תוך כדי קריאה בספר יחזקאל

1. השפעת הסביבה בנבואותיו של יחזקאל

א'

אין תכליתם של הדברים להתחקות אחר ייחודו של יחזקאל הנביא בלשונו, בניסוח דבריו וברעיונותיו, אלא רק להעלות כמה הרהורים, שהבזיקו מאליהם לעיני רוחו של המחבר בשעות עיון מפורדות בספר נבואותיו של חוזה זה.

ב'

ומתוך כך נתגבשה ההכרה, כי נתפש הנביא להשפעת הסביבה, בתת-מודע ובלא כוונה שמדעת, הן מבחינת פרטים טכניים מחיייומיום, והן בהשקפות שהינחו את תכנון חזיונותיו לעתיד לבוא.

ג'

ומן הראוי לפתוח בפכים קטנים ומחיי יומיום. אולי הפעוט,אך האופייני ביותר ביניהם, הוא חזון העיר הנצורה: "ואתה בן-אדם קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלם. ונתת עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סללה ונתתה עליה מחנות ושים-עליה כרים סביב"⁽¹⁾ (ד', א-ב). כלומר, הנביא מצווה לחקוק על לבנה את תוכנית העיר ירושלים, ולציין על הלבנה את סימני המצור: דייק וסוללה ומחנות וכרים (ומבחינת העניין אין נפקה מינה בכך אם אף סימנים אלה צויינו בחריתת תכנית בלבד, או מומשו בתבליט).

על דעת מי מאנשי יהודה היה עולה להשתמש באמצעי סימלי כזה של לבנה, שבה תיחקק תוכנית? שימוש בכלי המחשה כאלה נהג רק באיזור אחד בכל מרחבי המזרח התיכון הקדום בימיו של יחזקאל, הלא הוא האיזור שעדיין נהגה בו שיטת כתיבה אחת – כתב היתדות, והחומר ששימש לה מצב לכתיבה, דהיינו לבני הטין (שצורפו – לאחר החקיקה – בכבשן). ובידינו דוגמה נאה ממין זה, שבר טבלת-טין (צרוף), שבו חקוקה תכנית העיר ניפור, אשר ישבה על נהר כבר, הלא הוא נהר כבר שעל שפתו נשא יחזקאל את דבריו (א', א; וכמותו רבים).

ביהודה נהגה הכתיבה על מגילות גומא (פאפירוסים); והדוגמאות לכך מרובות. וממצרים שרדו אלינו גם קטעי תכניות שצויירו על פאפירוסים כאלה.

ד'

פרט קטן שני בא לידי ביטוי עוד בחזון הראשון של יחזקאל: "וארא והנה רוח סערה באה מן-הצפון ענן גדול ואש מתלקחת..." (א', ד). זוהי תכונה אקלימית מיוחדת דווקה למיסופוטאמיה הדרומית; שהרי בארץ-ישראל וסביבותיה עולים ענני הגשם והסערות ממערב, או לכל היותר מערבית-צפונית⁽²⁾. אילו דיבר יחזקאל בסמלים הלקוחים מהווי החיים בישראל, והרי בסופו של דבר שלוח הוא אל גולי ישראל שעדיין זכורים להם תנאי הארץ, צריך היה להביא את חזון כבוד השם מן המערב. אך מבלי משים משפיעה עליו ההכרה בתנאי המקום, שבו באה הסערה מן צפון; ואף הדרך מירושלים אל היישובים שעל נהר כבר באה מן הצפון.

ה'

אפשר שגם הביטוי: "ארבע כנפות הארץ" אינו מטבע ישראלית, אלא העתק ממטבע-לשון מיסופוטאמית⁽³⁾. העברי ראה את סביבתו כמעגל, חוג השמים או חוג הארץ, ואף-על-פי שהכיר את ארבע רוחות השמים (מזרח, צפון, מערב, דרום) לא החשיבם כ"גובלים" או "תוחמים" את העולם. רק במיסופוטאמיה הודיע ל"ארבע רוחות" אלה חשיבות פולחנית, ואליהן כוונו פינות המקדשים⁽⁴⁾, וכך מביע הביטוי "כבראת ארבע" את ארבע הקצוות, "הכנפות", המחברות את נקודות המצפן האלה.

אומנם, ביטוי זה עצמו כבר מצוי בספר ישעיהו; ברם, הוא בא שם במשא (ישעיהו י"א, יא-טז) אשר שייכותו לישעיהו הנביא מוטלת בספק⁽⁵⁾.

דומה כי המושג בכללו "ארבע רוחות השמים", המקביל לביטוי הנדון "ארבע כנפות הארץ", נזכר רק בספרים המאוחרים לחורבן הבית. רק פעם אחת בא ביטוי זה בספר ירמיהו: "והבאתי אל-עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים וזרתים לכל הרוחות האלה" (מ"ט, לו), אך ייחוסו של משא זה על עילם לירמיהו אף הוא בספר, אף-על-פי שמתוארך הוא: "בראשית מלכות צדקיהו" (שם, לה). מלבד כתוב זה בא הביטוי רק בספרי זכריה (ב', י; ו', ל) ודניאל (ח', ח; י"א, ד). ולא זו בלבד, אלא שמספר ארבעה זה כמספר סמלי. בא רק בספר יחזקאל. בעוד אשר ישעיהו רואה את הכרובים (בחזון הקדשתו לנביא: ו', א-ח) והנה להם שש כנפיים⁽⁶⁾ לאחד (א', ה ועוד), וכן עניין ארבעה הפנים והאופנים (א', ו, טו, טז).

ו'

יש להניח כי גם הביטוי "גוג ארץ המגוג" (ל"ח, א) יכול היה להגיע לידיעתו של יחזקאל רק במיסופוטאמיה⁽⁷⁾. וראשית דבר יש לברר את מובנו האמיתי של הביטוי. כבר נזדמן למחבר להעלות את הסברה, כי השם (הר, ארץ) המוריה הרכב חורי הוא מ/מאוריה, דהיינו: של המלך⁽⁸⁾. אם נכונה השערה זו, הרי אין השם מגוג אלא הרכב חורי דומה מגוג, דהיינו: (ארץ) של גוג – כלומר, הביטוי כולו פירושו: גוג (מ)ארץ שלגוג⁽⁹⁾. ואם בימיו של דויד היו רווחים בירושלים שמות וביטויים חוריים⁽¹⁰⁾, הרי שבימי יחזקאל היה ביטוי חורי כזה עשוי להיוודע לו רק מתוך מגע ישיר עם מה שנעשה באיזור החורי המקורי (צפון סוריה – צפון מיסופוטאמיה – קפדוקיה – קיליקיה), ולכך יכול היה להגיע רק במרכז הממלכתי של אותם ימים – במדינת בבל החדשה.

ז'

בחזון המקדש אשר נשא יחזקאל בסוף ימי פעילותו הנבואית רשומות מידות הבניין, שהוא חוזה אותו לעתיד לבוא, מתוך מדידה בקנה-המידה (מ', ג). והקנה – קנה-מידה תקני; "שש-אמות באמה וטפח" (שם, ה), ויאמר-נא כאן לשם הבהרת הדברים, כי אין לפרש את יחידת המידה הזאת כיחידה של 6+1/5 (או 1/6) אמות, אלא כיחידה של שש אמות, ואילו הטפח הנוסף משמש רק בית-אחיזה לידו של המודד, ואינו עולה בחשבון המדידה⁽¹¹⁾. ושוב משאנו מעיינים בכלי המדידה הנזכרים במקרא, אנו מוצאים ביניהם רק משיחות ממינים שונים ואילו קנה כקנה המידה – נזכר רק בהקשר אחד, בזיקה למידות המקדש הצפוי בחזון יחזקאל⁽¹²⁾. קנה זה ידוע במיסופוטאמיה; ולא זו בלבד, אלא שיחידתו (6 אמות)⁽¹³⁾ מושתתת על עקרון החישוב השישוני (סכסאגזימי), המיוחד למיסופוטאמיה, ואילו המידות התקניות, הרשומות במקרא בהקשרים שונים (בניינים, כלים וכיו"ב) מיוסדים על העקרון החמישוני או העשרוני (כגון במבנה מקדש שלמה, כלי המקדש והמשכן).

ההבדל הלז בין הנוהג הישראלי וזה המיסופוטאמי מתאשר גם בממצאים ארכיאולוגיים. לפחות בשני אתרים בישראל נתגלו על פני יסודות של בנייני אבן סימני סיקרה של חוט משוח (אדום), שנמתח לאורך נדבכים, כדי לסמן לבנאים פעולות סיתות ובנייה שונות⁽¹⁴⁾, ויש בכך משום אישור לדבר כי השתמשו הבנאים הישראליים במשיחות-מדידה⁽¹⁵⁾.

ח'

פחות ודאיי השימוש התדיר בדגם הנשר כסמל מלכות: "... הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה אשר לו הרקמה" (י"ז, ג)⁽¹⁶⁾; ולהלן בא פיתרון משל הנשר על מלך בבל (שם, יב). הדבר תלוי במובנו של המונח נשר במקרא. אין ספק כי במקראות רבים הכונה לעוף הגדול אוכל הנבלות הנקרא בפי המדענים בשם gyps fulvus. אולם בכמה כתובים קשה פירוש זה, ובייחוד בכתוב הנדון בזה, שכן מדובר כאן על הנשר מלא הנוצר בהיפוך מקרחת העוף הקרוי gyps (השוה מיכה א', טז). ואין ספק בכך, כי בלשון חז"ל מורה הנשר על העוף הקרוי aquila; ותיאורו של יחזקאל תואם דוקה את זה האחרון. והנה עוף זה היה מקדמת דנא סמל מיסופוטאמי אלהי ומלכותי⁽¹⁷⁾.

ט'

הזכרת עונשים, שאין להם אף רמז קל במקרא, ואפילו לא בפיסקת "עין תחת עין" (שמות כ"א, כג-כה), דומה שמרמזת אף היא על השפעת הסביבה המיסופוטאמית. וכך אומר יחזקאל: "... ועשו אותך בחמה אפך ואזניך יסירו (כ"ג, כה). ולהלן: ... שדיך תנתקי (שם, לה). והנה בחוקת ח'מורבי נקבעו עונשי כריתת אוזניים וכריתת שדיים לעבירות מסויימות (בסעיפים 194, 205, 282)⁽¹⁸⁾. אך יש לתת את הדעת על-כך כי לא קיים בחוק המיסופוטאמי דין כריתת אפיים; ורק במצרים מצוי זכר לדין כזה כדבריו של דיודורוס⁽¹⁹⁾, ועל-כן אפשר שהטלות מומים כאלה, אף-על-פי שאין להן זכר בדיני ישראל, היו נוהגות במדינות שכניהם, ומכאן הזכרתם בפי יחזקאל.

2. השכלתו של יחזקאל

א'

בנבואותיו של יחזקאל משתקפת התמצאותו בשדות מידע מרובים ומגוונים, וידיעותיו הנרחבות במקצועות השונים שהוא מדבר בהם במשאותיו השונים.

ב'

כך אנו מוצאים תיאור מפורט למדיי של דרכי חקלאות השלחין המיסופוטאמית במשא מצרים, בהשואה אל אשור (ל"א, ד-ח), ונזכרים ערמונים (platanus orientalis), שגדלו לרוב במיסופוטאמיה הצפונית (שם, ח; והשוה בראשית ל', לז).

ג'

יחזקאל מגלה בקיאות גדולה גם בגיאוגרפיה של מצרים, ומונה את עריה החשובות (מגדל, צען, סין, נף, און, פי-בסת, תחפנחס – ל', ו; יג-יח) ואת אזוריה השונים ושכניה (שם, ד-ה). ואפילו מפרט דברי אמונה מצריים: "... לפרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאוריו אשר אשר לי יארי ואני עשיתיני" (כ"ט, ג); שהרי כאן משתקף זיהוי פרעה עם האל (במקרה זה סבך – האל התנים, השוכן ביאורי מצרים); ונשמע הד המיתולוגייה המצרית, המספרת כיצד רע – השמש, שגם סבך זוהה עמו בתקופה מאוחרת (ועל כל-פנים בימי יחזקאל), יצר את עצמו⁽²⁰⁾.

ד'

הנביא יודע פרק גם בהיסטוריה של התקופה, שקדמה לימיו בסמוך (כ"ט-ל"א), וגם באתנוגראפיה.

ה'

אך במיוחד מוכיח יחזקאל בקיאות מופלאה בסחרה של צור. כל יבואה ויצואה ומקורותיהם, ואגב-כך מפרט הוא גם את מגוון תושביה ועיסוקיהם המיוחדים (כ"ז).

ו'

ואנו תוהים ותמהים מניין ליחזקאל השכלה נרחבת ומגוונת כל-כך בעניינים רחוקים כל-כך אחד מן השני. אין ספק בדבר, כי היו מצויים בישראל, ובמיוחד בירושלים, בתי-אולפנה לסופרים, ששימשו מצברי מידע ותרבות; ואין ספק בדבר, כי לפחות אחדים מן הנביאים (כגון ישעיהו בן אמוץ, נחום), אם לא יצאו משם, על-כל-פנים שאבו מידע והשראה ממרכזי תרבות אלה. אולם איש מן הנביאים אינו מגלה בדבריו ובמשאותיו על ישראל ועל הגויים שפע ידיעות כאלה ובקיאות מפורטת כזאת בנושאים רבים כל-כך, בדומה ליחזקאל.

ושוב אנו שואלים את עצמנו, אם ישב יחזקאל בקרב הגולה אשר על נהר כבר, הוא הנהר אשר עליו שכנה העיר ניפור, מרכז תרבותי-השכלתי במיסופוטאמיה מקדמת דנא⁽²¹⁾, האפשר ונכון להניח, כי ידע יחזקאל לנצל את שהייתו בקרב הגולה, כדי להשתלם (אם אפשר לאמור כך) בהויות עולם המדע המעשי של סופרי ניפור?

3. דרכי התבטאותו של יחזקאל

א'

עם הקריאה בספרו נדמה לנו לעתים קרובות, כי שטף הגיגיו של הנביא קולח מהר יותר משהוא מסוגל להביעם במלים ובביטויים הקולעים אל מטרתו; ואנו מתרשמים, כי בגלל שטף לשון זה משתמש הוא לעתים קרובות בכל העולה על לשונו, בלי שיהיה סיפק בפיו להתעכב ולבחור לעצמו קנקן לשוני נאה לתוכן דבריו. מתוך-כך מגיע הוא לפרקים – ביודעים או שלא ביודעים – לחידושי לשון ולצורות לשון מקוריות ומחודשות במבניהם התחבירי של משפטיו. פעמים שעולים הדברים יפה, ושימשו אבני פינה בהתפתחותה של העברית; ופעמים שהדברים מחוספסים, עד-כדי-כך שהקורא מרגיש כביכול גריסת חול בפיו.

ב'

וכמה דוגמאות, ובראש ובראשונה חזרות ותוספות הסבר מוסגרות בקרב המשפט או המאמר כולו:

ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו שמה מעכו שדיהן ושם וגו' (כ"ג, ג). בטוי מוסגר באמצע המשפט; שמה – במקום שם.

"ואמרת אעלה על-ארץ פרזות אבוא השקטים ישבי לבטח כלם ישבים באין חומה ... (ל"ט, יא); כאן משלים מוסגר, המתאר ומבאר את המונח: השוקטים.

"אמר חרב חרם הוחדה וגם מרוטה ... היא הוחדה חרב והיא מרטה לתת אותה ביד הורג" (כ"א, יד-טו); יש כאן חזרות וגם הסבר מסוגר בתוך המשפט.

"ונשמו בתוך ארצות נשמות ועריו בתוך ערים נחרבות תהיינה" (ל', ז); שוב כפל הסבר ולשון נופל על לשון.

"ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חרב שממה ממגדל סונה ועד גבול כוש" (כ"ט, י) יש כאן תוספת הסבר להגדרת המושג הגיאוגרפי מצרים, תוספת הסבר להגדרת התיחום (סונה, כלומר, עד גבול כוש), תוספת הסבר לביטוי חרבות-חרב, ביטוי נפלא וגם לשון נופל על לשון (חרבות-חרב).

"יען אמר מואב ...: לכן הנני פתח את-כתף מואב מהערים מעריו מקצהו צבי ארץ בית הישימות ..." וגו' (כ"ה, ה-ט); יש כאן הכפלה מגבילה כפולה שאחריה באה השלמה מתארת, וכל אלה כתוספת מוסגרת בין ההודעה על פתיחת הכתף מהערים ובין מניינן⁽²²⁾ .

"ובאו עליך⁽²³⁾ ... רכב וגלגל ובקהל עמים צנה ומגן וקובע ישימו עליך סביב" (כ"ג, כד).

יש כאן משלימי הסבר בדרך בלתי רגילה (ללא סימון הזיקה): רכב וגלגל – כהסבר באיזה אופן יגיעו (נותני המצור על אהליבה); ויש כאן חזרה על אותו הרעיון במלים שונות (רכב וגלגל); וכן – צנה ומגן וקובע – כהסבר במה יהיו הצרים מצויידים.

ג'

וישנן צורות לשון מחודשות, שבהן תופסים ביטויים שלמים את מקומן של תיבות בודדות כהרכבי סמיכות או כמשלימים שונים.

"ותרא אנשי מחקה על הקיר צלמי כשדים חקקים בששר" (כ"ג, יד). המשלים הישר של הפועל (ותרא) ביטוי מסורבל, שבא במקום משלים מתאר (את צורת האנשים שראתה) מופשט במידה מסויימת [לשון יחיד המתאר את האופן שבו מתוארים האנשים ואינו תואם את ל"ר (האנשים) שאותם הוא מתאר], ואף-על-פי-כן יש בו בביטוי מסורבל זה חן רב, ונדמה לנו שצמח מאליו לפני שהיה סיפק בידי המדבר לחשוב עד הסוף מה יאמר, ולתאם את תחבירו אל המושג הממורק סופית⁽²⁴⁾.

"... ואשר לא טוב, עשה בתוך עמיו" (י"ח, יח); ביטוי מורכב במקום שם עצם יחיד (כגון רעה, עוון, חטא), או אפילו הרכב פשוט, כגון ומעשה לא-טוב.

"... ועשיתי את אשר בחקי תלכו" (ל"ו, כז); ביטוי מורכב במקום זוקק פשוט (כי תלכו בחוקי).

ד'

כמה פעמים הופך יחזקאת את סדר המלים לשם שיווי יתר עוז על ביטוי מסויים. "בעדן גן-אלהים..." (כ"ח, יג); יש כאן היפוך הסומך והנסמך.

ודומני כי גם בביטוי: "את-כרוב ממשח הסוכך ... בתוך אבני אש התהלכת" (כ"ח, יד) יש להבין היפוך הסומך והנסמך (ממשח כרוב הסוכך); ומקצת ראייה לדבר בהמשך הכתובים: "ואבדך כרוב הסוכך מתוך אבני-אש" (שם, טז).

ה'

ויש שימוש בבניינים שונים מן הרגיל לפני-כן.

"... מגן וכובע תלו-בך ... שלטיהם תלו על-חומותיך (כ"ז, יא-יב); שימוש בפיעל (שתי הדוגמאות היחידות במקרא!), במקום הקל הרגיל, להגברת רושמו של הביטוי. הדוגמה השנייה מובאת כאן בהיסוס, משום שיש כאן לפי כמה כ"י קרי וכתיב: "... יען אמרים לכם אכלת אדם אתי (כתיב; קרי: את) ומשכלת גויך (כתיב; קרי: גוייך) היית". לכן: "... וגויך (כתיב; קרי: וכוייך) לא תכשלי-עוד⁽²⁵⁾ ... וגויך לא-תכשלי עוד ..." (ל"ו, יג-טו). אומנם, כאן מסתבר כי הקרי תשכלי עיקר, ואילו הכתיב טפל; אעפ"כ בפסוק טו בא הצירוף: "וגויך (כתיב: קרי: וגוייך) לא תכשילי (בהפעיל כרגיל, ולא בפיעל שאינו רגיל).

"העיר ההללה" (כ"ו, יז); אפשר שיש כאן רק טעות סופר בלבד (במקום: המהללה). אך סביר יותר להניח, כי למרות הצירוף עם ה"א הידיעה (במקום הזוקק: אשר) השתמש הנביא באימפרפקט הסביל בכונה תחילה, כדי להטעים כי כל זה (ההלל והשבחים) היה נחלת העבר, שאיננו עוד, ולא יחזור בעתיד.

"אניות תרשיש שרותיך ..." (כ"ז, כ"ה); גם זו צורה יוצאת דופן (במקום משרתותיך); ואולי אף כאן כונה מוסתרת ללשון נופל על לשון כביכול: שרותיך -= שרותיך?

ומתוך כך מגיע הנביא לחידושי שימוש, שאין להם למעשה אחיזה בלשון, והושאלו ממשמעות יחידה במינה של שם, שאין עמו פועל בעברית: "... וערבי מערבך" (כ"ז, כז), שבו הבינוני הפועל הוא חידוש גמור (ויחידאי במקרא), במובן סוחר העוסק במערב (אף הוא נמצא במובן זה רק בדברי יחזקאל, וגם הפועל נמצא במובן זה רק ביחזקאל כ"ז, ט: "... לערב מערבך ...").

שימוש חדש ממין זה הוא גם הכתוב: "ויעלו עפר על ראשיהם באפר יתפלשו. והקריחו אליך קרחה⁽²⁶⁾ וחגרו שקים" (כ"ז, ל-לא), חידוש יחידאי ביחזקאל.

וכך גם: "והשיבו וחיו" (י"ח, לב), במקום: ושוב (מפשעיכם); ולפני-כן: "... שובו והשיבו מכל פשעיכם" (שם ל); וייתכן כי נראים כאן ניצני התהליך, שנתעצם בלשון חכמים, של השימוש בהפעיל, במובן של קל. כגון: הזקין, השמין, וכיו"ב.

ועוד חידוש של פועל, הגזור משם-עצם: "כל ישבי האיים שממו עליך ומלכיהם שערו שער רעמו פנים" (כ"ז, לה), שבו מצוי גם משקל בלתי רגיל – שער (תחת שער), וגם פועל מחודש (שער)⁽²⁷⁾.

שימוש יוצא דופן בבניין שאינו מצוי בשום מקרא אחר הוא גם הכתוב: "... בעשותי בה שפטים ... ושלחתי-בה דבר ודם בחוצותיה ונפלל חלל בתוכה כחרב עליה מסביב ..." (כ"ח, כב-כג). צורת פועל זו יחידאית במקרא בכל דרך שנפרשנה; ונראות כאן שתי אפשרויות: האחת – בבניין פעל (משורש נ'פ'ל'), וכך הבינו את הדברים הרד"ק ובעל מצודת ציון⁽²⁸⁾; האחרת – בניין נפעל (משורש פ'ל'ל), כלומר, ותושביה נשפטו להיות חללי חרב בתוכה; ואף רש"י⁽²⁹⁾ גוזר את הצורה הזאת משורש פלל ("כמו לא פללתי"), אף-על-פי שהוא מבאר את הביטוי על דרך אחרת. ועוד יש לזכור תמיד, כי משאות הנביאים נועדו להיאמר ולהישמע, ולא להיות נקראים מעל הכתב, ולפיכך חשוב כאן תמיד ההקשר הצלילי; ויש בביטוי הנדון התרמות צלילים הרמונית ומרשימה ביותר: "ונפלל חלל"; וכמוהו גם בביטוי שנדון לעיל: עורבי מערבך.

ו'

חביב במיוחד על יחזאל השימוש במקור (או בשם-הפועל) בצירופים שונים, במקום פעלים על דרך הייעוד. אפשר להביא דוגמאות למכביר מנבואותיו של יחזקאל בעניין זה; אסתפק כאן רק באחדות מהן:

"והשקיתי את ארץ צפתך מדמך" (ל"ב, ו); בין בנפרש צירוף זה במובן הארץ אשר אתה צף בה (וכך פירשוהו מפרשי ימי-הביניים), ובין שנבארהו על: הארץ אתה צופה אליה (פירוש המסתבר פחות מן הקודם), הרי יש כאן הרכב סמיכות עם שם הפועל במקום משפט מוסגר המשתמש בפועל על דרך הייעוד.

וכמותו "... וכסיתי בכבותך שמים" (ל"ב, ז); "... בעופפי חרבי ..." (שם, י). ונטיה זו מביאה את הנביא לפעמים לידי חידושים בצורות ובביטויים: "... למען מגרשה לבז" (ל"ה, ה)⁽³⁰⁾.

וכמות אלה גם הצירוף, החביב על יחזקאל, של המקור עם יען, המצוי חמ-עשרה פעם בספר. כך, דרך לשל: "... יען דברכם שוא וחזיתם כזב..." (י"ג, ח), שבו בא צירוף זה לחלופין עם וחזיתם – בדרך הייעוד.

וכך: "... יען הכאות לב צדיק שקר ואני לא הכאבתיו..." (י"ג, כב); וגם כאן בדלת השנייה של הפסוק בא פועל בדרך הייעוד.

ועוד: " ...יען הזכרכם עונכם (כ"א, כט); "... יען אמרך האח..." (כ"ה, ג); "יען אמר⁽³¹⁾ מואב..." (כ"ה, ח); "... יען תתך את לבבך ..." (כ"ח, ו).

ודומה כי ניכרים גם לבטים תחביריים, כגון הצירוף המוזר: "... ושמעו את דבריך ועשים אינם אותם" (ל"ג, לב), שהוא ניסיון לדייק בציון זמני הפעולה, שמעו (בעבר), ועשים אינם – כרגיל, גם עתה.

או: "... בעשותי שפטים בכל השאטים אותם ..." (כ"ח, כו); גם כאן – אלה המתייחסים (כרגיל בדרך-כלל) אליהם (אל בני צידון?) בשאט נפש.

ז'

יחזקאל גם מרבה להשתמש במלות יחס שונות שלא כדרכן.

כך: "...ובכו אליך ... ונשאו אליך ... קינה ..." (כ"ז, לא-לב), מקום שהיינו מצפים למלת היחס על. וכמוהו לעיל: "... והקריחו אליך ..." במקום עליך⁽³²⁾.

וכגון זה: "... אל ההרים אכל ..." (י"ח, יא), בהקבלה אל: "... על ההרים לא אכל ..." (שם, טו).

לפעמים באה מלת-יחס מיותרת, בגלל צורת משפט מיוחדת במינה, בעוד אשר בקטע אחר חסרה מלה כזאת מכל וכל; כגון: אב ואם הקלו בך לגר עשו בעשק בתוכך יתום ואלמנה הונו בך" (כ"ב, ז), והנה כאן לשם גיוון המאמר כולו הושמטה במשפט הראשון מילית (ב'; או מלה שלמה: בכבוד); המשפט השני כולו מעוצב בצורה יוצאת דופן (במקום מה שהיינו מצפים, בלשון פשוטה: גר עשקו בתוכך), ורק המשפט השלישי נאמר בדרך רגילה; מכל-מקום, הנושא כולו: הקלת ראש בכבוד הורים, עושק הגר, הונאת יתום ואלמנה, מובע בעוז ביטוי מתוך העמדת נושאי המצוות האלה בראש.

4. חידושי צורות ומונחים במשאותיו של יחזקאל

מקצת מחידושיו של הנביא בלשון כבר נזכרו אגב הדיון שלעיל⁽³³⁾. ואפשר להוסיף עליהם. כך אין הנביא משתמש בביטויים הרגילים במקרא: שמע אוזן, או משמע אוזן, אלא טובע לעצמו מטבע לשון חדשה: "...להשמעות אזנים..." (כ"ד, כו). כמובן מיוחד, דהיינו, להשמיע (לאחרים) דברי משמע אוזן.

ועוד: "... ותרא אחותה אהליבה ותשחת עגבתה ממנה (דהיינו, מאחותה אהלה) ואת תזנותיה מזנוני אחותה ..." (כ"ג, יא); ויש בו בפסוק זה שני חדושי לשון: האחד לשון יחיד: עגבה, שהוא יחידאי במקרא (במקום ל"ר הרגיל עגבים, שאף הוא מצוי רק פעמיים, ודווקא בספר יחזקאל); וכן תזנות (במקום זנונים), הבאה לגוון את הביטוי (כנגד: מזנוני אחותה); ואף צורה זו מיוחדת לשפתו של יחזקאל. המרבה להשתמש בה; ושים לב למה שנראה כצורת יחיד בתוספת כינויי רבים (תזנותיה!).

פנג (כ"ז, יז), שמשמעו המדוייק לא נתחוור⁽³⁴⁾, לשון יחידאי הוא במקרא: וקשה לדעת אם אך מקרה הוא, או שמא חידוש של יחזקאל לדבר יצוא מסויים או שאילת מונח שהיה רווח בפיניקית.

אך בעיקר הראה יחזקאל את כוחו כמחדש מונחים טכניים בחזון המקדש שלו. שם נתחדשו: השער האיתון (מ', טו), שהוא ככל הנראה מונח לשער המבוא.

חלונות אטמות (מ', טז), ככל הנראה מונח שהוראתו גומחה [חלון (או: חלונה?) אטומה, דהיינו niche]
⁽³⁵⁾.

עלות (מ', כו), נרדף למעלות, אם אין לחשוב כאן על טעות סופר (במקום: "... ומעלות שבע מעלותיו ...").

בית הצלעות (מ"א, ט), במקום יציע (בתיאור מקדש שלמה), שכנראה נשתכח במרוצת הימים בגלל היותו – ככל הנראה – מונח פיניקי⁽³⁶⁾; וכן צלע (שם, ו) במובן תא בודד של בית הצלעות (=היציע); והשניים כרוכים זה בזה.

מונח (מ"א, יא), שהוא כנראה המרחב הסובב את בית הצלעות, וחוצץ בינו ובין מותר המרחב שבין מבנה בית-המקדש והחומה הפנימית⁽³⁷⁾.

גזרה (מ"א, יב; ועוד הרבה), שהיא כנראה השטח המגובה מעל החצר הפנימית, שעליו הוקם מבנה המקדש³⁷;

אתיק (מ"א, טו), מונח לבתים בני כמה קומות, שכל אחת מהן נתוקה במקצת אחורנית בחזית הבניין כולו⁽³⁸⁾;

קצורות (מ"ב, ה), כלומר מנותקות ומוזזות אחורנית³⁷;

חיק (המזבח; מ"ג, יג), האגן החיצון שלתוכו נבנה המזבח בחצר הפנימית³⁷.

***

רשימות אלה לא נועדו למצות עד תום את הנושאים, שנדונו לעיל בחינת "על קצה המזלג", ולא לעורכם בדרך מיון שיטתי. אך נראה לו למחבר, שיש בהן – ברשימות אלה – כדי להסב את תשומת הלב אל גדולתו של יחזקאל כאחד מראשי המחדשים בלשון ובסגנון העבריים אחר חורבן הבית הראשון.

הערות
1) ההדגשות במובאות מן המקרא, כן ולהלן, הינן – כמובן מאליו – של המחבר.
2) השוה, ד"מ, מל"א י"ח, מג-מד.
3) לענין זה ר' CAD, כרך ח' (אות K), גליוקשטאדט, 1971, בערך: Kibratu.
4) ר' ד"מ, ה' פרנקפורט, The Art and Architecture of The Ancient Orrient, האדמונסוורת, 1954, ע' 5.
5) ר' מש"כ במאסף ב:צ לוריא (עורך), עיונים בספר ישעיהו, סדר נבואותיו של ישעיהו הנביא (עומד לצאת לאור).
6) אפשר לומר, כי דבר זה תואם את המסורת על הכרובים אשר במקדש, שלהם שתי כנפיים (ר', ד"מ, מל"א ו', כג-כז); שהרי ארבע הכנפיים האחרות, שבחזון ישעיהו, לצניעות הן (כיסוי הפנים והרגליים).
7) השוה על-כך להלן, בפרק 2.
8) ר' תרביץ מ' (תשל"א), עע' 396-397.
9) בעניין השם גוג ר' אנציקלופדיה מקראית ב', ירושלים, תשי"ד, בערך: גוג; לעומת זאת לא נראית למחבר ההשערה שהובעה בדבר מקור השם מגוג באנציקלופדיה המקראית ד', ירושלים, תשכ"ג, בערך: מגוג.
10) ודומה, כי שפה זו היתה לפחות אחת השפות השגורות בפי תושבי יבוס הקדם-ישראלית.
11) וזאת כנגד אנציקלופדיה מקראית ד', ירושלים, תשכ"ג, בערך: מידות ומשקלות (טור 848).
12) ר' פירוט הכלים במובאה שבהערה הקודמת.
13) ר' לעיל, ע' 167.
14) ר', דרך-משל, ג"ו קרופוט ואחרים, The Buildings at Samaria, לונדון, 1942, ע' 6.
15) ומכאן גם הכינוי למדידות בערבית____ ויש רגליים לדבר, כי מובן זה קשור בשורש מ'ש'ח (=מרח, צבע); ואכמ"ל.
16) למשמעות רקמה=שלל, מלקוח, ר' א. בן-יהודה, אוצר הלשון העברית הישנה והחדשה, כרך י"ד, בערך: רקמה(ב'); והשוה לעניין הנדון גם י"ז, ז.
17) השוה, דרך-משל, את התחריט על כד הכסף מלאגאש (נשר שלו ראש ארי) בספרו של ה' פרנקפורט, AAAO, לוח 32; והשוה לוח 8 (a-b), וע' עוד שם, במפתח, בערך: eagle.
18) ר', דרך-משל, ג"פ פריצ'ארד, ANET, עע' 175 (טור I), 177 (טור II), 179 (טור I), כסידרם.
19) ר' דיודורוס, 1, 60, 5.
20) לעניין זה ר', דרך-משל, ז' ואנדיי, La religion egyptienne, פאריס, 1949, ע' 33.
21) על רובע הסופרים שבו ר' לאחרונה ד"א מקקאון ור"ק היינס בסיוע ד"פ הנסן, Nippur, שיקאגו, 1967, עע' 39 ואילך; 145 ואילך.
22) בדבר הביטוי: "יען אמר" ר' להלן, ע' 173.
23) בנוסח המסורה מצוייה התיבה 'הצן', מלה יחידאית בלתי ברורה בתה"ש: 'מצפון'; תיקונים שהוצעו אין להם לא סמך ולא טעם; העניין מפוקפק.
24) ואין כל צורך בתיקון 'הצולע': "אנשים חקוקים על הקיר".
25) כך כתוב ומנוקד בהוצאת BH²; הכתיב (והקרי): קרחא.
26) בהוצאת BH² הכתיב (והקרי): קרחא.
27) אף-על-פי שלא מן הנמנע לראות באלה רק כתיב בלתי רגיל של: סערו סער; והשווה ל"ב, י.
28) ר' פירושיהם לכתוב.
29) ר' פירושו לכתוב.
30) וכבר העיר על-כך הרד"ק בפירושו לכתוב: "... שם במקום מקור...".
31) כך במקראות גדולות ובהוצאת BH² (ושם הערה: אמר Var.); אך בהוצאת תנ"ך ירושלים: אמור, צורה לא רגילה.
32) ר' לעיל, הע' 24.
33) ר' לעיל, עע' 170 ואילך.
34) ר' לאחרונה אנציקלופדיה מקראית ו', ירושלים, תשל"ב, בערך פנג. ושמא אין זה אלא טעות סופר במקום: דנג, הבא תמיד 'מלא' במקרא (דונג), שהרי באותו הקשר (של דברי __ מישראל), נזכר הדבש להלן.
35) ר' מש"כ בעניין זה ברבעון לשוננו ל"ה (תשל"א), עע' 165-169
36) ר' מש"כ בעניין זה ברבעון לשוננו ל"ב (תשכ"ח), ע"ע 8-9.
37) כל המונחים האלה נידונו במפורט ונתבארו בספרו של המחבר The Temple, שעודנו בא והולך.
38) ר' מש"כ בעניין זה ברבעון לשוננו ל"ה (תשל"א), ע"ע 170-172.