עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > הצלה > חסידי אומות עולם
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהספרית פועלים



תקציר
על חסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים.



חסידי אומות העולם


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג – 1953 , שקיבלה הכנסת, הטיל על רשות הזיכרון להנציח ולהקים יד זיכרון 'לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים'.

הנצחת מאורעות השואה ומוראותיה לא תהא שלמה בלי הפרקים המופלאים, אולי נקודות האור היחידות, שרשמו יחידים בני האומות שבאו בשלטון היטלר והגרמנים, ושמצפונם לא נתן להם לעמוד מנגד ולראות בשוויון נפש את גורל היהודים ואת האכזריות כלפיהם. חסידי אומות העולם לא היו מרובים לעומת ההמונים שנזקקו לעזרה והצלה; ספק אם נהגו בני אומות אירופה הכבושה על פי הצו 'ואהבת לרעך כמוך' ואם פעלו כפי שראוי היה לפעול כלפי רעים-אזרחים ששלטון רשע גזר עליהם כליה. ואולם, מעשיהם של אותם מעטים מלמדים, כי דרכי עזרה והצלה היו אפשריים, במאמצים ובהקרבה, אם היו יותר אצילי נפש הרואים חובה אנושית לבוא לעזרת הזולת הנתון בסכנה.


תעודת חסיד אומות העולם של יד ושם לארגון ז'גוטה 28.10.63

מאז תחילת שנות ה-60 פועלת ביד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ועדה ציבורית לציון חסידי אומות העולם. הוועדה מורכבת מאישי ציבור, ביניהם משפטנים, מרביתם ניצולי שואה בעצמם, ובראשם שופט בית-המשפט העליון. בשנות פעולתה הראשונות של הוועדה שימש בתפקיד זה השופט משה לנדוי, לימים נשיא בית-המשפט העליון. כול תיק של מועמד לקבלת אות חסידי אומות העולם נידון ונבדק בקפדנות בוועדה, לאחר שתחילה נאסף החומר במדור לחסידי אומות העולם ב'יד ושם' ו’רפרנט’ גבה עדויות מהניצול או מהניצולים, וכאשר אין אפשרות לעשות זאת ניתן להסתמך על הצהרות ועדויות הנמסרות בפני נציגויות קונסולריות ישראליות במדינת מושב הניצול. לעיתים מסייע לוועדה תיעוד אותנטי של מוסדות להיסטוריה מארצות אירופה בקביעת התרחשות האירועים שמתאר הניצול. החוק לא קבע הגדרה חדה ומפורטת למונח 'חסידי אומות העולם'; על-פי המקובל בשפת יום-יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. ואולם, בהקשר לחוק זכרון השואה והגבורה ברור הוא, כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: 'לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים'. משמע, לדרגת חסידי אומות העולם במובן החוק ההוא מגיע רק מי שעשה מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם, שכן על-פי חוקי הנאצים כול המסתיר יהודי או המגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. אך למעשה אין הדבר כן, ולפני הוועדה הובאו מקרים שבהם עוררה שאלת הסיכון בעיות פרשנות, כגון מקרים של בעלי חסינות דיפלומטית אשר בניגוד להוראות ממשלותיהם העניקו ליהודים נרדפים אשרות כניסה לארצות חופש, וביניהם קונסול פורטוגל בצרפת אריסטידש דה סוזה מנדש, קונסול יפן בקובנה סמפו סוגיהרה וקצין המשטרה השווייצי פאול גרינינגר, שאיפשר למאות יהודים בורחים מהגיהינום להיכנס לשווייץ. אפשר שבגלל מעמדם המיוחד לא נשקפה לאישים ההם ולשכמותם סכנת חיים ממש, אך רווחתם ומעמדם המקצועי ואף האזרחי נשללו מהם או נפגעו משום שהפרו את הוראות ממשלותיהם ופעלו על-פי צו מצפונם. לראול ולנברג האגדי, שהציל כ-30,000 מיהודי הונגריה, גם לא עמדה החסינות הדיפלומטית. במקרים בולטים כאלה ראתה הוועדה לפרש את ההגדרה החוקית פירוש נרחב. אך באו לפני הוועדה מקרים רבים שהעזרה שהוגשה היתה מותנית בתשלום תמורה, לרוב סכומים גדולים, ולא רק לכיסוי הוצאות קיום וכדומה, ומי שהגיש עזרה מתוך קבלת תמיכה בכסף אינו ראוי לתואר חסידי אומות העולם במובן החוק, למרות שהסתכן בהצילו יהודים. הקריטריונים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם אפוא שלושה:

  1. מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה;
  2. הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי;
  3. המציל לא דרש ולא קיבל תמורה בעד מעשה ההצלה.

אין ידיעה ברורה מה מספר ניצולי השואה אשר ניצלו הודות לעזרתם של בני אומות אירופה שבשלטון הנאצים, ולא קל לאתר את כולם. הן הניצולים והן המצילים פזורים ברחבי העולם. יש שמקבלי העזרה נספו במלחמה אחרי קבלת העזרה מידי מציל שהסתכן בכך ואין מי שיספר על העזרה שהוגשה להם, ויש גם שהמציל קיפח חייו עם היהודי שהסתיר, ושילם בחייו כאשר נתגלה ה'פשע'. מצילים אחרים מבקשים גם לאחר המלחמה להישאר אלמונים, ובגלל ניתוק היחסים עם ארצות שהיו מאחורי מסך הברזל [תחת שלטון ברה"מ לשעבר] קשה לקבל משם מידע מהימן. למרבה הצער לא טרחו ניצולים לא מעטים להביא לידיעת 'יד ושם' את פרטי העזרה, ומציליהם ומיטיביהם לא זכו להוקרה על מעשיהם הנאצלים.

אחר שמביאים בחשבון מספר בלתי ידוע של מעשי הצלה, שעליהם אין מידע בידינו, נוסף על אותם שהוועדה הכירה בהם כחסידי אומות העולם, מספרם מגיע לאלפים, ואולי לרבבה עד שתיים. ואילו לעזרה ולהצלה נזקקו כול היהודים שנספו ושנרצחו. אך, כאמור, הנכונות לעזור ולהציל היתה היוצא מן הכלל. ולפיכך גם השדרה שבהר הזיכרון, שבה זכאי כול מי שהוכר כחסיד אומות העולם לטעת עץ על שמו, לא הפכה ליער.

עד לשנת 2006 הוכרו בסך-הכול כ-21,000 חסידי אומות העולם ביד ושם. לכול אחד מהם הוענקה תעודת כבוד וכן מדליה ועליה חרוט שמו של המציל והמאמר התלמודי: 'כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'. שמו של כל חסיד אומות העולם צויין באמצעות נטיעת עץ על שמו או בהנצחת שמו על לוחות הזיכרון בגן חסידי אומות העולם ביד ושם.

ההצלה במרבית המקרים התבטאה במתן מסתור ומחבוא בביתו של המציל או בחצריו, לרוב על-ידי בניית בונקר בתוך הבית או במחסן, והמסתתר או המסתתרים היו חייבם להישאר בו שבועות, חודשים ואף שנים, בלי לראות אור יום. אספקת מזון היתה בעיה מיוחדת בתנאי המחסור במלחמה, ולעיתים חלק המציל העני והנצרך בעצמו פת לחם דלה עם בני חסותו. סוג זה של הצלה היה אולי המסוכן ביותר, הן מחמת החיפושים התדירים אחר מסתתרים, ולעיתים גם מחמת הלשנות של משתפי-פעולה עם הגרמנים. אחרים מצאו דרך להציל ולעזור על-ידי אספקת ניירות מזוייפים אשר אפשרו ליהודי לחיות כלא-יהודי מחוץ לגטו או מחוץ למחנה, ובמקרים אחרים על-ידי עזרה להבריח גבול לצרפת הלא-כבושה, לספרד, לפורטוגל ולשווייץ. דוגמה נוספת לסיוע היא אותה ילדה מופלאה בת 16 שעבדה בבית-חרושת לנשק, כול שהיה ביכולתה לעשות היה להביא יום יום פרוסת לחם שחסכה מפיה למען אסירה יהודיה שעבדה עמה, והיא התמידה בכך חודשים רבים.

לרוב פעלו חסידי אומות העולם כיחידים, המודרכים על ידי צו המצפון, על רקע אנושי טהור, ולעיתים בעקבות רגשות דתיים עמוקים. במספר מקרים, כגון בנורווגיה ובהולנד, ובמידת מה גם בצרפת ובבלגיה, כללה המסגרת המחתרתית האנטי-נאצית גם עזרה ליהודים נרדפים, והיא התבטאה בצורות שונות, לרוב במציאת מקומות מסתור. מקרה מיוחד ויוצא דופן של פעולת הצלה קולקטיווית נתגלה בכפר ההולנדי ניולנדה (NIEUWLANDE). בשנים 1942-1943 החליטו תושבי הכפר ההוא כי כול בית אב יסתיר משפחה יהודית אחת או, במקרה הצורך, יהודי יחיד, וכן עשו. הודות לפעולה הקולקטיווית של כפר שלם, קטן גם הסיכון והחשש להלשנה, שהרי כול תושבי הכפר היו שותפים לדבר ה'עבירה' של הסתרת יהודים. בכפר ההוא הוכרו 117 תושבים כחסידי אומות העולם. המקרה הידוע האחר של פעולה קולקטיווית היה בכפר לה שנבו-סיר-ליניו שבצרפת, שגם בו מצאו יהודים רבים מסתור ועזרה, הודות ליוזמתו של הכומר טרוקמה ולפעולתו. הפעולה הקולקטיווית הגדולה ביותר היתה בדנמרק, כאשר הועברו במיבצע מיוחד ומאורגן 7,000 מתוך 7,200 היהודים שבארץ בסירות קטנות לשוודיה, בעת שכבר המתינו בנמל בקופנהגן אוניות כדי להובילם למחנות המוות. ההצלה נתאפשרה רק הודות לנכונות כול מי שנתבקש לתת ידו להצלה, ולקח בה חלק.

היו גם יחידים אשר מעשי ההצלה שלהם הקיפו רבים והם פעלו במסגרות רחבות, ובמובן מסויים הפכו להיות מוסדות הצלה בתחום פעילותם. מפעלו הגדול והמיוחד במינו של ראול ולנברג בהונגריה הוא מן המפורסמות; מסירותו להצלת יהודים לא ידעה גבול, יוזמותיו נגד המשכת הגירושים לאושוויץ כוונו להפר את המזימה, ובמידה רבה מאוד הצליחו. הוא לא נעדר ממקום שבו נדרשה עזרה ולא ויתר על שום פעולה כדי להקל על סבלם של יהודים שנזקקו לסיוע. ולנברג גם המריץ ביוזמותיו אנשים אחרים. פרדיננד דוקויץ ניסה למנוע את גירוש יהודי דנמרק והזהיר את המחתרת הדנית, ובכך ניתנו האות והאזעקה למפעל ההצלה בסירות לשוודיה, והוא הושלם בשלושה לילות; אוסקר שינדלר הביא בחסותו כ-1,200 יהודים שעבדו במפעלו, הקל עליהם את תנאי החיים ודאג לשלומם עד יום השחרור בידי הצבא האדום; ברטולד בייץ, מנהל מפעלי הנפש בדרוהוביץ', גילה יחס אנושי לכ-1,300 עובדי המפעל היהודים והגן עליהם, כול עוד ניתן הדבר, מפני גירוש; קונסול פורטוגל בדרום צרפת וסמפו סוגיהרה, הקונסול היפני בקובנה שבליטא, בניגוד לאיסור ממשלותיהם החתימו אשרות כניסה ומעבר למדינותיהם, ואיפשרו לאלפים להימלט ממוות. הללו פעלו תוך סיכון עתידם המקצועי. במרכז העצבים הנאצי, בתוך העיר ברלין, אליזבט אבג, סעדה יהודים נרדפים ונתנה להם מחסה בדירתה, לא הרחק ממיפקדות הנאצים. אירנה אדמוביץ', חברה בתנועת הצופים הקתולית בורשה, נרתמה לפעולה למען המחתרת של תנועות הנוער החלוציות, יצאה בשליחויות מסוכנות לגטאות רבים וב-1942 חדרה לגטאות מרוחקים בליטא והביאה לשם ידיעות על הנעשה בקרב יישובי היהודים ברחבי ארצות הכיבוש במזרח. במסירותה ובהזדהותה העמוקה עם גורל היהודים רכשה את אימון היהודים וקירבה אחדים מחברי תנועתה לפעולה למען המחתרת היהודית, והם היו נכונים ליטול עליהם את הסיכון הכרוך במעשיהם, כפי שביטא זאת באצילות אחד מהם: 'וכי במה יקרים יותר חיי מחייו של מי שגורלו נגזר'.

עשרות אלפי מקרי ההצלה בידי חסידי אומות העולם בארצות אירופה הכבושה מלמדים, כי בכול המקומות ובכול הנסיבות, אפילו בתוך מחנות ההשמדה עצמם, היו אפשרויות הצלה, מתוך קשיים וסיכון. הרמן ולנגביין ולודוויג ורל, שהם עצמם היו אסירים באושוויץ, נחלצו לעזרת אסירים יהודים במחנה, ופעלו רבות כדי להקל עליהם את חיי התופת שם. יוליוס מדריץ' וריימונד טיץ' גילו יחס מיוחד למועסקים במפעלים בתוך מחנה פלשוב, דאגו לתוספת מזון לעובדיהם והגנו עליהם מפני אכזריותו הרצחנית של המפקד אמון גת ועוזריו. והרופאה הצרפתיה אדליד אובל נשלחה לאושוויץ משום שהגנה על יהודים שנועדו לגירוש, נתגלגלה לבלוק הניסויים בבנות יהודיות, אך סירבה לתת יד לרצח וטיפלה באסירות היהודיות במסירות אימהית.

במעשיהם הצילו חסידי אומות העולם לא רק חיי יהודים, אלא את כבוד האדם בתקופה האכזרית של השואה, וזכרם לא יסוף לעד.

לקריאה נוספת:
חסידי אומות העולם בתקופת השואה
כמה מילים על המעטים שעשו רבות
הייחוד שבהצלתם של יהודי דניה : ניסיון לאבחנה שיטתית של תנאי הצלה

באתר יד ושם:
ערכי לקסיקון נוספים בנושא הצלה
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא חסידי אומות העולם
"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – הצעה לפעילות בנושא חסידי אומות העולם



אל האסופה הצלה3

ביבליוגרפיה:
כותר: חסידי אומות העולם
שם  הספר: האנציקלופדיה של השואה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; ספרית פועלים
הערות: 1. כרך א: א-ב
2. כרך ב: ג-ז
3. כרך ג: ח-מ
4. כרך ד: נ-צ
5. כרך ה: ק-ת
הערות לפריט זה:

1. מחבר: משה בייסקי.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית