בראשית פרק ו, פסוקים א'-ד':
א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. {פ}
נראה כי בני האלהים אינם בני אדם הכפופים לאל וכי כל אחד מהם ממונה על עם אחר. ייתכן שמדובר במלאכים, כפי שהניחו חז"ל וייתכן שמדובר באלים זוטרים, כפי שעולה מהשוואת הסיפור הזה לכתבים מאוגרית.
חז"ל הניחו שמדובר במלאכים כי לא הסכימו לקבל את האפשרות שלאל המונותאיסטי יש משפחה. הם הסכימו לראות בהם יצורים הממונים על העמים האחרים. עמדה דומה לעמדה זאת מצויה בספרות האוגריתית, שם 'בני האל' נזכרים פעמים רבות. בתרבות האוגריתית 'בני אל' הם כל האלים שבפנתאון חוץ מן האל הראשי.
נחזור לסיפור בני האלהים ובנות האדם. בעצם זהו סיפור על שחיתות: בני האל רואים את בנות האדם, ויופיין מושך אותם. הם לוקחים להם נשים 'מכל אשר בחרו'. בן תמותה רגיל אינו יכול לקחת, כלומר להתחתן, עם כל אישה שירצה, שכן חוקי החברה והמעמד, ואולי רצון האישה, מגבילים אותו. רק בן האל הממונה על הארץ יכול לקחת כל אישה שירצה. הסיפור הזה אינו שונה מסיפורים רבים במיתולוגיות של עמי האזור. המיתוס האוגריתי מספר על זיווג בין אל לאדם, והמיתולוגיה היוונית מרבה לעסוק בנושא הזה. למשל, אאוס, אלת השחר, התאהבה בטיתונוס האנושי, ובגלל התאהבות זאת הוא נידון לחיי נצח. ואפרודיטה התנתה אהבים עם אניקסס, שהיה אדם. מן השידוכים האלה בין אל ואדם נולדו גיבורים מופלאים ולעתים אלים חדשים. מהזיווג של זאוס, אבי האלים במיתולוגיה היוונית, עם האישה לדה, נולד פולידאוקס, אחד מאלי ספרטה, ואסקלפיוס, אל הרפואה, נולד מהזיווג של אפולו עם קורניס בת התמותה.
מדוע הזיווג של אלים עם בני אדם מעסיק את המיתוסים הקדומים? נראה שהתשובה קשורה ליחסים בין האדם לאלהים. המיתוסים האלה נוגעים בגבולות שבין העולם האלוהי לעולם של בני האדם. המיתוסים היווניים בכלל, והמיתוסים הנוגעים בזיווג בין בני אדם לאלים בפרט, משקפים תפיסה שלפיה הגבול בין האדם לאל הוא דק מאוד. האל נראה כמו אדם. לעתים הוא מתרועע ומתיידד עם בני האדם, ויש שבני תמותה הופכים בעצמם לאלים.
כיצד נתפס הגבול הזה בסיפור המקראי על בני האלהים ובנות האדם? הפסוק המבטא את השיפוט על המעשה הוא פסוק קשה, ובכל זאת אפשר להבין את כוונת הדברים: פסוק 2 בבראשית ו פותח במילים 'לא ידון רוחי'. למילה 'ידון' אין פרשנות מוסכמת וברורה, אבל המשך הפסוק קובע, שתוצאת הזיווג בין בני האלהים לבנות האדם היא בשר ודם: 'בשגם הוא בשר'. הילדים מן הזיווג בין האלים לבנות אדם הם בני אדם. וכדי לחדד את ההבדל בין בני האדם לאלים, האל מקצר את משך חיי בני האדם וקוצב אותם ל-120 שנה.
במיתוסים היווניים הגבול בין האדם לאלהים הוא גבול דק, ואילו בבראשית את הגבול הזה אי אפשר לחצות - מהזיווג בין אלים לבני אדם נולדו בני תמותה ולא אלים. בן תמותה אינו יכול להפוך לאל. תוצאה נוספת של הזיווג בין בני האלים לבני האדם היא גם דמויות יוצאות דופן, ה'נפילים' ו'אנשי השם', ענקים מיתולוגיים וגיבורים. אולם גם הדמויות האלה 'היו בארץ בימים ההם', גם הם מתו מזמן.
מזמור פב בתהילים יכול להתפרשׁ כמקבילה לסיפור הזה:
א מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
ב עַד-מָתַי תִּשְׁפְּטוּ-עָוֶל; וּפְנֵי רְשָׁעִים, תִּשְׂאוּ-סֶלָה.
ג שִׁפְטוּ-דַל וְיָתוֹם; עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.
ד פַּלְּטוּ-דַל וְאֶבְיוֹן; מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.
ה לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ-- בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ;
יִמּוֹטוּ, כָּל-מוֹסְדֵי אָרֶץ.
ו אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
ז אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
ח קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ: כִּי-אַתָּה תִנְחַל, בְּכָל-הַגּוֹיִם.
אפשר לפרש את המזמור כ'הדחת' בני האלים מתפקידם. בהתחלה היה כל אחד מבני האלים ממונה על הנהגתו של עם אחר בעולם. אבל בני האלים מעלו בתפקידם והנהיגו את ממלכותיהם שלא בדרכי הצדק. משום כך הם נענשו והפכו לבני תמותה. את מקומם בהנהגת העולם ממלא האל בכבודו ובעצמו.
הסיפור על בני האלהים ובנות האדם הוא סיפור חריג מאוד במקרא. כמעט שאין במקרא מקורות המערערים על היות האל אל יחיד ועל היותו שונה מהאדם. הסיפור הזה נחשב לשריד מיתולוגי ש'חדר' למקרא.
יש להניח שההשקפה המקראית לא גובשה ביום אחד, וכי עד שהתגבשה התפיסה המונותאיסטית הצרופה נוצרו סיפורים, שבהם ההשקפה המונותאיסטית לא הגיעה לכלל פיתוח מושלם.
התופעה המעניינת היא, שאפילו סיפור חריג כזה הולם בקווים כלליים את המגמות המקראיות הכלליות של 'אל אחד ואין בִּלְתוֹ' . סיפור בני האלהים ובנות האדם מתאים לכינוי שטבע הוגה הדעות פרנץ רוזנצוויג - 'מיתוס מונותיאיסטי', שכן המיתוס הזה מגלם את אחד המאפיינים של התפיסה המונותאיסטית הישראלית - הפער שאינו ניתן לגישור בין אלהים לאדם.
