הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החברה המקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > נשים במקרא
ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגיתהאוניברסיטה העברית בירושלים. הפקולטה למדעי הרוח. המרכז להוראת מדעי היהדות. המכון למדעי היהדות


תקציר
סוגיית נישואים עם נשים נוכריות העסיקה את החברה היהודית גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית השני. המקרא שנוצר בתקופה זו משקף דעות שונות בסוגייה. המאמר דן בכתובים מקראיים שונים ומנתח את השקפתם לגבי נישואים עם נשים נוכריות.



נישואים לנשים נכריות
מחבר: מרדכי כוגן


מהו היחס המשתקף בספרי מקרא שונים לנישואים לנשים נכריות אנו למדים שבנושא חשוב ומהותי זה נשתמרה במקרא יותר מגישה אחת. על קיומן של דעות אחדות בנושא הנישואים לנשים נכריות ניתן ללמוד כבר בספרי התורה.

השקפת התורה

מהי עמדת החוק בספר דברים בשאלת נישואי תערובת?
מהו הנימוק העומד מאחורי החוק?
שימו לב, לאילו גויים מתייחס החוק?

כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך: ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם: ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך: כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר: (דברים ז 4-1)

השקפת ההיסטוריוגרפיה המקראית

בספרות ההיסטוריוגרפית המקראית מצויות דוגמאות שמהן עולה כי במציאות של ימי בית ראשון הייתה תופעה של נישואים בין ישראלים ללא-ישראלים. מפרשת דוד ובת שבע בשמואל ב יא אנו למדים כי בת-שבע הייתה נשואה לאוריה החיתי, שהשתייך כנראה לאוכלוסייה הנכרית (היבוסית?) שנותרה בירושלים לאחר כיבושה בידי דוד. בסיפור זה אין הערכה (שלילית או חיובית) לעצם התופעה שאישה מישראל נישאה לאדם שמוצאו מאחד מאותם שבעת עממי כנען שהחוק בדברים ז אוסר להתחתן עמם ואף מצווה להחרימם. יתרה מזאת, אוריה החיתי מוצג באור חיובי ביותר: נאמנותו לרעיו הנלחמים בארץ בני עמון מתבטאת בסירובו לבלות את הלילה בביתו עם אשתו בנימוק שאין הוא יכול לעשות כן כל עוד הם מחרפים את נפשם.

ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה. (שמואל ב יא 11)

סגפנותו של אוריה והזדהותו עם הלוחמים מעצימות את חטאו של דוד, היושב בירושלים וחומד לו את אשת אחד מאנשיו הנאמנים, בעוד זה מחרף את נפשו במלחמה. דווקא המלך הישראלי מוצג כחוטא, וזאת בניגוד לנכרי שהוא מבקש להמית, המתואר כצדיק. בסיפור אין זכר לכל התנגדות שהיא לעצם הנישואים בין ישראלית לנכרי, ומכך ניתן אולי להסיק כי בתקופה הנדונה הייתה זו תופעה מקובלת.

פרשת נישואיו של שלמה לנשים הנכריות במלכים א יא 13-1 מציגה תפיסה שונה בסוגיית נישואי תערובת.

והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניות אדמיות צדנית חתית: מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה: ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות ויטו נשיו את לבו: ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו: וילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צדנים ואחרי מלכם שקץ עמנים: ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו: אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמלך שקץ בני עמון: וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן: ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים: וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים ולא שמר את אשר צוה ה': ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך: אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה: רק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי: (מלכים א יא 13-1)

נישואי שלמה לנשים נכריות רבות "מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם" (מל"א יא 2) מתוארים כחטא גדול שבעטיו בא פילוג הממלכה המאוחדת (פס' 13-11). הימצאותן של נשים נכריות בחצר המלך גרמה לחדירת פולחנים זרים לממלכת ישראל: פולחן עשתרת אֵלַת הצידונים, מִלְכֹּם אלוהי בני עמון, כְּמוש אלוהי מואב ואחרים.

אך יש לזכור שנישואים בין בתי מלוכה היו אחד האמצעים המקובלים במזרח הקדום לחיזוק הקשר הפוליטי בין ממלכות (תופעה המוכרת עד התקופה המודרנית). תופעה דומה אנו מוצאים בממלכת ישראל הצפונית בימי שושלת בית עמרי: אחאב, המתואר בספר מלכים כגדול החוטאים מבין מלכי הצפון, מתקשר בקשרי חיתון עם אתבעל מלך צידונים ונושא לאישה את בתו איזבל. כמו במקרה של שלמה, גם בעטיים של נישואין אלה חודר לממלכת ישראל פולחן זר. כמו שלמה המקים בבירתו ירושלים במות לכמוש ולמִלְכֹּם, כך אחאב מקים בשומרון בירתו בית לבעל ועושה אֲשֵׁרָה (מלכים א טז 33-30). במוקד ביקורתו של ההיסטוריוגרף עומד הפולחן הזר ש"יובא" לישראל באמצעות הנשים הנכריות ובתמיכת המלך.

בימי בנו של אחאב הורחבו קשרי הנישואים וכללו גם את ממלכת יהודה: יהורם בן יהושפט מלך יהודה נשא לאישה את עתליה, בתם של אחאב ואיזבל. ממלכים ב ח אפשר ללמוד איך העריך ההיסטוריוגרף את ההשפעה של קשרי הנישואין הללו בממלכת יהודה:

בשנת שתים עשרה שנה ליורם בן אחאב מלך ישראל מלך אחזיהו בן יהורם מלך יהודה: בן עשרים ושתים שנה אחזיהו במלכו ושנה אחת מלך בירושלים ושם אמו עתליהו בת עמרי מלך ישראל: וילך בדרך בית אחאב ויעש הרע בעיני ה' כבית אחאב כי חתן בית אחאב הוא: (מלכים ב ח 27-25)

על השפעתה של עתליה על הפולחן ביהודה, כפי שתיאר אותה ההיסטוריוגרף בספר מלכים, ניתן ללמוד מתיאור הוצאתה להורג בעקבות המלכת יואש בן אחזיה על ידי יהוידע הכהן.

סיכום: בשלושת המקרים האחרונים שבחנו – שלמה, אחאב ופרשת המלכתו של יואש – באה לידי ביטוי העמדה של מחבר ספר מלכים שקשרי החיתון עם ממלכות שכנות מובילים לחדירת פולחן זר לממלכות ישראל ויהודה.
תיאורים אלה מאוששים את האיסור על חיתון עם עמי הארץ בנימוק הפולחני המובא בדברים ז.

כפי שראינו בפרק ההיסטוריוגרפיה המקראית, תולה מחבר ספר מלכים את גלויות ישראל ויהודה וחורבנן באימוץ הפולחן האלילי. המחבר רואה במיזוג העמים את אחד הגורמים המרכזיים לחדירת התרבות האלילית לישראל. בזה הוא התבסס על הדרישה בדברים ז לא להתחתן באוכלוסייה הנוכרית שבארץ כנען. התנהגותם של כמה ממלכי ישראל ויהודה הדגימה את הסכנה האורבת לכל העם אם יתחתנו בגויים.

ימי החורבן והגלות היוו נקודת מפנה מרכזית ביחס אל נישואי התערובת. עדות לכך באה מן הספרות ההיסטורית מראשית ימי בית שני – ימיהם של עזרא ונחמיה, שפעלו באמצע המאה ה-5 לפנה"ס, שעה שיהודה הייתה פַּחֲוָה 1 בשם 'יְהֻד' בתחומי האימפריה הפרסית.

נגד איזו תופעה יוצאים עזרא נחמיה?
מהו היקף התופעה לפי תיאורים אלה?
וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כתועבתיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי העמני המאבי המצרי והאמרי: כי נשאו מבנתיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה: וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם: (עזרא ט 4-3)

ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם: ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם תתנו בנתיכם לבניהם ואם תשאו מבנתיהם לבניכם ולכם: הלוא על אלה חטא שלמה מלך ישראל ובגוים הרבים לא היה מלך כמהו ואהוב לאלהיו היה ויתנהו אלהים מלך על כל ישראל גם אותו החטיאו הנשים הנכריות: ולכם הנשמע לעשת את כל הרעה הגדולה הזאת למעל באלהינו להשיב נשים נכריות: ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחהו מעלי: זכרה להם אלהי על גאלי הכהנה וברית הכהנה והלוים: וטהרתים מכל נכר ואעמידה משמרות לכהנים וללוים איש במלאכתו: ולקרבן העצים בעתים מזמנות ולבכורים זכרה לי אלהי לטובה: (נחמיה יג 31-24)

דברי התוכחה של נחמיה מבוססים על החוק בדברים ז. פרשת הנשים הנכריות של שלמה (מלכים א יא) משמשת דוגמה לחטא הגדול הנגרם בשל נישואי תערובת.

בבדיקה שנעשתה ביוזמת עזרא על ממדי הנישואין עם נשים נכריות, נמצא שכל רבדיה של אוכלוסיית 'יְהֻד' – כוהנים, לוויים, משוררים, שוערים וישראל (עזרא י 44-18) היו שותפים "למעל" הזה. העובדה שגם בניו של הכהן הגדול יוידע בן אלישיב לקחו להם נשים נכריות (נחמיה יג 28) מלמדת שכנראה לא דובר בתופעה שולית.

נחמיה פותח בקריאת קטע מתוך 'ספר משה'.
ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמני ומאבי בקהל האלהים עד עולם: כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכר עליו את בלעם לקללו ויהפך אלהינו הקללה לברכה: (נחמיה יג 2-1)

אין זה המקום לדון במשמעותו של חוק זה בספר דברים כג ושאלת פירוש המונח "קהל ה" על גלגוליו, אולם ניתן לשער כי נחמיה התבסס על כתובים אלה במלחמתו בתופעת הנישואין עם הנשים הנכריות ביהודה.

שיאו של המאבק שניהל נחמיה נגד הנישואין לנשים נכריות התבטא בכריתת האמנה שבאחד מסעיפיה יש התייחסות של החותמים לנושא זה (נחמיה י). על מה הם מתחייבים?
ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו: ועל החתומים נחמיה התרשתא בן חכליה וצדקיה: ...ושאר העם הכהנים הלוים השוערים המשררים הנתינים וכל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלהים נשיהם בניהם ובנתיהם כל יודע מבין: מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו: ואשר לא נתן בנתינו לעמי הארץ ואת בנתיהם לא נקח לבנינו: ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד: (נחמיה י 2-1, 32-29)

הסעיף הבא באמנה – מיד לאחר נושא הנשים הנכריות – עוסק בשמירת השבת.
עזרא הסופר ונחמיה, הפחה – הממונה על מדינת יְהֻד מתארים בזיכרונותיהם תופעות אחדות שגרמו להם זעזוע עמוק. נחמיה מספר כי ביהודה היו אנשים שחיללו את השבת, תופעה שנגדה הוא פועל נחרצות. גם בתיאור זה נכרכות יחד תופעת הנשים הנכריות ואי-שמירת השבת:

בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועמסים על החמרים ואף יין ענבים ותאנים ועל משא ומביאים ירושלים ביום השבת. ואעיד ביום מכרם ציד: והצרים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר ומכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים: ואריבה את חרי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את יום השבת: הלוא כה עשו אבתיכם ויבא אלהינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואת מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת: ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת ואמרה ויסגרו הדלתות ואמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומנערי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת: וילינו הרכלים ומכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים: ואעירה בהם ואמרה אליהם מדוע אתם לנים נגד החומה אם תשנו יד אשלח בכם מן העת ההיא לא באו בשבת: ואמרה ללוים אשר יהיו מטהרים ובאים שמרים השערים לקדש את יום השבת גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרב חסדך: גם בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדדיות עמניות מואביות: (נחמיה יג 23-15)

עזרא ונחמיה מייצגים בגישתם חלק מאנשי הגולה ששבו לציון ובחרו להיבדל מתושבי הארץ הלא-ישראלים. גישתם זו מלמדת על הבדלים אידיאולוגיים בין אנשי הגולה לבין האוכלוסייה שנותרה ביהודה לאחר החורבן או זו ששבה ליהודה בגלי העלייה הראשונים לאחר הצהרת כורש. נושא שמירת השבת היה אחד הגורמים למתח בין שתי האוכלוסיות.
יש הסוברים כי מדיניות ההיבדלות המוצגת בספרי עזרא ונחמיה הייתה תולדה של מציאות החיים בגלות בבל; שמירה על הייחוד הלאומי יחד עם מנהגים נוספים, כמו שמירת השבת, היו אחדים מן האמצעים שגולי בבל סיגלו לעצמם כדי לשמור על זהותם הדתית והתרבותית בתוך הסביבה האלילית המפותחת שבה חיו. נראה כי שמירה קפדנית זו לא אפיינה את האוכלוסייה בארץ יהודה, שוודאי הרגישה בטוחה בסביבתה הטבעית. המפגש המחודש בין שתי האוכלוסיות היה עשוי להיות הגורם שהביא למתח העולה מתיאוריהם של עזרא ונחמיה. ככל הנראה, עשייתו של עזרא בתחום הטיפול בבעיית הנשים הנכריות לא הועילה, ובימי נחמיה ננקטו צעדים נוספים, ביניהם התחייבות כתובה מפורשת שלא לשאת נשים נכריות. על התחייבות זו חתמו ראשי העם במסגרת האמנה, אך גם פעולה זו לא הביאה לפתרון הרצוי.

האם תפיסתם של עזרא ונחמיה בכל הקשור לנישואין עם נשים נכריות היא התפיסה היחידה המוצגת בכתבי המקרא מראשית ימי בית שני?

מגילת רות מציגה את רות המואבייה כמי שקשרה את גורלה בגורל נעמי מרצונה החופשי לאחר פטירת בעלה היהודאי. והלא בדיוק כנגד קשרי נישואים עם המואבים יוצא החוק בדברים כג:

לא יבא עמני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך: ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפל ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך: לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם: לא תתעב ארמי כי אחיך הוא לא תתעב מצדי כי גר היית בארצו: בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה': (דברים כג 9-4)

אולם במגילת רות, בתיאור נישואי בועז לנעמי, אין כל התייחסות שלילית למוצאה הנכרי של רות. ההפך הוא הנכון! נישואין אלה מתוארים באופן חיובי ביותר, ובעצם קיומם נעשה חסד עם ביתה של נעמי, כיוון שהם מאפשרים את המשך שושלת אבימלך המנוח.
בסוף המגילה הוצג דוד כצאצאם של רות ובועז (רות ד 22-17) ואף זה מלמד על עמדת בעל המגילה בכל הקשור לנישואי התערובת: הכיצד ניתן להטיל דופי בנישואין מסוג זה אם סבתו של דוד המלך הייתה מואבייה?

חוקרים רבים מייחסים את זמן כתיבתה של מגילת רות לימי בית שני (על סמך בחנים לשוניים, מיקומה בין ספרי המקרא, הזיקה לספרות התורה האופיינית לחיבורים מימי בית שני ועוד).

אם אכן זמנה של מגילת רות הוא מימי בית שני, יש לשקול אם אין בה פולמוס נגד התפיסה המובעת בספרי עזרא ונחמיה. היקפה של תופעת נישואי התערובת מלמד כי לא כל אוכלוסיית יהודה הסכימה לגישתם הבדלנית של עזרא ונחמיה. נראה אפוא כי כמו בימי הבית ראשון, גם בראשית ימי בית שני לא הושג פתרון חד-משמעי לסוגיית נישואי התערובת, והכתובים המקראיים אינם מציגים השקפה אחת ויחידה על הפולמוס בין עמדות שונות ומנוגדות.

הערות:
1. המונח פחווה (pihatu בארמית) הוטבע לראשונה בתקופת האימפריה האשורית. שיטת המינהל באימפריה האשורית הושתתה על חלוקת שטחה של האימפריה לטריטוריוֹת מִשְׁנֶה שבראשן עמדו פקידים שמונו על ידי מלך אשור (הפקידים נקראו פַחוֹת במקרא). לאחר נפילת אשור עברה שיטת מינהל זו בירושה לאימפריות שבאו אחריה, בבל ופרס.

ביבליוגרפיה:
כותר: נישואים לנשים נכריות
שם  הספר: לא לבדד ישכון : ישראל ושכניו בימי הבית הראשון
מחבר: כוגן, מרדכי
תאריך: 2000
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית; האוניברסיטה העברית בירושלים. הפקולטה למדעי הרוח. המרכז להוראת מדעי היהדות. המכון למדעי היהדות
הערות: 1. בשיתוף רוני מגידוב ויהודה קפלן.
2. מתוך כרך ראשון: עם ועולם : מפגשים בין תרבות ישראל ותרבויות העמים.
הערות לפריט זה: 1. פריט זה לקוח מתוך הפרק השישי של הספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית