|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הנביאים דיברו את דבריהם לצורך השעה ולצורך הדורות העתידים, וכבר אמרו חז"ל, שהנבואות שנכתבו - לצורך הדורות נכתבו. ואולם כלל גדול להבנת דברי הנבואה כפשוטה הוא, שאף כשהנבואה חוזה את אשר יהיה באחרית הימים, הריהי מדברת בתיאורים ובסמלים, הלקוחים מן המציאות של הדור שבו היא נאמרת(1). על כן גם להבנת הדברים הצריכים לדורות אחרונים חשובה לנו ידיעת התקופה שבה נאמרו הדברים, ועל אחת כמה וכמה שהיא חשובה לנו להבנת הדברים המכוונים לצורך השעה. על כן נביא כאן סקירה קצרה על קורות הזמנים שנבואות ישעיהו נאמרו בהם ומכוונות עליהם מעיקרן. ולא נעסוק כאן בדקדוקי הפרטים, אלא בתיאור כללי של המאורעות שהדיהם נשמעים בנבואות ישעיהו. עזיהו מלך יהודה היה מלך תקיף, והיה לו צבא חזק וכלי נשק משוכללים. הוא ניצח את העמים השכנים אויבי יהודה ופיתח את עבודת האדמה בארצו (דה"ב כו), והרחיב את גבולות יהודה עד אילת (מ"ב יד ב). באותם הימים היתה גם מלכות ישראל (מלכות שומרון) בשיא גדולתה: וירבעם בן יואש מלך ישראל השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה (מ"ב יד כה). בסוף ימי עזיהו נחלשה מלכות ישראל בעקבות מהפכות ומהומות בפנים ולחץ של מלכות אשור מבחוץ. ולעניין זה רומזים הדברים שבנבואת ישעיהו 'דבר שלח אדני כיעקב' וכל המשך העניין (ט ז וגו'). בעקבות חולשת מלכות ישראל נחלשה גם מלכות יהודה. הכתוב בדברי הימים, המבאר את הסיבות ש'מאחורי הפרגוד', המכוונות את מהלך המאורעות המדיניים, מבאר, שחולשת מלכות יהודה בסוף ימי עוזיהו היתה עונש על גובה לבו ועל העזתו להיכנס אל היכל ה' להקטיר קטורת: 'בימי דרשו את ה' הצליחו האלהים' (רה"כ כו ה). מכאן, שכסופו חדל לדרוש את ה', כמו שמסופר בהמשך הפרשה ההיא (פסוק טז), וכשחדל לדרוש את ה' חדלה הצלחתו. היום שבו נכנס עוזיהו להקטיר קטרת הוא אפוא יום מפנה בקורות מלכות יהודה. ואמרו חז"ל, שהוא יום תחילת נבואת ישעיהו ויום הרעש הגדול על אדמת ישראל, כמו שנתבאר בפרק ג של מבוא זה. מן הזמן ההוא ואילך היתה מלכות אשור למעצמה החזקה, והיא פרשה את שלטונה על כל העמים והממלכות שעד הים התיכון ועד גבול מצרים. ואולם בזמן הראשון השאירו מלכי אשור את מלכי העמים השונים על כנם, ולא תבעו מהם אלא מסים. ומלבד עניין המסים היו מלכים אלה כעומדים ברשות עצמם, ואף היו נלחמים זה בזה ומשעבדים זה את זה. וכך נלחמו רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל ביהודה - תחילה בימי יותם (מ"ב טו לז), ולאחר מכן בימי אחז (מ"ב טז ח) - ועל המלחמות האלה נאמרו הנבואות שביש' פרקים ז-ח. בסופו של דבר החריבה אשור גם את מלכות ארם וגם את מלכות שומרון (יש' ח ד). פעמים אחדות עלו מלכי אשור על ישראל, ופעמים אחדות הגלו מבני ישראל אל ארצות רחוקות (שם שם כג). וכן נלחמו מלכי אשור בעמים שבסביבות ארץ ישראל, מלחמות אלה נרשמו במשאות על העמים בפרקים יג-כג בספרנו. אחז מלך יהודה היה נכנע למלך אשור ושילם לו כסף וזהב כדי שיעזור לו במלחמתו עם רצין ופקח (מ"ב טז ז-ח). מעשהו זה של אחז היה שלא לפי מה שדרש ממנו ישעיהו (עי' ז ד והלאה). אחז לא שמע לדברי ישעיה ולא האמין לנבואותיו (השווה ו יא-יב והמשך העניין). אחז הוא מן הרשעים שבמלכי יהודה, ונאמר עליו שעבד עבודה זרה כתועבות הגויים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל (מ"ב טז ג-ו). מנבואות ישעיהו עולה, שאף סדרי החברה היו מקולקלים בימיו (השווה יש' א כא-כג: ג יב-כד ועוד). יש משערים, שאחז הרבה לעבוד עבודה זרה מתוך כניעתו למלכות אשור, כי לפי מהלך המחשבה שבדורות ההם הנכנע למלכות שבארץ ממילא הוא נכנע גם לאלוהיה של אותה מלכות. אמנם אין לנו ראיות של ממש, שהיו מלכי אשור כופים את עבודת אליליהם על המלכים שכבשו. ואילו היו עושים כך היה אחז בבחינת אנוס, ולא היה ראוי לדון אותו לכף חובה כרשע גמור. אולם מסתבר, שאף על פי כן יש קשר בין הכניעה לאשור לבין העבודה הזרה. ואף כי לא היה שם אונס ממש, אפשר שרצה אחז להחניף למלכי אשור, או שהושפע מן התרבות האשורית ונתפתה להאמין בכוח אליליה. אך חזקיהו בנו – שמרד באשור - ביטל גם את העבודה הזרה מארץ יהודה: ומנשה בנו חזר ונשתעבד לאשור, וחזר גם לעבוד עבודה זרה, ומשנושע מעול אשור, חזר בתשובה. ועוד מצאנו, שהושפע אחז ממעשי הגויים וציוה על אוריה הכהן לבנות מזבח כתבנית המזבח אשר בדמשק (מ"ב טז י-יב). אמנם מלשון הכתוב נראה, שאין רע בעצם המעשה הזה (ואולם השווה דה"ב כח כג(2). 'בשנת-שש לחזקיה היא שנת-תשע להושע מלך ישראל נלכדה שומרון. ויגל מלך-אשור את- ישראל אשורה' (מ"ב יח י-יא)(3). ונתקיימה נבואת ישעיהו לאחז: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם (יש' ז ח). יש מפרשים הסוברים, שישעיהו הנביא התאבל ימים רבים על חורבן שומרון ולבש שק. ועל זאת רומז הכתוב 'לך ופתחת השק מעל מתניך' (יש' כ ב). לאחר חורבן שומרון ביקשה מלכות אשור לשעבד גם את יהודה. חזקיהו המלך נכנע תחילה לסנחריב מלך אשור ונתן לו מס (מ"ב יח טו-טז). אולם לאחר מכן מרד בו, ומסתבר שהיה זה משום שסנחריב הלך והכביד את עולו על יהודה עוד ועוד. בסופו של דבר עלה סנחריב על יהודה וכבש בה ערים רבות וביקש לעלות גם על ירושלים, ואף שלח את צבאו לצור עליה. חזקיהו, שהיה מלך צדיק קיוה לתשועת ה' ושלח אל ישעיהו הנביא לבקש ממנו שיתפלל להצלת ירושלים. אך עם זאת ביקש גם את עזרתה של מצרים, שהיתה באותם הימים המעצמה הגדולה המתחרה באשור ונאבקת עמה על ההשפעה והשלטון בעמים. ועוד ביקש חזקיהו לסייע למרדך בלאדן מלך בבל, שמרד במלך אשור ונלחם בו (יש' פרק לט). ישעיהו אמר נבואות רבות נגד מדיניות זו של קשירת מלכות יהודה בבריתות עם העמים הנכרים וביחוד נגד המדיניות המערבת את מלכות יהודה בסכסוכים שבין המעצמות הגדולות (ועי' עוד לקמן בפרק ז של מבוא זה על הלקחים העולים מנבואות ישעיהו). על כן הטיף ישעיהו נגד בקשת העזרה ממצרים ונגד הסיוע לבבל המתמרדת באשור. ישעיהו ניבא, כי ה' לבדו יציל את ירושלים ויפיל את צבאות אשור בכוחו הגדול. אך נראה, שאף על פי שהיה חזקיהו מלך צדיק, לא שמע בעניין זה לנבואות ישעיהו והוסיף לנהוג במדיניות של בריתות עם העמים אויבי אשור. בסופו של דבר נתאמתה נבואת ישעיהו: מצרים לא סייעה ליהודה סיוע של ממש, אבל ירושלים ניצלה בדרך פלא מידי סנחריב(4). נבואות הרבה בישעיהו חוזות את מפלת סנחריב ומתארות אותה בלשונות פיוט נשגב ובדימויים המיוסדים על הנסים שעשה ה' במצרים ועל תיאורי גילוי השכינה במעמד הר סיני ובמלחמות מלכי כנען וימי השופטים. השווה: ועורר עליו ה' צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב, ומטהו על-הים ונשאו בדרך מצרים (יש' י כו) ; מעם ה' צבאות תפקד ברעם וברעש וקול גדול סופה וסערה ולהב אש אוכלה (שם כט ו) : והשמיע ה' את-הוד קולו ונחת זרועו יראה בזעף אף ולהב אש אוכלה נפץ וזרם ואבן ברד, כי מקול ה' יחת אשור בשבט יכה (שם ל ל-לא). ואף הבטחות הטובה העתידה לישראל לאחר התשועה מסנחריב אמורות בהבלטה והדגשה רבה, והעולה מהן הוא, שבעקבות התשועה ההיא תבוא הגאולה השלמה לישראל ומלכות בית דוד תיכון לעד(5). מהקשר העניינים עולה, שהבטחות אלה היו מכוונות מעיקרן לחזקיהו המלך. ולא נתקיימו הנבואות האלה כפשוטן בימי חזקיהו(6). על כל פנים לאחר הסתלקותו של סנחריב מיהודה התחזקה מלכותו של חזקיהו, והיתה יהודה בשלווה לזמן מה, וגם יראת ה' ולמוד התורה והחכמה נחרבו ונפוצו בעם. עם כל זאת עדיין לא היתה מלכות חזקיהו המלכות המושלמת שחזה ישעיהו בנבואתו. ועוד: מלכות אשור לא בטלה מן העולם, ואחרי שנים מעטות חזרה ושעבדה את יהודה, ומנשה בן חזקיהו נכנע לעול אשור. נמצא, שימים מעטים בלבד לאחר שנאמרו הנבואות נתברר, שאין הנבואות האלה אמורות לימים הקרובים, אלא לימים רחוקים בעתיד. ואכן הנבואה שבישעיהו רומזת לכך, שיש נבואות שאמנם נאמרו לבני אותו הדור, אבל לא היה אותו הדור ראוי להן, ועל כן נכתבו הנבואות בספר כדי לשמרן ולמסרן לדורות הבאים. השווה: עתה בוא כתבה על-לוח אתם ועל-ספר חקה, ותהי ליום אחרון לעד עד-עולם. כי עם מרי הוא, בנים כחשים, בנים לא-אבו שמוע תורת ה' (יש' לח-ט). וכבר אמרו בעלי האגדה בעניין זה: ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג (סנה' צד ע"א). ובהמשך הדברים שם תלו זאת בחטאו של חזקיהו, שלא אמר שירה על מפלת סנחריב. מן העולה ממשמעות פשוטם של הכתובים - חטאו או כישלונו של חזקיהו הוא, שלא קיבל את דרך המדיניות המוצעת בנבואת ישעיהו, שלא להתערב בעניינים שבין המעצמות ושלא לבקש סיוע ממלכי העמים. ולפיכך לאחר שקיבל חזקיהו בכבוד וברצון את שליחי מרודך בלאדן מלך בבל, ניבא לו ישעיהו על גלות בבל העתידה (יש' פרק לט), וממילא משמע מכאן, שקיומן המלא של נבואות הפורענות לאויבי ישראל ושל נבואות הנחמה לישראל נדחה לימי הגאולה מבבל. ואפשר שיש נבואות שנאמרו לכתחילה על אשור ונתפרשו לאחר מכן על בבל, כגון 'משא בבל' שבפרקים יג-יד (ועי' שם ב'דעת מקרא'). ומשום כך לאחר הנבואה על גלות בבל (בפרק לט) סודרו הנחמות המכוונות מעיקרן לגאולה מבבל, והן המכונות 'נחמות ישעיהו' ; ועיין לקמן בפרק ו של מבוא זה על ישעיהו הנביא ולימודיו. בתחילת הנחמות ההן נאמר: דברו על-לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה (יש' מ ב). ואפשר שהלשון רומזת, שכבר כלו שבעים השנה שנגזר על ישראל להיות משועבדים. וסימן לדבר היה כיבושה של בבל בידי כורש ורשיונו של כורש לבנות את בית המקדש. בפרשה האחרונה של ספר ישעיהו נאמר: 'אי-זה בית אשר תבנו לי' (יש' סו א), ואפשר שהדברים מכוונים לבניין הבית השני. כורש נזכר בשמו בנחמות ישעיהו בשני פסוקים רצופים בלבד (מד כח - מה א). רוב הנבואות שכנחמות ישעיהו אינן עוסקות בכורש אלא בגאולת ישראל, שתבוא מאת ה' ותפרסם את גדולת ה' ככל העולם כולו. וכפשוטן לא נתקיימו הנבואות האלה, לא בעניין כורש, ולא בעניין תשועת עולמים לישראל. ואף על פי כן יש להטעים, שעיקרי הדברים אכן נתקיימו: בעקבות רשיון כורש החלה שיבת ציון ונבנה הבית השני, ובסופם של הדברים חזרו בני ישראל והתנחלו ברובה של הארץ המובטחת, וגם לימוד התורה ויראת ה' נתרבו ופשטו בישראל, ואף נתפרסם שם ה' בגויים וגרים רבים נספחו על ישראל. כל העניינים האלה היתה להם השפעה טובה ומבורכת לחיזוק כוח קיומו של עם ישראל אף בגלות הארוכה שלאחר חורבן הבית שני. וכך נדחה הקיום המלא של ההבטחות שבנחמות ישעיהו לימי הגאולה העתידה, שאנו מצפים לה שתבוא במהרה בימינו. נמצא, שאירע לנבואות המכוונות לימי הגאולה מבבל כעין מה שאירע לנבואות המכוונות לימי התשועה מסנחריב כמו שביארנו לעיל. ויש כאן שלושה זמנים: תחילה נאמרו נבואות נחמה מכוונות לימי חזקיהו, ומשלא זכה אותו הדור נדחה קיום הנבואות האלה לימי שיבת ציון מגלות בבל, ועוד נוספו עליהן נבואות נחמה רבות אחרות: ומשלא זכו דורות הבית השני, נדחה קיום כל הנבואות הנחמה (הן שהיו מכוונות תחילה לימי חזקיהו והן שהיו מכוונות תחילה לימי שיבת ציון מגלות בבל) לימי הגאולה העתידה(7) ואף בכתוב יש רמז, שאפשר שהקיום המלא של הנבואות האלה עשוי להדחות לימים רבים: אני ה' בעתה אחישה (יש' ס כב)(8). הערות: עוד בנושא:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
