על פי החוק המופיע בדברים כא, 1-9 - אם מוצאים בשדה גופה של נרצח, אנשי הסביבה צריכים לקיים טקס פולחני (טקס המכוּנה 'עגלה ערופה') כדי שיסיר מעליהם את האחריות לרצח. הטקס מסתיים בבקשה של מנהיגי האזור:
"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" (פסוק 8).
המילה 'כפרה' יכולה להיות דו-משמעית בפסוקים האלה. כפרה היא מחילת האֵל על פשע, ניקוי החוטא מן האשמה. ואולם נראה שהמשמעות המקורית של המילה 'כפרה' היא כיסוי. ייתכן שבפסוקים אלה באות לידי ביטוי שתי המשמעויות: המנהיגים מבקשים גם שהחטא יבוטל וגם שהדם יכוסה, ייספג באדמה.
רצח הוא מעשה של אדם המנסה להכחיד, להעלים אדם אחר, לסלק את הנרצח מן העולם. בסיפור קין, בטקס עגלה ערופה כמו בסיפורים ובחוקים מקראיים אחרים, באה לידי ביטוי ההשקפה שמעשה כזה אינו אפשרי. אמנם אי אפשר להשיב את האדם הנרצח לחיים, אולם המוות שלו, בניגוד למוות טבעי, לא נשכח, שכן דמו של הנרצח ממשיך לרדוף את הרוצח ולהזכיר לו את המעשה הנורא שעשה. הדם נתפס כמעט כבעל חיים משל עצמו. הוא נשפך לארץ אך אינו נספג באדמה. ה' אמר לקין 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה' (בראשית ד, 10). הדם צועק ומעיד על מעשה הרצח.
גם בפסוקים אלה באה לידי ביטוי ההשקפה שלפיה דם נרצחים אינו נספג באדמה:
יחזקאל כד, 7-8:
כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת:
ישעיה כו, 21:
כִּי הִנֵּה יְהֹוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן ישֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ:
כיצד אפשר להחזיר את החיים למסלולם? כדי שהדם השפוך ייספג באדמה לאחר מעשה רצח לא מפוענח, נדרשים המנהיגים - על פי דברי המחוקק בספר דברים - לקבל עליהם את האחריות למעשה ולקיים את טקס העגלה הערופה. כאשר ידוע מי הרוצח האדמה לא תספוג את הדם ותישאר טמאה עד אשר יבוא הרוצח על עונשו: 'כי הדם הוא יחניף [יטמא] את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו' (דברים לה, 33).
זה מקור הביטוי 'דמו בראשו' (מלכים א, ב, 33): דם הנרצח בראשו של הרוצח, רודף את הרוצח עד שהרוצח עצמו ימות.
הכלל הבסיסי בעניין זה מנוסח בבהירות רבה בברכת ה' לנוח עם תום המבול: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם' (בראשית ט, 10). האדם נברא בצלם אלוהים, ומי שפוגע באדם פוגע בצלם אלוהים. לכן יש להרוג את מי ששופך את דמו של אדם. חוקי המקרא אינם מאפשרים מוצא אחר. הם אינם מאפשרים לרוצח לשלם סכום כסף כפיצוי על המעשה, כי לחיי אדם אין ערך כספי. 'ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת' (דברים לה, 31).
מי האדם המוסמך לפגוע ברוצח? כל אדם צריך להרוג רוצח?
החוק המקראי בעניין זה דומה לחוקים שבתרבויות האזור: האחריות להריגת הרוצח מוטלת על משפחת הנרצח. משפחת הנרצח 'גואלת' את הדם של הנרצח.
הנוהג של גאולת דם או נקמת דם מושרש בתרבויות שונות באזור ארץ ישראל ובמקומות אחרים, ומבטא כנראה נטייה אנושית בסיסית. נוהג זה יכול להביא למעגלים אין-סופיים של שפיכות דמים - גם לנרצח יש קרובים וגם הם מעוניינים לנקום את מותו. וכך נוהג שבבסיסו עומדת השקפה המתנגדת לרצח עלול להגביר קיומם של מעשים כאלה. משום כך בתרבויות האזור וגם בחוק המקראי נוצרו במשך הזמן מנגנונים שמטרתם לרסן את מעשי הנקמה ולצמצם אותם ככל האפשר. במזרח הקדום היו ערים מסוימות או מתחמים מקודשים שבהם היה אסור להרוג. אנשים שחששו מנקמת דם היו נמלטים למקומות אלה וזוכים בהם להגנה.
גם בספרי המקרא יש אזורים כאלה. המחוקק בספר דברים ובספר במדבר דואג לכך שיוקמו ערים שאליהן יוכלו רוצחים להימלט ולקבל הגנה עד שיתברר דינם. גם למזבח יש יכולת להגן על אדם הנאחז בקרנותיו מפני גואלי הדם. אין להרוג אדם המחזיק בקרנות המזבח.
בשונה מתרבויות האזור - המוגנים בחוק המקראי, דהיינו המזבח או ערי המקלט - אינם מעניקים הגנה לכל רוצח: כל רוצח רשאי להימלט לעיר המקלט ולקבל בה הגנה עד שיתברר מה דינו. רוצח שיתברר שפעל בשגגה, כלומר מתוך טעות או אף רשלנות אך לא מתוך כוונה להרוג, יזכה להגנה. רוצח שיתברר שפעל מתוך כוונה מודעת להרוג יוסגר לידי גואל הדם. אם אין לנרצח קרובים הוא יומת על ידי בית הדין. מנגנון זה מבטיח שאנשים שאינם צריכים למות על פי החוק המקראי לא ייהרגו בידי גואל הדם הפועל מתוך רגש נקמה. שיקול הדעת המשפטי יקדים את התגובה הרגשית המיידית, הלא-מבוקרת.