עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרח > זכויות ילדים
חברה : כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה פוליטיקה ותרבות


תקציר
המאמר עוסק בטיפול של הרשויות בילדים עניים בארץ, שמספרם עולה בעקבות המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. הפתרון הנגיש הוא הוצאת ילדים מהבית.
המאמר מוכיח שפתרון זה מנציח את הבעיה במקום להתמודד עימה, ומציע תכניות מניעה ואמצעי תמיכה וטיפול חלופיים.



בובה של ילדה : על מדיניות הגנת הילד בישראל
מחברת: יעל פרץ


"בובה של ילדה
ילדה קטנה ועצובה
רוצה קצת חום / רוצה אהבה
ילדה של אמא / ילדה של אבא
אולי ילדה של אף אחד?
ילדה קטנה, מי נותן לך יד?
מי מכסה אותך בלילות הקרים?
מי מספר לך סיפורים?
נשיקת לילה טוב לפני השינה?
איפה, איפה נעלמה אותה ילדה קטנה?"

את השיר הזה כתבה חני לב-אור ופרסמה אותו ב'קולות', אתר חולי נפש. לשיר היא הוסיפה את סיפור ילדותה, סיפור של עוני והזנחה, שאותו חתמה במילים: "המסר שלי חד וברור: אסור להתעלם! חייבים להעיז לראות את אותם ילדים שסובלים כמו שאני סבלתי, ולהושיט יד להם ולהורים שלהם. לא יודעת איך, אבל חייבים להיכנס למעורבות ולתת סיכוי לילדים". חני כותבת שהיא אינה יודעת איך, אך באורח אינטואיטיבי מצביעה על הדרך: להושיט יד לא רק לילדים, אלא גם להורים.

במאמר זה אני רוצה להצביע על הנקודה הכואבת ביותר של המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל ושל הגידול העצום במספר המשפחות העניות בארץ – והיא הטיפול בילדים עניים. הפתרון הנגיש הוא הוצאת ילדים מהבית, וזאת בשל מיעוט אפשרויות ומענים לילדים ולהוריהם בקהילה. אולם פתרון זה מנציח את הבעיה במקום להתמודד עמה.

כמה נתונים

על פי תחזית מינהל המחקר של המוסד לביטוח לאומי כיום נמצאים מתחת לקו העוני 1.16 מיליון ישראלים; לאחר הקיצוצים שצפויים בקצבאות הביטוח הלאומי יהיה מספרם 1.37 מיליון ומספר הילדים שמתחת לקו העוני יגיע ל- 661 אלף. אחרי יישום הגזירות של משרד האוצר יעלה שיעור העניים ל- 23.1%, ושיעור המשפחות המצויות מתחת לקו העוני יגיע ל-19.5%. הקיצוץ הצפוי בקצבאות הילדים – קיצוץ שמגיע ל- 76% למשפחות של שמונה ילדים, יפגע במיוחד ב- 105 אלף משפחות עניות שלהן שלושה ילדים ויותר.

על-פי פרסומי בנק ישראל, שיעור המשפחות העניות בארץ הציב את ישראל במקום השני ברשימת שיעור העוני בקרב המדינות המפותחות. רק רוסיה ניצבת לפנינו ברשימה הלא מחמיאה, שלפיה 20.1% מהמשפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני (לעומת שיעור עוני של 11.6% בפולין, 9.2% בדנמרק, 6.9% בנורבגיה ו- 2.1% בסלובקיה).

עוני אינו מסתיים רק במחסור באמצעי מחייה. על פי מחקרי יוניסף (UNICEF) שיעור תמותת ילדים כתוצאה מחבלות ופגיעות מכוונות ובלתי מכוונות עולה באופן תלול ביחס לעוני. הטיפול בילדים עניים בישראל:

  • על פי נתוני משרד העבודה והרווחה, בשנת 2002 היו בישראל 330,000 ילדים שהוגדרו כילדים בסיכון.
  • רק כ- 25,000 ילדים (7.8%) מהילדים בסיכון זכו להשתתף בתכנית טיפולית כלשהי בקהילה: מעונות, מועדוניות, אומנה יומית, או טיפול ישיר.
  • 10,932 ילדים (3%) הוצאו למסגרות חוץ ביתיות. רובם (87%) הוצאו למוסדות.

מכאן שרק 10.8% מאוכלוסיית הילדים בסיכון במדינת ישראל מטופלים על ידי משרד הרווחה, מתוכם 30% מהילדים מושמים במסגרות חוץ ביתיות, למרות שהעלות הישירה של הוצאת ילד מהבית גבוהה מעלות הטיפול בקהילה.

מדוע בישראל כל כך הרבה ילדים אינם גדלים עם הוריהם?

סידור חוץ ביתי בישראל הוא פתרון נגיש הן להורים והן לאנשי המקצוע וילדים מוצאים מהבית, בין השאר, משום שאין מספיק חלופות בקהילה עבור ילדים אלה. בדיון בכנסת מיום 11.11.2002 אמר מר מוטי וינטר, מנהל השירות לילד ונוער במשרד העבודה והרווחה, "את המכסות לסידור חוץ ביתי משרד האוצר מאשר, כיוון שהרשויות המקומיות לוחצות עליו כי הן לא יודעות כיצד להתמודד עם הילדים המופרעים…". גם ההורים מעדיפים לא פעם, למרות כאב הפרידה מהילד, להוציא את הילד מהבית לפנימיות, שמספקות לילדים בטחון כלכלי ושפע פעילויות העשרה ותכניות טיפול, שלא היו זוכים להם לו נשארו בקהילה.

יציאה רצונית של ילדים לפנימיות החלה עוד לפני הקמת המדינה – במוסדות עליית הנוער ובקיבוצים כדרך מקובלת ו'ציונית' לחינוך ילדים. מחקר עדכני מראה כי באוכלוסיות של מהגרים יש נטייה לחינוך חוץ בייתי; יתכן שעובדה זו מסבירה את המספר הגבוה של ילדים בארץ שגדלים בפנימיות. עד היום מתחנכים בפנימיות 68,000 ילדים (כ- 3.4% מילדי ישראל): 50,000 בפנימיות שבהשגחת משרד החינוך וכ-18,000 ילדים בפנימיות חרדיות. רק שישית מהילדים בפנימיות הם ילדים בסיכון שמממן השירות לילד ולנוער, ויציאתם עשויה להתפרש כדרך חינוכית מקובלת. לכן, סביר להניח כי חלק ניכר מ-10,932 הילדים שיצאו מהבית עשו זאת בהסכמת הוריהם.

הספרות העוסקת בנושא מצביעה על ארבע סיבות כלליות להוצאת ילדים מהבית: (1) התעללות בילד; (2) קשיים כלכליים; (3) מוות, אשפוז או מאסר של ההורה או ההורים; (4) הוצאה חוץ ביתית מרצון.

החלטה על השמה חוץ ביתית של ילד בסיכון מתקבלת בישראל ב'ועדות החלטה' (שנקראות עתה 'ועדות לתכניות טיפול'). הערכת החוקרים היא כי 75% מהילדים שמטופלים בוועדות סובלים מהזנחה, 15% מהתעללות פיסית ו- 10% מהתעללות או חשד להתעללות מינית. כלומר, הסיבה המרכזית להוצאת ילד מהבית היא הזנחה, ויש להניח כי מספר זה ילך ויגדל ככל שיקוצצו הקצבאות, יגדל מספר המובטלים ויעלה מספר הילדים החיים מתחת לקו העוני בישראל.

הוצאת ילדים מהבית: כן או לא?

מדוע הוצאת ילד מהבית אינה בהכרח הפתרון הטוב ביותר להגנת הילד? חוקרים אמריקאים מצביעים על כך שמבוגרים ששהו במסגרות אומנה נוטים פחות לסיים בית ספר תיכון ולהינשא ונוטים יותר לפשע ולשימוש בסמים. בנוסף - הפרדת ילד ממשפחתו עלולה להביא לפירוק המשפחה, לתחושות דחייה, אובדן וערעור נפשי. הילד עלול להיקרע בין נאמנות למשפחת המוצא לבין המסגרת החדשה, להיפגע רגשית, לגלות קשיי הסתגלות ועוד.

מנקודת המבט של ההורים – להשמה חוץ ביתית יש שתי פנים. הוצאת הילד מהבית פוטרת את ההורה מהתמודדות עם קשיי הילד, וכורכת בתוכה העברת האחריות מהמשפחה למסגרת החוץ ביתית. מאידך, מחקרים מראים שהחוויה שההורה עובר עם הוצאת הילד כרוכה בפגיעה בדימוי ההורי ובתחושת הערך העצמית. כשהילד יוצא לפנימייה בהסכמה, חווית הפרדה מכילה גם תקווה לגבי עתידו של הילד, אך כשההוצאה היא בכפייה, החוויה מעוררת רגשות קשים ושליליים בלבד. ממחקרים על אוכלוסיות דומות ניתן להניח שמדובר בחוויה טראומטית של כאב, אובדן ואבל שאינם פוחתים במשך שנים ארוכות. בתי המשפט בארה"ב ובקנדה ראו בהוצאת בכפייה של ילד מבית הוריו סנקציה מהקשות ביותר. בבית המשפט בארה"ב טענו השופטים כי הורים הנמצאים בהליכי סיום הזכויות ההוריות שלהם הם לעתים קרובות עניים, חסרי השכלה או בני קבוצות מיעוט, וכי ההליכים המשפטיים המובילים להוצאה מהבית נפגעים לא פעם משיפוט המבוסס על דעות קדומות על רקע מעמדי או תרבותי. התהליך של הוצאה מהבית הופך את ההורה ל'אובייקט' המצוי תחת בדיקה וחקירה קפדנית, ותחת לחץ חברתי וכלכלי אדיר – ללא סיוע חברתי מספק לכאורה, מנקודת המבט של הגנת הילד הפגיעה בהורה אינה רלוונטית. לאמיתו של דבר החוויה של ההורה מאוד רלוונטית להגנת הילד משום שחלק מהילדים שיוצאים מהבית (גם בכפייה) – חוזרים אליו לאחר תקופה (בארה"ב 71%). בנוסף, שלילת הזכויות ההוריות אין פירושה איסור על הולדה של ילדים נוספים. בהרבה מאוד מקרים נולדים ילדים נוספים במשפחה ולא פעם ההורים מצליחים לעמוד בדרישות של הורות בסיסית והילדים הנוספים נשארים בחזקתם.

האם יש הכרח להוציא ילד מהבית בכל מקרה או במרבית המקרים של הזנחה או התעללות?

מחקר משווה משנת 2002 העלה כי הוצאת ילדים מהבית חרף הסכמת הוריהם מאפיינת את המדיניות הנהוגה בצפון אמריקה, בריטניה ואוסטרליה, אך לא את המדיניות הנהוגה במערב אירופה.

בארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה השירות לילדים בסיכון נפרד מהשירותים הנורמטיביים לרווחת הילד והמשפחה. המערכת מבוססת על מחויבות גבוהה של אנשי המקצוע לרווחת הילד וזכויותיו (ולאו דווקא לשלמות המשפחה), על תחיקה, בירוקרטיה וחקירה. הטיפול בהורים הוא סמכותי ויוצר התנגדות בקרב המשפחות.

לעומת זאת, במערב אירופה (צרפת, גרמניה, בלגיה ושוודיה) ילדים מוצאים מהבית רק במקרים קיצוניים ומספרם קטן עד זעום. התכניות להורים ולילדים הן תכניות לכלל הציבור ולכן זוכים בהם ילדים כבר בשלבים ראשוניים, עוד לפני שהגיעו למצבי סיכון. גם כשעולה צורך בהערכת סיכון, הדבר נעשה בדיאלוג מתמשך עם המשפחה, מתוך רצון ובחירה וההתערבות היא בעיקרה תמיכתית-טיפולית. אנשי המקצוע מחויבים לשימור המשפחה והילד בתוכה, ועובדים עם כל בני המשפחה. בבלגיה, למשל, בשנת 1980 הוקם 'השירות הרפואי החסוי' שעיקרו נגישות קלה לטיפול משפחתי. העיקרון היה לא לראות בהזנחה והתעללות של ילדים התנהגות פתלוגית אלא תולדה של בעיות חברתיות. השירות הוא איכותי וניתן באורח אנונימי וחסוי לכל המשפחות והפרטים שרוצים בכך. רק הורים שנחשבים לבלתי ניתנים לטיפול (פחות מ- 10%) מועברים להליכים משפטיים, שמטרתם הוצאת הילד מהבית.

בשוודית אין מונח מקביל ל'הגנת הילד' בשל איחוד השירותים לאוכלוסיות בסיכון ולכלל האוכלוסייה. המושג 'חקירה' – זר למערכת, במקומו מקובלת הערכת סיכון, שמתבצעת בדיאלוג עם כל בני המשפחה. התוצאה היא בסיס של אמון ורצון טוב ביחס של המשפחות לעובדים הסוציאליים, שמעמדם המקצועי בשוודיה ובשאר ארצות אירופה גבוה יחסית ותדמיתם חיובית (בניגוד למתרחש בארה"ב, בריטניה ואוסטרליה).

המדיניות בארצות אלו אינה 'על חשבון' זכויות הילד, והיא מושתתת על חקיקה ש'טובת הילד' וזכויותיו הן העיקרון המוביל בה. מדיניות זו עומדת בפני לחצים וביקורת ציבורית כל אימת שמתפרסם מקרה מוות או התעללות.

אך האם שיעור תמותת ילדים כתוצאה מהתעללות או פגיעה מכוונת גבוה יותר במדינות אירופה, שבהם הגנת הילד אינה ממוקדת באיתור וטיפול בילדים בסיכון גבוה?

על פי נתוני יוניסף (UNICEF) מבין 25 המדינות העשירות בעולם שוודיה היא המדינה שבה שיעור תמותת ילדים כתוצאה מחבלה הוא הנמוך בעולם! אחריה נמצאות בריטניה, איטליה והולנד. גם התמותה מ'פגיעה במזיד' היא הנמוכה ביותר במדינות אלו, כשהנתונים מארצות הברית הם הגבוהים ביותר!

המדיניות בישראל

בהרבה מובנים מדיניות הגנת הילד במדינת ישראל חצויה בין הגישות שהוצגו כאן. מדיניות שימור המשפחה היא המדיניות המוצהרת של משרד העבודה והרווחה; ההפרדה בין השירותים למשפחה והשירותים להגנת הילד אינה דיכוטומית, והעובדים הסוציאליים ופקידי הסעד לחוק הנוער לרוב מחפשים את שיתוף הפעולה של המשפחה. יחד עם זאת – השירותים למשפחות וילדים בסיכון אינם אוניברסליים והטיפול במשפחות בהרבה מאוד מקרים הוא טיפול סמכותי, בצל החוק או על פי חוק.

האמביוולנטיות של המדיניות בישראל באה לביטוי בנטייה של בתי המשפט בישראל להמעיט בהוצאת ילדים מהבית חרף הסכמת ההורים. מאידך, האפשרויות להתמודד עם הבעיות בתוך הקהילה וללא הוצאת הילד הן מצומצמות מאוד והתוצאה היא שעל פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים מוטלת החובה לפקח על הטיפול בילד. לאור מיעוט המשאבים הזמינים בתוך הקהילה, הם כורעים תחת העומס, מפעילים עיצומים כבר למעלה משנה וחצי ומעדיפים, אם ניתן, להציע לילדים שזקוקים להגנה – השמה חוץ ביתית, שמורידה מהם, כמו מהורי הילדים, את מרבית עול הפיקוח על הילד.

העדפה של הפתרון של הרחקת הילד מהבית – כפתרון נגיש – מונעת אמנם מצבי סיכון אקוטיים, אך מנציחה את הבעיה במקום להתמודד עמה, וההוצאה הגבוהה על כל ילד שיוצא מהבית אינה מונעת הוצאה על שאר הילדים במשפחה. להפך. ההורה אינו מטופל וילדים נוספים או חדשים מועדים ליציאה מהבית.

במקום סיכום

מאמר זה אינו מתיימר להביא לשינוי מדיניות הגנת הילד הנהוגה בישראל, שהיא חלק בלתי נפרד מההקשר הכללי של המדיניות בתחום הרווחה. לצערי, מדינת ישראל לא תחזור להיות מדינת רווחה גם אם מספר הילדים שיאלצו לצאת מהבית יגדל. ישראל כבר אינה מדינת רווחה, אך אנחנו כבר, ונהיה עוד יותר בעתיד, מדינת סעד וצדקה.

ההמלצות שלהלן, אינן מיועדות לקובעי המדיניות – אלא לכלל הציבור, שתורם וימשיך לתרום ב'רוח הישראלית' בעיקר ל'בית חם' לילדים: חשוב לזכור כי הגנת הילד אין פירושה בהכרח הוצאת ילד מהבית. זה אינו הפתרון המועדף ולכן חשוב לטפח גם אפשרויות אחרות לענות על הצרכים של ילדים במצוקה. למשל:

תכניות מניעה:

  • קורסי הורות וטיפול בילד כחלק מתכנית הלימודים של בתי הספר.
  • תכניות העשרה וידע בהורות ופיתוח כישורי הורות.
  • פיתוח קהילתי לעזרה הדדית ולצמצום העוני.
  • צמצום עלויות הבריאות והתרופות לילדים בכלל ולנזקקים בפרט.

אמצעי תמיכה וטיפול:

  • טיפוח מעונות יום רב תכליתיים קיימים ובניית מעונות נוספים – לשיפור הטיפול בילד ובמשפחה.
  • ארוחות בבתי ספר ובמועדוניות להכנת שיעורי בית, כולל הוספת מועדוניות כאלו.
  • שיפור יכולתם של מעונות היום, הגנים, בתי הספר, המועדוניות, קופות החולים והעובדים הסוציאליים להעניק תמיכה וטיפול פסיכו-סוציאלי לכל המשפחה.
  • הקצאת משאבים לטיפול ותמיכה במשפחה למשפחות והורים שעברו הליכים משפטיים בעקבות התעללות או הזנחה של ילדיהם.
  • הקמה וטיפוח של מרכזים טיפוליים לילד ולמשפחה על בסיס אוניברסלי (תשלום פרוגרסיבי) בתוך קופות החולים, במרכזים למשפחה או במסגרות אחרות.
ביבליוגרפיה:
כותר: בובה של ילדה : על מדיניות הגנת הילד בישראל
מחברת: פרץ, יעל
תאריך: יולי 2003 , גליון 8
שם כתב העת: חברה : כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה פוליטיקה ותרבות
עורכי כתב העת: סבוראי, מורן; מנור, אודי; גופר, גילי
הוצאה לאור: יסו"ד : ישראל סוציאל-דמוקרטית
הערות לפריט זה:

יעל פרץ, לשעבר עובדת סוציאלית במעון רב תכליתי לילדים ומשפחות בסיכון. המאמר הוא חלק מעבודת M.A. על אוכלוסיה זו (בכתיבה).


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית