מדוע יש שני תיאורי בריאה?

תארו לעצמכם שאתם רוכשים ספר, למשל 'כיפה אדומה', ולאחר שאתם מגיעים לסוף הסיפור ונושמים לרווחה שסבתא וכיפה אדומה ניצלו, הסיפור מתחיל מחדש בהבדלים קטנים: בסיפור הראשון מפורט מה הביאה כיפה אדומה לסבתה, ואילו בסיפור השני הפירוט הזה איננו; בסיפור הראשון הזאב טורף את כיפה אדומה ומוציאים אותה מהבטן שלו, ואילו בסיפור השני הצייד בא בדיוק לפני שהזאב מספיק לטרוף את כיפה אדומה, וכן הלאה. למרות ההבדלים בין שני הסיפורים, קרוב לוודאי שהייתם מחזירים את הספר לחנות ומחפשים מהדורה שלא תציג לפניכם פעמיים את אותו הסיפור בשינויים קטנים.

נבדוק אם התיאור הזה מתאים למה שמתרחש בספר בראשית: אם פרקים א-ב מציגים פעמיים את אותו הסיפור; או אולי ההבדלים בין שני הסיפורים גדולים כל כך עד שאפשר לראות בהם שני סיפורים נפרדים לגמרי; או - ייתכן שאין מדובר בשני סיפורים ממש, אלא שהסיפור השני הוא הרחבה וביאור של הסיפור הראשון.

התופעה של כפילויות וסתירות בסיפורים אינה ייחודית לסיפור הבריאה בספר בראשית. גם בסיפור המבול, ברשימות של שושלות היוחסין בספר בראשית ובעוד סיפורים רבים במקרא יש כפילויות כאלה. ולא רק סיפורים אלא גם טקסטים היסטוריוגרפיים, כלומר טקסטים שמתארים אירועים היסטוריים, וכן קובצי חוקים, מאופיינים בחזרות ובסתירות כאלה. רבים ניסו ליישב את הסתירות האלה, והתשובות שהציעו מגוּונות ושונות מאוד זו מזו. הן מייצגות כמה גישות אידיאולוגיות למקרא.

J,E,P,D

הפילוסוף היהודי, ברוך שׂפינוזה, פרסם בשנת 1670 ספר ושמו 'מאמר תיאולוגי מדיני'. הוא לא פרסם את הספר בשמו תחת שמו מפני שחשש שהתגובות על רעיונות שהעלה בספר יהיו קשות. אחד מרעיונותיו המרעישים היה שמשה לא חיבר את ספרי התורה. לדעתו חיברו את הספרים האלה בימי עזרא הסופר, מאות שנים לאחר מות משה.

הרעיונות שהציג שׂפינוזה לא נעלמו. אדרבה, הוגים מאוחרים יותר פיתחו אותם. בשנת 1878, כ-200 שנה לאחר מותו של שׂפינוזה, פרסם יוליוס ולהאוזן את ספרו 'הקדמות לתולדות ישראל'. בספר הזה הוא סיכם רבים מהרעיונות שהעלו הוגים שהטילו ספק בקדמות התורה והציע שיטה שהפכה לבסיס של מחקר המקרא המודרני.

ולהאוזן טען, שהמקרא מורכב מטקסטים כפולים וסותרים, מפני שהוא מבוסס על כמה מקורות. במילים אחרות, את ספרי התורה לא כתב מחבר אחד, אלא נוצרו על ידי מחברים שונים בתקופות שונות ונערכו בשלב מסוים על ידי עורך מאוחר.

האותיות D,E,P, J שבכותרת אינן סימנים של גזים אצילים שדלפו הנה מספר כימיה, וגם לא צלעות של מרובע שנמלט מספר גאומטריה. האותיות האלה מסמנות על-פי שיטת ולהאוזן את המקורות שמהם מורכבים ספרי התורה. אין הכוונה שכל אות מסמלת את אחד מהספרים, ולפעמים אפשר למצוא בפרק אחד ביטוי לשניים או לשלושה מקורות זה לצד זה.

כיצד ידע ולהאוזן להבחין בין המקורות השונים? ולהאוזן ניסח כמה סימנים שמאפיינים כל אחד מהמקורות שהוא זיהה בספרי התורה. לדעתו לכל מקור בתורה שפה ייחודית, מילים מסוימות שכתובות רק בקטעים השייכים למקור אחד ולא לאחרים, סגנון מיוחד והשקפות ייחודיות. ולהאוזן לא הסתפק בזיהוי המקורות והעלה השערות בקשר לזמנם ולזהותם של מחברי המקורות האלה. כך, למשל, לדעת ולהאוזן המקור J חוּבּר במאה התשיעית לפני הספירה ביהודה, והמקור P חובר במאה השישית או החמישית לפני הספירה בידי אנשים שהשתייכו למעמד הכהונה.

האותיות הלטיניות שמציינות את מחבריו של כל מקור או הזכרת שמו של האל במקור. למשל, האות P נגזרת מהמילה הגרמנית Priesterkodex - חוקי כוהנים, והאות E - מהשם "אלוהים" שהוא המאפיין את המקור הזה.

כלי עבודה חשוב של חוקר המקרא מאז ימי ולהאוזן הוא המספריים. חוקר המקרא 'גוזר' את הטקסט המקראי לפי הסימנים שנתנו ולהאוזן וממשיכיו ומנסה לשחזר מחדש את המקורות הקדומים הגלומים בו.

מאז ימי ולהאוזן התפתח מאוד חקר המקרא. במשך השנים גילו חוקרים מקורות נוספים בטקסט המקראי, וחלקו על חלק מהתיארוכים ומהזיהויים שהציע ולהאוזן. ואולם עד היום חוקרים רבים מאמצים את התשובה העקרונית שנתן ולהאוזן על שאלת הכפילויות והסתירות במקרא.

ביקורת המקרא ושני סיפורי הבריאה

כיצד מוסברים שני תיאורי הבריאה בספר בראשית על-פי שיטת ולהאוזן (השיטה מכוּנה גם תורת המקורות או ביקורת המקרא)? לפי השיטה הזאת חיברה קבוצה אחת בעם את הסיפור האחד וקבוצה אחרת את הסיפור האחר.

לדעת אנשי ביקורת המקרא המקור הכוהני, מקור P, מתאפיין בשימוש בכינוי "אלהים" (כמו גם המקור E) ואילו מקור J מתאפיין בשם הפרטי של אלוהי ישראל, השם שבא לפעמים (כמו במקרה שלפנינו) לצד השם "אלהים".

על-פי התיאור שתיארו מבקרי המקרא את מחברי מקור P, אפשר לדמיין קבוצת כוהנים חמורי סבר, שכתבו בשיטתיות והתרחקו מתיאורים אנושיים של האל. אנשי P אהבו מאוד חוקים ורשימות של שושלות יוחסין ארוכות ומשעממות. לעומתם מצטיירים אנשי J הקדומים יותר כחבורה שהקפידה פחות על שיטתיות בענייני דת ומוסר, אהבה מאוד לספר סיפורים, והרשתה לעצמה לדבר על האל במונחים אנושיים.

ביקורת הביקורת

ולהאוזן הסתייג הסתייגות מפורשת ממגבשי המקור הכוהני. לטענתו הכוהנים האלה אחראים לכל ההיבטים השליליים בתרבות היהודית ולגיבושה של היהדות ההלכתית השנואה עליו. גישתו של ולהאוזן השפיעה מאוד על הוגים שביקרו את היהדות וגם על הוגים אנטישמיים. זאת הייתה אחת הסיבות שבמשך השנים היו שהתנגדו לגישת בקורת המקרא.

יש הטוענים כי אמת המידה שעל-פיה בוחנת ביקורת המקרא את הטקסט המקראי מחמירה מדי, ושאין עוד טקסט בתחום דעת כלשהו שנבחן בחשדנות כזאת. לראיה מובאות יצירות אחרות ה'לוקות' באותם פגמים כמו הטקסט המקראי, למשל, ביצירת המופת 'מלחמה ושלום' מאת ל"נ טולסטוי יש סתירות בעובדות רבות: צלב הכסף, שנותנת הנסיכה מריה לאחיה אנדרי בתחילת הספר, הופך לצלב זהב, כשהחיילים הצרפתיים מסירים אותו מצווארו בתום הקרב; נטשה, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, היא בת 13 בשנת 1805, ובשנת 1806 היא כבר בת 15. התבגרות מהירה במיוחד! אחר-כך התבגרותה מואטת, ובשנת 1809 היא רק בת 16. בספר סתירות נוספות מעין אלה, ובכל זאת איש אינו טוען שהיצירה חוּבּרה בידי כמה מחברים.

גם במיתוס הבריאה הבבלי 'אנומא אליש' (נעסוק בו בהמשך) לכמה מהאלים יש שמות אחדים: האל אאה מכונה גם נדמד, והאל מרדוך מכונה גם בל. גם במיתולוגיה המצרית יש לאל אוזיריס שני שמות נוספים. ובכל זאת החוקרים מתייחסים לטקסטים האלה כאל יצירות שלמות ועצמאיות.

חזרה על אותו הסיפור בכמה גרסאות היא תופעה נפוצה בטקסטים מיתולוגיים קדומים. מיתוסים הם סיפורים שמסופרים בעל-פה ועוברים מדור לדור שנים רבות לפני שהם נכתבים. אך טבעי שנוצרות גרסאות שונות לכל סיפור. הכותב את הסיפורים מניח שהמסורת של הסיפורים האלה מהימנה באותה המידה.

בעקבות הביקורות נוצרו מיני תאוריות המנסות להסביר את הכפילויות והסתירות שבטקסט בדרך שונה מדרכו של ולהאוזן. ואף-על-פי-כן שיטתו של ולהאוזן נותרה שיטה רבת השפעה בחקר המקרא, וכמה מעיקריה מקובלים על חוקרים גם כיום.

מסורת וביקורת

כיצד הפרשנות המסורתית מתמודדת עם הכפילויות והסתירות שבטקסט המקראי? גם הפרשנים המסורתיים הבחינו בכפילויות ובסתירות האלה, אבל אולם הם ניסו לפתור כל בעיה לעצמה ולא הציעו תאוריה כוללת. כך לדוגמא רש"י המיישב בפירושו את ההבדל בסדר הבריאה בין הסיפור בפרק א' והסיפור בפרק ב':

רש"י לפסוק 5 : "…ובג' [ביום השלישי] שכתוב 'תוצא הארץ' לא יצאו [הצמחים מהאדמה] אלא על פתח קרקע עמדו עד יום ו' . ולמה ? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים…"

ההסבר שמציעה ביקורת המקרא מעורר בעיות לקריאה המסורתית, שכן הוא סותר כמה אמונות בסיסיות מאוד באמונה הדתית היהודית. על-פי ההסבר של ביקורת המקרא משה לא חיבר את התורה מפי ה', ולא זו בלבד אלא שאין שום חלק בתורה שהוא קדום כל כך. חלקים בתורה שמתארים את חיי הנדודים במדבר, חוברו מאות שנים לאחר מכן. מן האמור עד כה אפשר להבין שעל-פי הגישה הביקורתית לא נמסר הטקסט המקראי מפי אלהים אלא נכתב בידי אדם, כמו כל טקסט אחר. לא תמיד בתקופה שהוא עצמו מעיד שנכתב.

התגובה היהודית-דתית לממצאים של ולהאוזן נחלקה לשתי קבוצות עיקריות. היו שהכירו בכוח הרב שבשיטת ולהאוזן והעדיפו שלא לעסוק כלל בפשט של המקרא אלא להתמקד בספרות התלמוד. פרשנים מסורתיים אחרים ניסו לדחות את התאוריה שלו ולהציע חלופה הולמת.