בסיפור צרעת נעמן נמצא פולמוס המשלב באופן גלוי ומפורש כמה נושאים הקשורים בתפישת האל. סיפור זה הוא גם דוגמה להבעת עמדה בנושא הפולמוסי רק בשלב מתקדם של התפתחות העלילה. נעמן, שר צבא מלך ארם, הגיע להכרה באלוהי ישראל לאחר שנרפא מצרעתו בעזרת אלישע, נביא מישראל, ולאחר שנרפא הכריז: "הנה נא ידעתי כי אין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל" (שם, 15). נעמן הגיע למסקנה זו אחרי הרבה ספקות והיסוסים, ומתוקף נסיונו והכרתו הוא מקבל מעמד של דובר מהימן. נעמן הארמי הופך מונותאיסט והוא מבטל את אפשרות קיומן של אלוהויות אחרות הפועלות במקומות אחרים. עם זאת הוא קושר את ה' עם נחלתו, ישראל. מבחינה רעיונית הכרזתו עולה בקנה אחד עם הצגת האל ומרחב השפעתו בפסוק הפותח את ספר נבואותיו של עמוס, המוצג כנביא מיהודה, שניבא בממלכת ישראל הצפונית: "ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו, ואָבלוּ נאות הרֹעים ויבֵש ראש הכרמל" (עמוס א 2). הצהרה "המכוון בה הוא היוודעות ה' ממקום משכנו עלי אדמות אל העולם" (וייס, עמוס, עמ' 14; וראו גם יואל ד 16). בנבואת ירמיהו, המייצגת את סוף ימי הבית הראשון, נמצא אומנם ניסוח דומה, אך שם מודגש דווקא ניתוק מושב האל מן המקדש הארצי, משמע ממקום מושבו בירושלים. בספר ירמיהו, בדומה לאידיאולוגיה המשנה-תורתית, בולטת ההתעלמות מהאפשרות שהאל שוכן במקדש ארצי, והשמים מתוארים כמקום מושב האלוהות: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יִתן קולו שָׁאֹג ישאג על נוֵהו הידד כדֹרכים יענה אל כל ישבי הארץ" (ירמיהו כ"ה 30). ואומנם לפי וינפלד (מפנה, עמ' 13): "משתמש ירמיהו באוראקולום עתיק הנמצא כבר אצל עמוס". לעומת ירמיהו מתאים עמוס את דבריו להשקפות שהתפתחו בזמנו, הניסוח בסיפור נעמן משלב עדיין אוניברסליות של האל לצד זיקת מושבו בישראל.

נעמן אף מדגיש, באמצעות הצהרה נוספת שיש בה נקיטת עמדה, כי המשתמע מההכרה בייחוד האל היא נאמנות לעבודת ה' לבדו. לכן, גם כשהוא משתחווה לאלוהים אחרים בבית רימון (מלכים ב' ה 18), זהו אילוץ הנובע מתפקידו והוא צעד פוליטי או דיפלומטי, ולא מעשה שמקורו באמונה.

הכרזותיו הגלויות של שר צבא ארם נתמכות בשורה של אמצעים עקיפים, שהבולטים בהם הם השתלשלות העלילה ועיצוב המרחב. העובדה שנעמן נאלץ להתרפא באמצעות נביא מישראל מביאה אותו לאותה הצהרה מפורשת. הסיפור אף מדגיש את המעבר מאדם לארץ-ישראל ואת הרחצה בנהר הירדן, שהוא "מימי ישראל", ולא ב"אבנה (קרי: אֲמָנָה) ופרפר נהרות דמשק" (מלכים ב' ה 12). גם עיצוב הדמות הניגודית של מלך ישראל, שהטיל ספק בכוח איש האלוהים (שם, 7), מבליט את הצהרת נעמן. מלך ישראל ידע כי רק בידי האלוהים הכוח להמית והלחיות ולאסוף איש מצרעתו, אך לא פנה לאלוהים או לשליחו אלא קרע את בגדיו. מלך ישראל מעוצב כמי שמפקפק בכוח הנביא ומעדיף את האבל על הכרה בה' ופנייה לנביאו. בחירת המחבר בגיבור נוכרי להשמיע את הצהרת המונותאיזם-האוניברסלי מעצימה את הרושם שלה, וכידוע טכניקה זו חוזרת בסיפור המקראי.

על השאלה היכן ומתי עוצבה עמדה פולמוסית זו משיב רופא: "הדחף הראשון הוא לייחס את הרעיונות שבסיפור נעמן להשפעתה של הנבואה הקלאסית [...] מצד שני, צריך להודות שאנו יודעים מעט מדי על האידיאולוגיה של אלישע וחבר תלמידיו" (רופא, סיפורי נביאים, עמ' 110-111). היעדר שמות המלכים, הן שמו של מלך ישראל והן שמו של מלך ארם, יכול לרמוז לריחוקו של המסופר מן המציאות, משמע מן ההיסטוריה, כלומר זהו סיפור אידיאולוגי שמקורו באגדות עם על שבחי הנביא. הבנת הסיפור כסיפור אידיאולוגי נוגדת את הגישה הרואה בו סיפור פרטי, "פתרון אינדיבידואלי" (ראו כוגן-תדמור, מלכים, עמ' 67). רופא קושר את הסיפור בתחילת ימי גלות ישראל הצפונית, משמע לאחר 732 לפסה"נ, משום שמצא בו סימנים של התמודדות עם בעיות שנוצרו בעקבות גלות תושבי הצפון והצורך לתת לגיטימציה לעבודת אלוהים בתנאי נֵכר. נעמן שהתחייב: "לוא יעשה עוד עבדך עֹלה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה'" (מלכים ב' ה 17ב), הציע לעבוד את ה' בארם באמצעות מזבח שיבנה שם על אדמה מארץ-ישראל: "וָלֹא [יש מעדיפים לקרוא: 'ולו'] יֻתן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה" (שם, 17א). אלישע מתואר כמי שאינו דוחה את פתרון הפשרה, שלפיו ניתן לעבוד את ה' על אדמה טמאה באמצעות "הכשר" של העברת אדמה. תגובת הנביא "לך לשלום" (שם, 19) היא בבחינת הסכמה להצעת נעמן. פשרה זו אינה עולה בקנה אחר עם רוח תביעותיו של ספר דברים, ולכן גם היא יכולה לרמוז לזמן חיבור שקדם להופעת ספר דברים (המאה השביעית לפסה"נ).

נראה ששני הנושאים – יחידאיות האל ומקום פולחנו – קשורים בן מבחינה היסטורית והן מבחינה תמטית. הנבואה הקלסית הבליטה את רעיון יחידאיות האל עוד מראשית דרכה, כלומר עם התבססות המעצמה האשורית באזור וערב הגליית ישראל הצפונית. מטבע הדברים בעלו נסיבות אלה את השאלה העקרונית שהפכה מעשית: האם ניתן לעבוד את ה' על אדמת נֵכר? ואם כן, כיצד? הצעת נעמן, שלא דחה אותה אלישע הנביא, היא עמדה פולמוסית שהאסכולה המשנה-תורתית מתנגדת לה, מטבע הדברים, כי היא מכירה רק "במקום אשר יבחר", שהוא, לפי ספר מלכים, ירושלים בלבד. עם זאת, העריכה המשנה-תורתית נתנה לעמדה פולמוסית זו מקום במסגרת ספר מלכים, וכך הפכה אותה נושא לעיון ולעימות בזיקה למלכות הצפון. נציין בהקשר זה כי מנקודת המבט של ריכוז הפולחן אפשר לבקר גם את המזבח שבנה אליהו על הכרמל, אך גם במקרה זה הרקע של ממלכת הצפון החוטאת, והתקופה שקדמה ליאשיהו ולרפורמת ריכוז הפולחן, מאירים את המעשה באופן אחר. אין ספק שנושא עבודת ה' על אדמת נֵכר, או על אדמה טמאה, העסיק את הספרות המקראית גם בשלבים מאוחרים יותר, כפי שניתן ללמוד מתהילים קלז 4: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", ועוד.

בבליוגרפיה:

1. ויינפלד, מ', "המפנה בתפיסת האלוהות והפולחן בספר דברים", תרביץ לא (תשכ"ב) עמ' 17-1: הודפס שנית בליקוטי תרביץ" א: מקראה בחקר המקרא (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשל"ט) עמ' 41-24.
2. וייס, מ', ספר עמוס א: פירוש (ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב)
3. רופא, א', סיפורי הנביאים: הסיפורת הנבואית במקרא- סוגיה ותולדותיה (ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ג)
4. Cogan, M. and Tadmor H. II Kings (Anchor Bible: Garden City, New York: Doubleday 1988)