הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרוןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מעגל השנה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי



תקציר
על חודשי השנה בלוח העברי הקדום ובלוח גזר, על חודשי השנה ועונות השנה, על שמות החודשים ועוד.



חודשי השנה בלוח העברי
מחברת: מתיה קם


חודשי השנה בלוח העברי הקדום

בלוח העברי הקדום שבתורה(1) אין לחודשי השנה שמות – אלא מספרים סוֹדְרִים בלבד: החודש הראשון... החודש השלישי... החודש החמישי... החודש השביעי...
ספירת חודשי השנה התחילה בחודש הראשון – שהיה חודש האביב (ניסן), "רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן… לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (ספר שמות פרק יב פס' 2).
כאמור, בתורה אין לחודשים שמות – אלא מספרים בלבד. אבל בהמשך ספרי התנ"ך, בספר מלכים, נזכרים שלושה מחודשי השנה גם בשמותיהם העבריים העתיקים (שמות אלו לא נשתמרו בלוח העברי):
החודש השני (אייר) נקרא "יֶרַח זיו" (מלכים א פרק ו פסוק 37), החודש השביעי (תשרי) נקרא יֶרַח האיתנים (מלכים א פרק ח פס' 2), והחודש השמיני (מרחשוון) נקרא "יֶרַח בּוּל" (מלכים א פרק ו פס' 38).
המילה יֶרַח במקרא פירושה חודש: מֶשֶׁךְ הזמן שבו הַיָּרֵחַ מקיף את כדור הארץ או – מבחינת צורת הירח – הזמן שבין מולד(2) אחד של הירח למולד הבא שלו, 29.5 ימים בערך.(3)
ומעניין לעניין – באותו עניין:
הביטוי "ירח דבש" הוא כינוי לחודש הראשון בחיים המשותפים של זוג נשוי.
והביטוי "יַרְחֵי כלה" – קשור לחודשים אדר ואלול, שבהם נהגו להתכנס בישיבות בבל (במאות 3 – 11 לספירה) לפני חג הפסח ולפני הימים הנוראים, כדי לשמוע דרשות ודברי תורה מפי ראשי הישיבות.

(1) חמישה חומשי תורה: בתורה יש חמישה ספרים - חמישה חומשים. כל חומש נקרא על פי מילה המופיעה בפסוק הראשון או באחד הפסוקים הראשונים של הספר. ואלו הם חמשת הספרים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים.
(2) מולד הירח מציין את תחילת החודש העברי, שבו הירח כאילו "נולד": הוא נראה כמו חרמש דק מאוד. עד אמצע החודש הירח הולך ומתמלא – ואז, בדיוק באמצע החודש (העברי!), הוא נראה בשלמותו. מאותו הרגע, מאמצע החודש, ועד סופו – הירח הולך ומתמעט: מעיגול מלא הוא קָטֵן והולך עד שהוא נעשה חרמש דק מאוד ובתחילת החודש הבא, הוא כאילו "נולד" מחדש...
(3) 29 יום, 12 שעות, 44 דקות, 2.86 שניות.

חודשי השנה בלוח גזר

לוח גזר הוא "לוח השנה" העתיק ביותר שנתגלה בארץ ישראל: הלוח נכתב על אבן גיר (בכתב עברי קדום) ונמצא בחפירות של היישוב המקראי גזר.(1) לוח גזר הוא כנראה מן המאה ה- 10 לפני הספירה(2) – מתקופתו של שלמה המלך (או מתקופה שאחריו – מתחילת ממלכות יהודה וישראל).

לוח גזר מפרט את שמותיהם של חודשים מסוימים בשנה על פי העבודות החקלאיות הקשורות לכל עונה. בלוח זה נזכרים "ירחו אסף" – חודש האסיף; "ירחו זרע" – חודש הזריעה; "ירחו קצר שעורם" – חודש קציר השעורים; "ירחו זמר" – חודש הזמירה, הגיזום – ועוד.

(1) גזר: עיר כנענית מתקופת המקרא באזור השפלה (שפלת יהודה), ששרידיה נמצאו מדרום מזרח לעיר רמלה. על פי המסופר בספר מלכים א (פרק ט פס' 16 - 17), כבש מלך מצרים את גזר, ולאחר שהרג את תושביה הכנענים והעלה אותה באש – נתן את העיר במתנה לבתו, שהתחתנה עם שלמה המלך. כך צורפה גזר לממלכתו של שלמה המלך, והוא בנה את העיר מחדש.
(2) לספירה: לספירת הנוצרים, לספירה הכללית - שראשיתה על פי שנת הולדתו המשוערת של ישו.
המונח "לפני הספירה" מציין תאריכים מן התקופה שלפני הולדת ישו.,

חודשי השנה ועונות השנה

חלוקת השנה לארבע עונות חקלאיות, הנהוגות עד ימינו, מופיעה במקורות חז"ל(1) מתקופת המשנה והתלמוד, לפני כ- 1,500 שנה. חלוקה זו מבוססת על ארבע עונות – ארבע "תקופות": תקופת טבת (עונת החורף), תקופת ניסן (עונת האביב), תקופת תמוז (עונת הקיץ) ותקופת תשרי (עונת סתיו).(2) בכל "תקופה" (בכל עונה) – שלושה חודשים:
"שנים עשר חודש בשנה, וארבע תקופות בשנה:
תקופת ניסן – שלושה חודשים: ניסן, אייר, סיוון;
תקופת תמוז – שלושה חודשים: תמוז, אב, אלול;
תקופת תשרי – שלושה חודשים: תשרי, מרחשוון, כסלו;
תקופת טבת – שלושה חודשים: טבת, שבט, אדר." (מדרש תהלים לפרק יט, מהדורת בובר)
בתקופת המשנה והתלמוד, נקבע הַמַּעֲבָר מעונה לעונה לא רק על פי מזג האוויר, אלא גם על פי היחס שבין אורך היום לאורך הלילה, והתלמוד מזכיר את שני הימים שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה: "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי – היום והלילה שווים" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א הלכה א).

(1) חז"ל - חכמינו זכרם לברכה: כינוי לחכמים, למנהיגים, שפעלו בארץ ישראל ובבבל במשך כ- 700 שנה, מן המאה ה- 1 ועד המאה ה- 7 לספירה. כלל יצירתם נקראת בפינו "ספרות חז"ל", ובה נכללים המשנה, התלמוד וקובצי מדרשים.
המושג חכם-חכמים בלשון חז"ל, פירושו: מי שבקי ומלומד בתורה (התורה שבכתב והתורה שבעל פה), שבזכות למדנותו וידענותו קנה לו מעמד של מנהיג רוחני.
(2) במסורת היהודית קיים קשר הדוק בין חודשי השנה ובין עונות השנה, ולכן לוח השנה העברי מבוסס גם על שנת ירח – וגם על שנת שמש.

תשרי, מרחשוון ושאר חודשי השנה

שמות חודשי השנה הגיעו אלינו מבבל לפני כ- 2,500 שנה יחד עם שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה בשנת 538 לפני הספירה. שמות החודשים בלוח העברי הם שמות בבליים שמקורם בשפה האכדית(1) העתיקה, ולא שמות עבריים.
והנה שמות החודשים, ופירושיהם – והמקור שלהם באכדית:
תשרי – פירושו התחלה (במקור, באכדית: teshritu).
מרחשוון – בעברית: הַיֶּרַח, החודש, השמיני. נראה שהשם המקורי היה ירח-שמן – חודש שמיני (באכדית: shaman). משערים שהאות יו"ד (במילה ירח) התחלפה באות מ"ם, וכך הפך ירח-שמן למרח-שמן, ומכאן - למרחשוון. הגדרתו של מרחשוון כחודש שמיני במניין החודשים תואמת את הלוח העברי הקדום (המתחיל בחודש ניסן). בימינו חל שיבוש נוסף – הקידומת "מר" הושמטה והחודש נקרא בקיצור: חשוון.
כסלו – פירושו עבה, שמן, והכוונה ככל הנראה לחודש שהוא "שמן" ומבורך בגשמים (באכדית: kislimu). שם החודש נזכר בספרי התנ"ך המאוחרים, ובהם ספר זכריה (פרק ז פס' 1): "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו". חודש כסלו נזכר גם בפתיחת ספר נחמיה (פרק א פס' 1): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו… וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".
טבת – פירושו ששוקעים בו (באכדית: tebitu), והכוונה כנראה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות, והולכי רגל ובהמות היו שוקעים בבוץ. בארץ בבל, עם הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, הייתה בעיה קשה של הצפות ובוץ.
חודש טבת נזכר באחד מספרי התנ"ך המאוחרים – במגילת אסתר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר פרק ב פס' 16).
שבט – הוא חודש הגשם הַמַּכֶּה (באכדית: shabatu), שבו יורדים גשמי סוף החורף המצליפים, המכים. שם החודש מבוסס על הקשר בין המילה "שֵׁבֶט"(2) (במובן מקל) ובין הכאה – וכך גם בעברית של ימינו.
חודש שבט, החודש ה- 11 לפי הלוח הקדום, נזכר גם בשמו וגם במספרו בספר זכריה (פרק א פס' 7): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (=לַחֹדֶשׁ ה- 11) הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…"
אדר – הוא חודש הַדַּיִשׁ (באכדית: adaru): התהליך שבו היו מפרידים את הגרגרים מן השיבולים באמצעות חבטות במקל או במורג – לוח עץ ועליו אבנים חדות.
בחודש אדר חל חג פורים – והוא נזכר בשמו (ובמספרו) כמה פעמים במגילת אסתר, לדוגמה: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=בחודש ה- 12) הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר..." (אסתר פרק ט פס' 1).
ניסן – הוא ניצן (באכדית: nisanu), חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה.
חודש ניסן נזכר גם הוא במגילת אסתר: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (פרק ג פס' 7).
אייר – פירושו אור (באכדית: ayaru), והוא מציין את מזג האוויר האביבי ואת אור השמש.
חודש זה נמנה עם חמשת החודשים ששמותיהם לא נזכרים בספרי התנ"ך: תשרי, מרחשוון, אייר, תמוז ואב.
סיוון – פירושו סימן (באכדית: siwanu), והוא נזכר, במספרו (החודש השלישי) ובשמו, במגילת אסתר (פרק ח פס' 9): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…"
תמוז – נקרא על שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא (יחזקאל פרק ח פס' 14): "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז."
אב – פירושו קָנִים (באכדית: abu), והוא מציין את הפעולה החקלאית של כריתת קנים(3) שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. בלוח העברי חודש אב מסמל את החורבן הלאומי,(4) ולכן נוהגים להוסיף לשם החודש מילת נחמה – "מנחם אב".
אלול – פירושו טיהור וכפרה (באכדית: elulu). נראה שגם בבבל העתיקה היו בחודש זה מנהגים של חשבון נפש וכפרה על חטאים. ויש הסבורים שאלול פירושו קציר – והוא נקרא כך על שם עונת הקציר שמסתיימת בחודש זה. חודש אלול נזכר בספר נחמיה – בשמו (אך לא במספרו): "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל " (נחמיה ו 15)

(1) אכדית: אחת מן השפות השמיות הקדומות ביותר, שהייתה מדוברת בעת העתיקה באשור ובבבל.
(2) לדוגמה: שבט הביקורת – "שׁוֹט" הביקורת, ביקורת חמורה; שבט מוסר – הענשה, תוכחה קשה; לשבט או לחסד – לרעה או לטובה.
(3) קָנִים: קָנֶה – צמח בר נפוץ שגדל על גדות נחלים, אגמים או מקווי מים, בעל גבעול גבוה מאוד המתנשא עד לגובה של 4 – 5 מטרים.
(3) החורבן הלאומי – חורבן הבית השני: חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (חודש אב בשנת 66 - 73 לספירה) מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה.
גם בית המקדש הראשון נחרב בחודש אב - בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוכדנאצר מלך בבל.
לפי המסורת, תשעה (ט') באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית השני ועד לשואה.

לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
שמות החודשים

ביבליוגרפיה:
כותר: חודשי השנה בלוח העברי
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: אקו"ם
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית