עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי > זרמים ציוניים > ציונות מדינית
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על התגובות בעיתונות להרצל ולרעיון הציוני, בזמן הקונגרס הציוני הראשון.



הרצל ואמצעי התקשורת : קבלת הפנים בעיתונות לקונגרס הציוני הראשון
מחבר: ד"ר מרדכי נאור


כיצד מתייחסים אמצעי התקשורת לרעיון חדש או לאדם המתגלה לפתע פתאום ומזנק למרכז החיים הציבוריים? העיתונים ושאר אמצעי התקשורת גדושים בקטעים ואזכורים בלתי-מחמיאים בשטח זה, שכן לעתים קרובות היחס לחדש ולשונה הוא ספקני ואף מזלזל. דוגמה טובה לכך יכולה להוות עלייתו המהירה של ד"ר בנימין זאב הרצל, שתוך תקופה קצרה של רק כשנה וחצי הפך מעיתונאי וממחזאי יהודי-אוסטרי למנהיג של תנועה חדשה והעלה תכניות מרחיקות לכת לפתרון בעיותיו של העם היהודי.

בעמודים הבאים נעשה ניסיון לעקוב אחרי תגובות עיתונים יהודיים ולא יהודיים על עלייתו המטאורית של הרצל. הרשימה, כמובן, אינה מלאה, אך היא כוללת כמה מהעיתונים היהודיים החשובים בעת ההיא. ייאמר מיד: רוב העיתונים היהודיים התייחסו אל הרצל תחילה בזהירות מרבית, ולעתים אף הביעו התנגדות נחרצת לתכניותיו. ההתייחסות אליו מתחילה בחורף 1896, משנתפרסם הספרון שלו "מדינת היהודים". העיתון העברי הבולט בזמן ההוא, "הצפירה", גילה כלפי הספרון אהדת מה, שהלכה ונעלמה תוך כמה חודשים.

"הצפירה" נגד הרצל

בתחילת אוקטובר 1896 מופיעה בעיתון לראשונה מודעה קטנה של הוצאת "תושיה", שפירסמה מהדורה עברית של "מדינת היהודים". בעוד שמודעות הספרים של "תושיה" מופיעות ב"הצפירה" לעתים מזומנות ובהרחבה, לא כן היה בקשר ל"מדינת היהודים" - ספרון זה אינו זוכה לפרסום רב. יתר על כן, אחרי כחודש מקדיש העיתון – במדורו "בשוק הספרים והסופרים" - ארבע שורות בלבד ל"מדינת היהודים", ספר שעורר רעש גדול כמעט בכל מקום בו הופיע; ספר על המהפכה הצרפתית מאת היפוליט קארנה, שהופיע באותה עת, זוכה לשש שורות.

עורך "הצפירה", נחום סוקולוב, אינו מסתיר את דעתו השלילית על פעילותו של הרצל וב-20 באוקטובר 1896 הוא יוצא לקרב של ממש נגדה. תחת הכותרת "הלא משחק אני" הוא מביא משל: מעשה באיכר שעמל קשות, חרש, זרע, עיבד וקצר את שדה התבואה שלו, אחרי כן אסף את התבואה לגורן ושמח על הישגיו. והנה, לא הרחק מהגורן משחקים נערים באש ומציתים את הגורן. "והנערים לא יזמו לעשות רעה, כי לבם תמים, והם לא נטרו שנאה לאיכר ההוא, ואולי יש ביניהם גם בני האיכר, עצמו ובשרו - אך הם צחוק עשו להם! אך האמנם הותרה הרצועה לתת למשחקים האלה חופש ודרור בלי מצרים בגלל אשר משחקים הם או בגלל אשר מעשי הלהטים הם יפים ואוחזים את העיניים?"

ועתה בא הנמשל: "זהו דבר ד"ר הרצל ודבר חלומו אשר חלם על מלכות ישראל. לא נעים הוא לנו להגיד את הדבר הזה, אך לא תמיד עשות חובה הוא דבר נעים". להלן מתאר סוקולוב בהרחבה את מעשיו של הרצל עד אז, נסיעותיו ופגישותיו עם שרים ורוזנים. "אך הלוא כל אלה הם כדורי אש מעופפים", מזהיר עורך "הצפירה", "ולא הרחק מן הכדורים האלה יש מפעל אחד, גורן אחד וזה שמו: המושבות ליהודים בארץ ישראל, והניצוץ מכדורי האש האלה, הגץ היוצא מתחת לפטיש, יוכל להפוך לאפר ולהרוס ולעקור את כל המושבות". למעשה, אומר סוקולוב, כבר הזיק הרצל למושבות על-ידי פעילותו בתורכיה. וסוקולוב מסיים:
לכן נעשה את חובתנו להעיר ולעורר ולהודיע, כי כל משא הד"ר הרצל ועניינו אך משחק הוא. בלונדון - לא פעל דבר. בפריז לא אבה הברון אדמונד דה-רוטשילד לקבל את פניו, ובערים אשר שם שמחו לקראת הד"ר הרצל, הנה התבוננו אליו כאשר יתבוננו אל חזיון... ובגלל הדברים הנכבדים האלה ניעץ לד"ר הרצל לכבוש את נבואתו, ואם לא יכבשנה, אז לא נחדל לעשות חובתנו ולהודיע, כי אך את חזון לבו ולא את חזון לב העם מודיע בעל-החלומות הנכבד הזה.

פחות משבועיים אחרי כן יוצא מ' ברקוביטש מווינה להגנתו של ד"ר הרצל, בן עירו. הוא כותב ב"הצפירה", כי הראה את מאמרו של סוקולוב להרצל וביקש את תגובתו. ד"ר הרצל הכחיש שקיימת סכנה כלשהי, בגללו, למושבות בארץ-ישראל וכן סתר את שאר הטענות, כגון שהברון רוטשילד לא נפגש עמו.

סוקולוב לא נשאר חייב. באותו גיליון עצמו הוא משיב באריכות לקורא מווינה ובהזדמנות זו תוקף שוב את הרצל. הרצל שגה, לדעת סוקולוב, בהוציאו לאור את "מדינת היהודים" לפני שהגיע לסיכום פוליטי עם התורכים בדבר רכישת ארץ-ישראל; הוא רץ מהר מדי ומתחיל מהסוף. "עלינו לגדל בעלי מלאכה, איכרים, אנשים בריאים וחזקים: עלינו לייסד מושבות בכל אשר נוכל, וסוף הכבוד לבוא, אך חלילה להתחיל את הבניין מן הגג".

בשנת 1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, העיתון "הצפירה" אינו מגלה עניין רב בהתכנסות הקרבה והולכת. והנה, ב-5 במאי – ידיעה יוצאת דופן: שיר הלל לקונגרס הצפוי במינכן (לפני שהועבר לבזל). אחר-כך, התעלמות כמעט מוחלטת. הקונגרס עומד להתכנס ב-29 באוגוסט, וב"הצפירה" של אותו יום - אין זכר. כך גם למחרת, יומו השני של הקונגרס. ב-31 באוגוסט יש אמנם כותרת בעמוד הראשון: "מלך ביופיו תחזינה עינינו" - אבל היא עוסקת בביקורו הצפוי של הצאר ניקולאי בווארשה למחרת היום. ב-1 בספטמבר - עדיין לא נזכר הקונגרס. לעומת זאת, מופיעה בהבלטה רבה ברכת "ברוך הבא" לצאר והודעה חשובה: "מפאת בוא הוד מלכותם לעירנו, תהיה הבירזא (הבורסה) סגורה היום".

סוקולוב משנה את דעתו

חולף יום נוסף. ב-2 בספטמבר נשבר הקרח. סוקולוב מדווח מבזל. הידיעה מופיעה אמנם בעמוד פנימי (בעמוד הראשון מתפרסם שיר הלל לצאר, "אורו פני מלך" מאת יששכר בעריש הלוי הורויץ), אך קוראים דקי אבחנה חשים את ראשיתו של השינוי:
קוראינו יודעים, כי אין אנו מחסידי הרצל. מאז הוציא לאור את מחברתו הרבינו להתווכח עמו, וגם עתה עוד חזון למועד הוויכוחים, ונדמה כי הד"ר הרצל עצמו אינו מבקש להתרומם מעל למדת הבקורת, להחשב לאפיפיור נקי משגיאות, אך האמת תמריצנו להודיע, כי באיש הזה נפגשו מעלות ומדות רבות הראויות למנהל מפלגה. הד"ר הרצל, מלבד כשרונו הגדול בתור סופר אירופאי, הוא גם איש חמודות, בעל טעם ונימוס. קומתו הגבוהה והנאווה, עיניו השחורות, תארו היפה וכל שיחו ושיגו מפיקים חן וענווה, אצילות הרוח ורוממות הנפש. בברק עיניו השחורות נראה הד"ר הרצל כבעל דמיון וחולם, אך הוא מתגבר על כל דמיונו ומתאמץ בכל יכולתו לבטל את רוח השירה והחזיון מפני תנאי החיים ומשאלות ההווה. נדמה כי במשך ירחים מספר מאז החלה הרוח לפעמו, כבר למד הרבה מפי הנסיון, ותקוותנו עזה כי עוד ילמוד הרבה.

בימים הבאים משתנה ללא-הכר יחסו של "הצפירה" לציונות. הידיעות והמאמרים על הקונגרס ובעקבותיו מתרבים והולכים. אפילו המודעה הנשכחת על הספר "מדינת היהודים", שבמשך חודשים לא נראתה, שבה ומופיעה. סוקולוב היה לאיש אחר, כפי שמעיד עליו בנו פלוריאן, בספר זכרונותיו:
שנת 1897. משבר בחיי נ. סוקולוב. בדרכו לבזל, לקונגרס הציוני הראשון, עדיין לא חדרה להכרתו חשיבותו הרבה של מאורע זה בחיי היהודים [...] עם שובו לווארשה, מלא רשמים חדשים ומעודד, ניגש סוקולוב לעבודה בהתלהבות מחודשת. לפניו ניצבת מטרה ברורה. שוב אין הוא מוצא יותר סיפוק, בתפקיד של עתונאי, סופר ועסקן יהודי מקומי. מקננת בו ההרגשה, כי נועד למעשים גדולים יותר. מנוי וגמור עמו להקדיש עצמו, כל כולו לציונות.

גם "המליץ", העיתון היומי היהודי המופיע בפטרבורג הבירה, אינו יוצא מגדרו לקראת הקונגרס. כמעט ההפך הוא הנכון. היחס בתחילה הוא של "נחכה ונראה", עם יותר מקורט של זהירות והסתייגות. ב-11 באוגוסט, פחות משלושה שבועות לפני פתיחת הקונגרס, מפרסם העיתון את איגרת ההזמנה ששיגרו הרצל והרב אהרנפרייז לצירים, אחר שהקדים לה את דברי הזהירות הבאים:
כאשר כבר דיברנו פעמים אחדות על אודות אספת ה"ציונים" בבזל ונחווה את דעתנו כי על שולחן האספה לא תעלה כל שאלה פוליטית, ותכליתה היא להביא ארוכה ומרפא להישוב משאת נפשנו, לתמוך בידי אחינו עובדי האדמה אשר בארצנו הקדושה, כאשר הוא אצלנו ברשיון ממשלתנו הרוממה, לכן הננו לשום בזה לפני קוראינו הנכבדים לראיה לדברינו ולחוות דעתנו את דברי האגרת החוזרת אשר קיבלנו מאת ועד האספה הנ"ל [...]

בחודש אוגוסט 1897 אין העיתון מקדיש אפילו שורה אחת למאורע. ביום פתיחה הקונגרס, 29 באוגוסט, הידיעה הראשית בעיתון היא: "עזרת סופרים - מכתבים מאודסה". ולמחרת - שוב - "מכתבים מאודסה" וכן ידיעות שונות ומברקים מכל קצווי תבל: קונסטנטינופול, פאריס, אישל ("ראש המיניסטרים שב לווינה"), פוטסדם, ברלין, קופנהגן, ואפילו בומבה (בומביי). בזל - יוק.

רק ביומו השלישי של הקונגרס, ה-31 באוגוסט, מתחיל השינוי. במדור המברקים מתפרסם מברק בן 17 מילים מבזל: "ברוב פאר והדר נפתחה אתמול אספת הציונים. נאומו של נורדוי עשה רושם גדול. מאתיים צירים נאספו שמה".
בשבוע הראשון של ספטמבר, תופס הקונגרס שהיה יותר ויותר מקום ב"המליץ". מבזל מדווח הסופר ראובן בריינין בהרחבה על ישיבות הקונגרס, ואילו מאמר המערכת של העיתון נדרש לקונגרס רק ב-10 בספטמבר. החששות מפני הקונגרס היו רבים, מציין המאמר, כיוון שהיה חשש כי "הציונים החדשים" רוצים אך ורק במעשים גדולים ולא בעבודה המעשית בארץ-ישראל.

והנה נתברר כי גם ראשי הקונגרס יודעים ערך הפעולות אשר פעלו חובבי ציון עד עתה, ולא באו לרפות ידיהם וכי עתה, אחרי הקונגרס, תתחזקנה ידי החובבים עוד יותר להרבות פעולותיהם שהם יכולים ורשאים לעשות. הנה כי כן, לא הביא הקונגרס כל רעה לישראל ולציון, ואך טוב הוא לישראל, כי על ידה נתקרבו הלבבות עוד יותר. מי האמין לשמועה לפני עשר שנים, כי זקן רבני אירופה, הגרש"ם [הרב מוהליבר] וגאון סופרי אירופה מכס נורדוי יהיו אחים בדעה שהלב תלוי בה! ועל ידי הקונגרס התחממו הלבבות ופעולות החובבים תרבינה להרים מצב העם הרוחני ולהרבות עבודת הקודש בישראל.

"ותהי ליהודים מדינה"

"המגיד", שבועון יהודי שיצא לאור בקראקא (קרקוב - אז באוסטריה), הוא אולי העיתון היהודי ה"פרו-ציוני" ביותר באותם ימים. בניגוד לעיתונים אחרים, שהתעלמו מהנושא או הצניעו אותו, עוסק "המגיד" בקונגרס בהרחבה. אין אצלו "אספת הציונים" אלא "קונגרס ציוני", ודפי העיתון מלאים בידיעות על המאורע ובהדגשת חשיבותו.

דומה, ש"המגיד" היה העיתון היהודי היחיד שערך לקונגרס קבלת פנים מיוחדת: בגיליון יום שישי, 26 באוגוסט 1897, שלושה ימים לפני פתיחת הקונגרס, מאמר המערכת הוא כעין "שלום עליכם" לקונגרס:
שבת של מי היא? שבת של בזל. ממזרח וממערב, מצפון ומים מארבע כנפות שמים בא הרוח, רוח ישראל מארצות קבצם, מארבע כנפות הארץ, מכל מדינה ומדינה אספם, חשו ובאו המונים המונים - בזל מגמת פניהם וקונגרס ציוני קבצם יחד [ההדגשה במקור].

בגיליון הבא של "המגיד" קרתה תקלה: כתב העיתון בקונגרס, הציר ר"א ברודס, "היה טרוד בעבודתו באספה" כדברי ההתנצלות של העורך, "ולא הספיק לפי הנראה להודיענו את כל פרטי האספה כחפצנו". עם זאת הבטיח העורך, כי בגיליון הבא "נביא את כל החלטות הקונגרס ותוצאותיו בשלמותן וגם נביאן בכור הבקורת ונתבונן אל התועלת הכללית שנקוה מהן".
הציר ברודס, מתברר, תרם בכל זאת לגיליון האמור של "המגיד". בראש הגיליון הופיע השיר "ברכת לב" שנשלח להרצל, "וסופרנו שמח להעתיקו למעננו, ולהדפיסו ב'המגיד' ". ואלה שורותיו האחרונות של השיר: "התאחדו ועליכם / תשרה רוח השכינה, / אז יצו גם אלהיכם / ותהי ליהודים מדינה. / אל נא תרהו הציונים / מפני חומדי לצון, כל העם אחריכם עתים: / אמן, כן יהי רצון".

ואמנם, הציר העיתונאי ברודס שיגר לגיליון הבא של "המגיד" כתבה ארוכה על דיוני הקונגרס, ברוח אוהדת מאוד. בראש אותו גיליון מופיע מאמר מפרי עטו של העורך, יעקב שמואל פוכס, "אחרי הרעש" שמו:
בשוב צירי הקונגרס הציוני מבזל היינו כחולמים. כחלום נעים היתה לנו האספה ההיא, כמחזה שדי מרהיב עין. בשמענו לפני ירחים אחדים מקונגרס ישראלי, לא ערבנו לבנו להאמין, כי תצא המחשבה הגדולה אל הפועל, ועתה כאשר בא היום והקונגרס היה - היינו כחולמים, ובהקיצנו אחרי הרעש - נפשנו שוקקה...

הרצל "גילה אמריקה חדשה"

חודשים אחדים לפני כינוס הקונגרס החל להופיע באודסה ירחון עברי חדש - "השילוח". עורכו הוא אשר גינצברג, הידוע יותר בכינויו - אחד-העם. כתב עת זה התייחס בדרך כלל בספקנות לקונגרס הצפוי. הנה מה שכתב אחד שחתם "רבי קרוב":
ואנוכי את חטאי אני מזכיר, לא אראה בזה אתחלתא דגאולה, וגם לא בית דין הגדול לענייני ישראל. האספה תהיה פשוט אספה כיתר האספות. וכבר היו לעולמים אספות של חובבי ציון [...] דברו דברים, הרבה דברים, ומאומה לא עשו. כי אחינו בחוץ לארץ [הכוונה מחוץ לרוסיה] כבודם במקומם מונח, יאהבו בכלל לדבר הרבה. ולעשות? לפעמים גם יעשו הרבה, אבל לא לחיבת ציון. ביחוד לא יאהבו לתת כסף לדבר הזה.

גם העורך, אחד-העם, מדגיש שאין להתרגש מהרצל:
אם בארצות המערב נושאים ונותנים על דבר "הרצליזמוס" הם רשאים לעשות כן, מפני שלהם גילה ד"ר הרצל באמת אמריקה חדשה, אבל אנו, חובבי ציון שברוסיה, אין לנו כל סיבה להתפעל ולהתרגש.

גם אחרי הקונגרס, בו השתתף אחד-העם, אין הוא במתלהבים. הוא גורס, שאסור לדחוק את הקץ ו"לא בשביל ליסד היום או מחר את מדינת היהודים באנו לבזל, כי אם לקרוא באוזני כל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים! את הקריאה הזאת צריכים אנו לקרוא השכם וקרוא, לא למען ישמעו העמים ויתנו את מבוקשנו, כי אם קודם כל למען נשמע אנחנו את הד קולנו זה בעמקי נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה". כללית, נתאכזב אחד-העם מן התוצאות. לדעתו, "הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבזל ערב רב של נערים, אם בשנים או בדעת, שהקדירו את יפעתה ועשוה לשחוק בהבלים הרבים"

הרצל לא הוזכר

ומה כתבו על הקונגרס העיתונים העבריים בארץ-ישראל? - כמעט לא כלום. בארץ הופיעו, בשלהי המאה הי"ט, "החבצלת" של י"ד פרומקין ו"הצבי" של אליעזר בן-יהודה. הראשון, שבשנות השבעים והשמונים היה מעוזם של המתקדמים בין חרדי ירושלים, נחשב בתקופה זו לביטאונו המובהק של "היישוב הישן", היוצא בתקיפות נגד חידושים למיניהם, והציונות, כמובן, פסולה בעיניו. לפיכך, בגיליונות קיץ תרנ"ז (1897) אין הקונגרס מוזכר בו. מבחינת העיתון וקוראיו הוא לא היה ולא נברא.

באופן מפתיע, גם בעיתונו של בן-יהודה יש לחפש את האירוע בזכוכית מגדלת. לפני הקונגרס ובמהלכו - אין עליו דבר ב"הצבי". רק שלושה ימים אחרי נעילת הקונגרס בו' באלול תרנ"ז (3 בספטמבר), מתפרסמת בעמודו הראשון של העיתון מודעה בולטת בזו הלשון: "בשורה טובה לקוראינו היקרים. הסופר המהולל, החוקר העמוק, הפילוסוף הנעלה, חובב-ציון הנלהב ד"ר מקס נורדוי, בחיבתו לציון, בחפצו להועיל לבני עמו איש יהודה ותושב ירושלים - ישמיע דבריו בגליוננו מעת לעת". זו כל מנת הציונות שהעיתון מוכן לספק לקוראיו, לאחר כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

חולפים שבועיים ובן-יהודה מקיים את הבטחתו. בגיליון כ' באלול מופיע מאמר ארוך, "ישראל בגלות" - "משא אשר נשא ד"ר מקס נורדוי, באספת חובבי ציון בבזל." הרצל אינו נזכר. ייתכן כי "הצבי", הלוחם לתחיית השפה העברית, אינו רוחש חיבה להרצל, אשר סבר כי במדינת היהודים, לכשתקום, מן הראוי שהשפה הרשמית תהיה אירופאית.

השערה מבוססת יותר אומרת, כי בן-יהודה לא פירסם דברים על הקונגרס מחמת "עינא בישא". בעת ההיא הועלה חשש, שהציונות המדינית נוסח הרצל עשויה להרגיז את התורכים ולפגוע במושבות בארץ. לפיכך נזהר בן-יהודה, ונאומו של נורדוי מובא כאילו נישא "באספה של חובבי ציון". אחרי כחודשיים מובא ב"הצבי" שיר של לייב יפה, שנכתב בבזל בעת הקונגרס. ואילו בי"ג באלול (10 בספטמבר 1897), עשרה ימים אחרי נעילת הקונגרס, מדפיס בן-יהודה שיר של המשורר הצעיר שאול טשרניחובסקי, שהוא לכאורה שיר, ולמעשה הרבה יותר מכך. השיר, ששמו "חיים חדשים", מסתיים בשורות אלו: "ממזרח השמש אבואה   אופיע אל ציון נשקפתי: שם שחר יגיה   וצללים ינוסו מנגוהות פרויים   ואביט מסביב על צפריר שמים   לא עוד ענני חושך בת עיני חזתה".

עליות ומורדות ב"ג'ואיש כרוניקל"

במערב אירופה, ה"ג'ואיש כרוניקל", העיתון היהודי החשוב בבריטניה המופיע מאז שנת 1841, מתייחס אל התנועה החדשה ואל ד"ר הרצל העומד בראשה בזהירות, שגם בה יש עליות ומורדות. בחודשים שלפני הקונגרס מזכיר העיתון לא אחת את ההכנות לקראתו, אבל לפתע הוא מביא דברים חריפים נגדו. כך קרה בגיליון ה-16 ביולי 1897, שישה שבועות לפני התכנסות הקונגרס. מתוך דברים שאמר הרב הראשי ליהדות בריטניה, הרב אדלר, מצוטטים משפטים המביעים תמיכה ביישוב ארץ-ישראל בדרך של הקמת מושבות ומוסדות; לעומת זאת, "הרעיון של ד"ר הרצל לייסד מדינה יהודית שם הוא מוטעה לחלוטין [...] הדבר מנוגד לעיקרי החיים היהודיים, לדברי הנביאים ולמסורת היהדות". הרב אדלר העלה בדבריו גם את החשש, שרעיונו של הרצל יחשיד את היהודים החיים בארצות השונות בחוסר נאמנות - טיעון שהוזכר מאז אין קץ פעמים על-ידי אישים אנטי ציונים. לדעתו, הוסיף הרב אדלר, השקפה זו מקובלת על-ידי כמעט כל היהודים באנגליה.

ערב הקונגרס נזכר העניין בקיצור נמרץ בגיליונות ה"ג'ואיש כרוניקל". העיתון יודע לספר, כי בארצות-הברית אין אהדה רבה לרעיונותיו הציוניים של הרצל, ומארץ זו יבואו לקונגרס רק שני צירים (למעשה באו ארבעה). כתב העיתון מציין, כי הוא מכיר בארצות-הברית רק אישיות יהודית בולטת אחת האוהדת את העניין הציוני. הכוונה לד"ר אהרן פרידנוולד, אשר מתנגד אמנם לדעותיו הפוליטיות של ד"ר הרצל והציונים החדשים, אבל תומך ביישוב ארץ-ישראל.

אחר סיום הקונגרס אוחזת ב"ג'ואיש כרוניקל" התלהבות זמנית, והוא מקדיש מקום נכבד לאירוע. בגיליון ה-3 בספטמבר 1897, מתפרסם נאומו המלא של מקס נורדוי על פני שני עמודים וחצי של השבועון, וכן מופיעים תצלומים גדולים של ד"ר הרצל, נורדוי, ופרבשטיין מציריך. (שום עיתון יהודי ממזרח אירופה לא פירסם בעת ההיא תצלומים.) בנוסף הובא פרוטוקול מלא של הקונגרס, שהשתרע על פני חמישה עמודים צפופים. אין ספק, ה"ג'ואיש כרוניקל" התייחס באהדה להתכנסות ציונית ראשונה זו.

אחרי שלושה שבועות בלבד חל צינון ניכר ביחסו של העיתון לתנועה הציונית. בגיליון ה-24 בספטמבר נערכו סיכומים לגבי שנת תרנ"ז שהגיעה לקצה, ושוב הרימה הספקנות את ראשה. מאמר המערכת תיאר את מצב היהודים בכל אחת מיבשות העולם, והקונגרס הציוני נכלל בסקירה על אירופה. הכותב ציין, שבעוד שבמזרח אירופה זוכה התנועה החדשה להתלהבות ההמונים, לא כן במערב, שם יצאו רבים וטובים נגדה, כולל הרבנים החשובים.

מעבר לאוקיינוס היו הזהירות והספקנות גדולות עוד יותר. דברי תמיכה ממש בהרצל ובציונות נתפרסמו רק בעיתון העברי "הפסגה". כבר בסוף אפריל 1897, פירסם בעיתון זה וולף שור פנייה נרגשת לחובבי ציון באמריקה, "כי יקראו עצרות ויבחרו צירים לשלחם אל האספה הגדולה והכללית שתהיה במינכן". (ממנה, כאמור, הועבר הקונגרס לבזל.) לא חסרו גם התנגדויות ממש. עיתוניהם של היהודים הרפורמים יצאו בשצף קצף נגד הרצל ותכניותיו, וכנס של הרבנים הרפורמים, שהתכנס ביולי 1897, קיבל פה אחד החלטה המגנה כל ניסיון להקים מדינה יהודית.

תגובות ה"טיימס" משני עברי האוקיינוס

ומה כתבו ה"גויים"? תקצר היריעה מלפרט את התגובות בעיתוני אירופה לפני הקונגרס ואחריו. לפניו, רוב הידיעות והמאמרים היו גדושים בסימני שאלה ובהערות פליאה ואי אמון. אחריו, חל שיפור באווירה הכללית. כדי לעמוד ולו במקצת על יחסם של עיתונים "כלליים" לנושא האמור, בחרנו לעקוב אחרי הידיעות והדעות שהובעו בשני עיתוני ה"טיימס" משני עברי האוקיינוס - בלונדון ובניו יורק.

"ניו יורק טיימס" מזכיר את התכנסות הקונגרס לראשונה ב-11 באוגוסט 1897, ודווקא במאמר. הכותב (המאמר אינו חתום. נראה שהיתה זו דעת המערכת) מציין, כי תכניתו של ד"ר הרצל עוררה ויכוחים באירופה, ובארצות-הברית היא נתקבלה בדרך כלל בקרירות. את הרצל הוא מתאר כך: תושב וינה, אדם בעל חשיבות, שדבריו מתפרסמים בעיתונים האוסטרים ובמספר עיתונים אירופים. מידע נוסף על הרצל האיש יוחס לכתבה שהופיעה עליו בעיתון הלונדוני "פול מול גזט", שם הוגדר הרצל כאדם אדיב אך גם אדיש, מלבד בעת שהוא מתווכח על תכניתו הגדולה לקומם את הלאום היהודי בארץ-ישראל. או-אז הוא מלא אש להבה וחיוניות. בעבר היה מחזאי ועתה הוא עיתונאי המרבה לרכוב על אופניים. בהמשך מתוארת תכניתו של הרצל לרכוש את ארץ-ישראל מידי העות'מאנים, כדי להקים בה מונרכיה בנוסח אנגליה. בראיון עם ה"פול מול" לא הוציא הרצל מכלל אפשרות, שאם תורכיה תסרב, הציונים ימתינו עד שתתפרק, תוך תקווה שיקבלו את חלקם מקונגרס אירופי, שיחלק את שאריות האימפריה העות'מאנית, או שיחפש ארץ אחרת, כמו ארגנטינה, ויאמר ליהודים: ציון שלכם שם!

ארבעה ימים אחר-כך, נמסרו בעיתון הניו יורקי פרטים על הקונגרס ועל הרצל. סופר בו, כי קיימת תכנית, שמאחוריה עומדים "כמה מנהיגים [יהודים] גרמנים", להקים מחדש את ארץ-ישראל למענו של עם ישראל. כן מופיעים פרטים על מצבה של הארץ באותה עת.

אחרי פתיחת הקונגרס, מכנה העיתון את הרצל "משה החדש". הוא מציין, כי הצירים קיבלו אותו בהתלהבות גדולה. ב-1 בספטמבר, בידיעה על נעילת הקונגרס, יודע העיתון לספר כי אחת ההחלטות היא, שהקונגרס הציוני הבא יתכנס בשנת 1898 בירושלים.

ה"טיימס" של לונדון הסתמך יותר על ידיעות של סוכנות "רויטר". גם הוא מציין כי הצירים קיבלו את ד"ר הרצל בהתלהבות ובתשואות. עם זאת, מעל דפי עיתון זה התפתחה תוך כדי הקונגרס מחלוקת בין שני יהודים אנגלים: אוסוולד ג'ון סיימון והרב הספרדי הראשי חכם משה גסטר. סיימון פירסם, בגיליון ה-30 באוגוסט, מכתב ארוך למערכת בו טען, כי הקונגרס הציוני אינו מייצג שום חלק של העם היהודי, והוא עצמו, כמו כמעט כל היהודים באנגליה, אינו מסכים עם תכניותיו של ד"ר הרצל. הכותב גם התנגד לתפיסתו של הרצל, שמימוש רעיונותיו יפתור את בעיית האנטישמיות באירופה. היהודים מאז ומתמיד התייצבו נוכח צרותיהם ולא נמלטו מהן, כתב סיימון. כן לא נראה לו כלל הרעיון "ליצור מחדש את הלאומיות היהודית במזרח". פירוש הדבר יהיה, לדעתו, "ליצור פרימיטיביות לא התקדמות".

אחרי יומיים ענה הרב גסטר באריכות לסיימון. הוא שלל את כל טענותיו והסבריו וציין, כי הקונגרס נקרא כדי להחליף דעות בין נציגים יהודים מארצות שונות, וכל מה שהתנועה החדשה מבקשת, הוא לפתור את אחת הבעיות הקשות ביותר המעיקות בשעה זו על אירופה - האנטישמיות נגד היהודים.

סיימון לא נותר חייב. ב-3 בספטמבר השיב לרב גסטר, תוך שהוא מגדיר את הקונגרס הציוני במילים Egregious Blunder (טעות מחפירה). הוא גייס לעזרתו את הרב הראשי אדלר, והביא מפיו את ההתקפות על הרצל ותכניותיו, כפי שפורסמו ב"ג'ואיש כרוניקל" (וראה לעיל). בסיום דבריו הזהיר את הרב גסטר שלא יתפתה ללכת אחרי הרצל.

הנה כי כן, האנגלים לא היו צריכים להתלבט ביחס לקונגרס ולתנועה הציונית. היהודים עשו זאת טוב מהם.

ביבליוגרפיה:
כותר: הרצל ואמצעי התקשורת : קבלת הפנים בעיתונות לקונגרס הציוני הראשון
שם  הספר: מהרצל עד בן-גוריון : ציוני-דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה
מחבר: נאור, מרדכי (ד"ר)
תאריך: 1996
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית