס להכרה דומים במקצת. הוא מגדיר את ההכרה כ"תפיסת הקשרים שבין אידיאות כלשהן משלנו, קבלתן או דחייתן", ולפיכך הוא נאלץ להוסיף את הטענה הסותרת את עצמה, שתפיסת האידיאות שלנו "מוכרחה לעלות בקנה אחד עם ממשותם של הדברים", תוך התחמקות מן השאלה הנובעת מכך, כיצד יתכן, על פי עקרונותיו, שתפיסה כזאת תצא לפועל. דומה כי לעתים סובר לוק, אם לנקוט לשון חמורה, שההכרה איננה יכולה להיות מוסבת אלא על יחסים בין אידאות בלבד; אבל אפילו אם כך הדבר, עדיין לא ברור כיצד הוא יכול להסכים מתוך עקביות שאכן ניתן לגבש השקפה מבוססת היטב לגבי היחסים בין "אידיאות" לבין "ממשותם של הדברים".

מן הראוי לשים לב לעובדה שקשיים מכריעים אלה בעמדתו של לוק נובעים מתוך העיקרון הבסיסי שלו, הקובע שבאופן מעשי - כלומר "באורח בלתי אמצעי" - אנו מסוגלים להיות מודעים (to be aware) רק אל התכנים של רוחנו – אנו. בדרך זו הופכות האידיאות בתורתו של לוק ל"מסך ברול", המפריד בין הצופה לבין העולם. וחשוב לצין כי עיקרון זה לא הוטל עליו, כפי שהניח כנראה לוק עצמה על ידי עצם פנייתו אל התורה המדעית. הסבר מדעי של התחושה מעלה את השאלה בדבר אופן התרחשותה של התחושה, והתשובה האורתודוכסית לשאלה זו בימי לוק היתה - שהיא מתרחשת באמצעות פעילותם המכנית של "החלקיקים הבלתי-מוחשיים" על אברי-התחושה. אולם אין זאת תשובה לשאלה בדבר טיבו האמיתי של הממשי. ייתכן שהתרחשות כלשהי "בתוך השכל" היא השלב האחרון בתוך עסקת החליפין הסיבתית שבין הצופה לבין סביבתו, אלא שמתוך כך אין זה נובע כלל כי המתרחש בתוך השכל ממצה את כל מה שהצופה באמת חש בו. ההנחה כי מסקנה אחרונה זו נובעת מתוך המשפט הקודם, היא אחת הטעויות הקלאסיות בהבנת התורה המדעית - טעות שחזרה ונשנתה בקביעות בתולדות הפילוסופיה, וזאת במידה מסוימת בשל השפעתה של הדוגמה שהראה לוק.

כתביו המדיניים של לוק נועדו לרוב לספק הצדקה עיונית להשקפותיהם המדיניות של אלה שביקשו למגר את שלטון השררה והשרירות של בית סטיוארט ולהחליפו במונרכיה בעלת סמכויות מוגבלות בקפידה. מבין שתי המסכתות של לוק על הממשל, מהווה הראשונה הפרכה מוצלחת של השקפה שבקושי היתה ראויה לתשומת לב כה מרובה. יעד - ההתקפה של לוק במסכת זו היא התורה האבסולוטיסטית, אך למרבית הצער לא זו של הובס (Hobbes) רב-העצמה, אלא זו של המלוכני הקנאי סר רוברט פילמר (Sir Robert Flimer). פילמר טען שסמכותו של המלך ביחס לנשלטים זהה לזו של האב ביחס לילדיו; סמכות זו נגזרת ישירות מתוך הענקת סמכות מעין זו על-ידי אלוהים לאדם הראשון. לוק טוען לעומתו, ראשית לכל, שסמכותו של אב כלפי ילדיו איננה מוחלטת מכל וכל, שכן סמכות זו פגה עם התבגרות הילדים; שנית, אין הנמשל דומה למשל - לא הרי יחס המלך לנשלטים, כהרי יחס האב אל בניו; שלישית, יקשה לקבוע ישירות את הדרך שבה נגזרת סמכותו של צ'ארלס השני מן הסמכות האלוהית שניתנה לאדם הראשון. רק ב"מסכת" השנייה מנסח לוק את תורתו המדינית העצמית.

בין עקרונות היסוד לתורתו המדינית, מקבל לוק את הרעיון שהיה רווח בתקופתו בדבר האמנה הפסבדו היסטורית. תוך שהוא מבקש להצביע על תהליך ממשי, הוא מתאר חברות שצמחו כביכול מתוך "מצב טבעי" קדום, כתוצאה מ"אמנה" בין בני-אדם יחידים, שלפיה הם מסכימים מרצון להיות נתונים לשלטונם של שליטים מסוימים בשל יתרונות שהם עתידים להפיק מתוך כך. הובס טען, שבמקרה כזה מן ההכרח כי השליט המיועד יהיה שליט אבסולוטי; שכן אם מבקשים לרסן ביעילות את מישהו מחברי הקהילה, יש להעניק לשליט סמכות מוחלטת כלפי הנתינים כולם. לוק טוען כנגד זאת, ראשית, שזכויות השליט הן מוגבלות כמו אלה של כל אדם, על-ידי עצם "חוק הטבע", ושנית, שמכל מקום הוענקו לו סמכויותיו כפיקדון בנאמנות לטובת חברי הקהילה, ומכאן שאפשר לשלול ממנו את הסמכויות הללו במקרה שיתערער האמון בו. לוק, אף-על-פי שהתנגד לעריצות ולסמכותיות, לא היה בשום פנים דמוקרט. הוא לא האמין בכוחן של אסיפות נבחרות, ומכל שכן לא האמין בכוחן של אסיפות עם. הוא לא דגל בזכות-בחירה לכל, והאמין שהמונרכיה היא ללא ספק צורת השלטון האפשרית הטובה ביותר, אם רק תוכל אסיפת הנבחרים להגביל את המונרך לגבולות האמנה המקורית, בעוד שהאסיפה בעצמה תהיה אחראית במידה מסוימת בפני העם. בניגוד להובס לא החזיק לוק בדעה, כי חיוני הדבר שאיש אחד או אנשים אחדים בחברה יהיו בבחינת מרכז של ריבונות סופית, שבמקרה אחרון יהיה בכוחה ליישב כל סכסוך. דבר זה נבע ללא ספק מכך, שבניגוד להובס, האמין בבסיס הרציונלי של עקרונות - ההתנהגות, וכן האמין כי בני-האדם הם רציונליים במידה מספקת כדי שאפשר יהיה לתת בהם אמון - תוך בטחונות מסוימים - שאכן ינהגו לפי עקרונות אלה. דבר זה איפשר לו להסתמך על מידה מסוימת של שיתוף - פעולה מצד גורמים נאורים בענייני מדיניות.

יתכן כי מותר לומר, בתורת סיכום לנאמר לעיל, שהישגו האמיתי של לוק היה בעצם העובדה שהוא ליכד לתוך שיטה אחת את מרבית המגמות "המתקדמות" שרווחו בתקופתו. דומה כי בפילוסופיה שלו הצליח לוק להיחלץ מן המבוכה של הדקדקנות הבלתי משמעותית, שהיתה סופו של תהליך ההתנוונות שפקד את המסורת הסכולסטית, ויחד עם זאת לקחת בחשבון את יסודותיה המטפיסיים של המחשבה הקרטסיאנית, תוך כדי שמירת קשרים הדוקים עם מיטב מימצאיהן של התורות המדעיות. תמונת העולם הכללית שעל רקעה ניהל לוק את חקירותיו בתורת ההכרה, היתה בדיוק אותה תמונת-עולם פיסיקליסטית האופיינית למאות הי"ז והי"ח; אין ספק שהשקפותיו של לוק עצמו שאבו חלק ניכר מיוקרתן הרבה מן הברית המוצהרת בין משנתו הפילוסופית לבין מדעי הפיסיקה הפורחים. העובדה שמשנה פילוסופית זו הטעימה בתוכה אי-הבנות חמורות, נתגלתה במהרה על-ידי הוגי דעות ביקורתיים, והבולטים שביניהם היו ללא ספק ברקליי ולייבניץ (Leibniz); עם זאת ביטאו השקפות אלה במידה כה מדויקת את רוח התקופה, עד כי המשיכו להתקיים על נקלה על אף הביקורת. יתר על כן: מובן מאליו שלמרות הכל יש מעלות בדיוניו המרובים של לוק בבעיות מסיימות, כך שעדיין יש הצדקה לקרוא בתשומת-לב מרובה את דבריו, המצטיינים לפחות בכך שהם מהווים חלק מן הזרם ההיסטורי העיקרי של מגמות הפילוסופיה המודרנית בלשון האנגלית.

בתורתו המדינית - ככל שהוא נראית נטולת - הרפתקנות ועם כל המלאכותיות שבאופן הגשתה - נתן לוק ביטוי לדעות הנאורות של ימיו. אמת נכון הדבר שתורתו מוצגת כניסוח מפורש של התנאים שכל חברה טובה, בכל הזמנים חייבת לעמוד בהם; אבל בעצם - וזה דבר שאינו מפתיע כלל - היתה תרומתו הממשית דווקא למחשבה המדינית של תקופתו ושל חברתו. המאה ה-17 במדיניות האנגלית היתה תקופה שבה שימשו אופייה ותפקידה של המלוכה - ובניסוח כולל יותר, האופי והיחסים שבין השליט לנתין - נושאים למצב מתמיד של חוסר-וודאות, וויכוח ומחלוקת. היתה זו תקופת מעבר. יקשה לטעון שלוק תרם ישירות להסדר הקבוע יחסית של 1688, אלא שאין ספק כי הוא נתן ביטוי למחשבותיהם של אלה שפעלו למען ההסדר. גם בעניין זה היה לוק בבחינת התגלמות של תקופתו. בנבונותו, מתינותו והתמכרותו לתבונה, נשאר בצדק נציגה הנערץ של תקופה זו.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: לוק, ג'ון
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית