אליהו ואלישע הם במובן מסוים צמד מורה-תלמד, כמוהם כמשה ויהושע. יתר על כן, הדמיון הזה אינו רק בעצם ההתייחסות של מורה ותלמיד, אלא גם מצדדים אחרים. אליהו מדומה במקרא למשה ביותר מפרט אחד. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן העובדה שאליהו, כמוהו כמשה, נמצא ב"נקרת הצור". באותו מקום, בהר חורב, בו היתה ההתגלות למשה אף באה התגלות לאליהו, וכמו אצל משה גם כאן ההדגשה היא על ארבעים יום וארבעים לילה של הכנה. פרטים רבים אחרים מוכיחים שהצירוף של משה ואליהו אינו רק צירוף מלאכותי של שני אישים, אלא דימוי שיסודותיו הם הסיפור המקראי עצמו. המקרא רואה את משה ואת אליהו דומים זה לזה בצדדים מסוימים. אכן, דמיון זה מצוי רק בצדדים מסוימים, וברור שבתחומים אחרים ההבדל ביניהם גדול ביותר. עם זאת, היחס בין משה, האיש המורם ומתנשא מן העם, לבין התלמיד יהושע, המקרב את הדברים אל המציאות, דומה מאוד לקשר שבין אליהו, שהוא בעצם איש החי ופועל מחוץ למסגרות החיים הנורמליות, ובין אלישע, המביא לידי ביצוע הרבה מן הדברים שאליהו מנסה לעשותם ללא הצלחה. בכמה וכמה מקומות מדובר על כך, שחזונו של אליהו בהר חורב, לאחר הגילוי של האש, רוח הסערה, קול דממה דקה, נגמר לבסוף בכעין פיטורין כאשר הקב"ה אומר לאליהו, שימנה במקומו איש אחר. וכבר אמרו חז"ל שלאחר התגלות זו כאילו אומר הקב"ה לאליהו: אתה אינך מסוגל להיות נביא בעולם הזה, לכן מוטב שתעלה ברכב אש השמימה, וכאן בעולם הזה יהיה במקומך אדם אחר, אדם הקרוב יותר אל המציאות. מכל מקום ברור שאליהו, במסעו מהר חורב, הולך לבצע דברים מסוימים, שהוא עצמו אינו מביא אותם לידי גמר. ואף הוא, כמשה, מקבל על עצמו תפקיד מסוים, אבל הוא אינו מגיע להשלמת התפקיד, והוא משאיר את הדבר, בסופו של עניין, לתלמידו אלישע, המוציא את המשימה לפועל. למשל, למשוח מלך חדש בארם, ולמנות מלך חדש ושושלת מלכות חדשה בישראל. הדברים הללו היו בעצם מתפקידו של אליהו וכיוון שאליהו אינו יכול לעשותם הוא מוסר אותם לידיו של אלישע.
תיאור משיחתו של אלישע לנביא, הוא פשוט וקצר מאוד, אף כי מאוד בלתי רגיל. מתגלה שם גם צד אחר שבנבואת אלישע, שאולי יש בו כדי להסביר את היחס בין אלישע ובין הנביאים שמסביב לו, או מסביב לאליהו. ברור מתוך כל התיאורים שאליהו הוא איש בודד. בכל מקום שהוא מופיע, הוא מופיע כאדם בודד, במידה רבה גם כיוצא דופן – בתקופתו ובאופן עשייתו. משום שבכל מעשיו של אליהו, לא רק מצד האותות והמופתים, יש גם צד מסוים של אקצנטריות. המעורבות של אליהו בתוך המאורעות היא תמיד קיצונית מאוד וחריפה מאוד, לכל צד שהוא פונה בו. מבחינה זו אליהו אינו יכול להיות ראש של אסכולה, כלומר, הוא אינו יכול לגדל אליהו שני כדוגמתו. חוסר היכולת הזה אינו נובע מפגם כלשהו, אלא משום שיש דברים שאי אפשר להעתיק אותם בתבנית קטנה, שכן כאשר מעתיקים אותם בהקטנה, שוב אינם אותו דבר עצמו. ההר אברסט, כאשר מקטינים אותו לגודל של גבעה מפסיק להיות הר אברסט, הוא הופך להיות תלולית קטנה חסרת משמעות ואף דמותו של אליהו אינה ניתנת להיפרט לתפקיד פעוט יותר של נביא קטן. דמותו מיוחדת בכל מלוא הזרות והקיצוניות שלה, בכל מה שיש בה, ועם כל הגדולה שאינה ניתנת להקטנה או לפשרה.
אכן, כאשר אליהו פוגש את אלישע, הרי זו פגישה בין שני אנשים נבדלים ושונים עד מאוד. אלישע אינו שייך לבני הנביאים. אלישע יכול לומר, כמוהו כעמוס ואף יותר מעמוס, שאינו נביא ובן נביא. לפחות אלישע אינו איש המכשיר את עצמו אל התחום הנבואי או איש הקשור אל התחום הנבואי. כאשר אנחנו פוגשים בו לראשונה בסיפור המקראי הוא איכר פשוט, העומד ומשגיח על הבקר ועל שנים-עשר צמד בקר רועים. במובן ידוע מה שעושה אליהו באלישע, הוא מפתח ובניין אב לכל מה שעושה אחר כך אלישע.
ב"משיחתו" של אלישע לנביא עושה אליהו את מה שאפשר לחשוב כמופת הגדול ביותר של כל עלילות הנבואה והנסים שלו, שכן הוא מצליח להפוך את האיכר הפשוט העומד וחורש, או משגיח על החורשים בשדה, בבת אחת, כאילו במגע-אצבע, להיות נביא בשעור הקומה שלו.
הבחירה של אלישע היא מבחינה מסוימת חיונית להמשך התפקיד (אף כי לא האופי) הנבואי של אליהו, משום שאלישע (שלא כאליהו) אופייני בכך שהוא נשאר תמיד, בחלק מסוים של עצמו, איכר. הוא נשאר תמידאיש המעשה, האיש המבין יפה את בעיות פשוטי העם, המבין ומתייחס לבעיות של הפוליטיקה, ואשר משתתף בכל לב בבעיות של הכאב, המחסור ושאר דברים המציקים לאנשים. אליהו, בכל מקום שהוא נמצא בו – נמצא בתוך העולם כזר. הוא שייך בעצם מהותו להר האלוהים, ותמיד, גם בין הבריות, הוא קשור לבדידות של אדם יוצא דופן ומיוחד במינו, כפי שהוא מתגלה בסוף חייו כשהוא עולה אל מקומו האמיתי – ברכב אש אל השמים.
אלישע, לעומת זאת, נשאר כל ימי חייו, במובן מסוים, איכר. אבל הוא גלוריפיקציה, האדרה, של האיש הפשוט, משום שמהצד האחר הוא נביא. בנבואתו של אלישע אין מן ההוד המופיע בנבואתו של אליהו ומתלווה אליה תמיד, אבל נבואתו של אלישע הריהי בסך הכל אפקטיבית יותר. אחת הסיבות שאליהו איננו מצליח הצלחה אמיתית גם כאשר נראה שהוא מוכיח את כוחו, מקורה בכך שאליהו לעולם אינו מוכן לפשרות. אליהו מעדיף שהכל יילך לאבדון גמור, אבל בשום פנים לא יישאר במצב, שהוא מגדיר אותו בחריפות: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?". אליהו מוכן לסכן לשם כך גם את הבחירה של עם ישראל והוא רוצה להביא דברים למסקנה סופית "אם הבעל הוא האלוהים – לכו אחריו". על כל פנים – תוך שלמות. הוא אינו מוכן לסבול את הצד האופייני ביותר של ממלכת ישראל, את הסינקרטיזם הדתי. אין להבין את השתלשלות המאורעות של אליהו ואלישע, אף לא זו של מלכות ישראל בכללה, בלא לשים לב לכך שמלכות ישראל היתה מושתתת על עירוב ובלבול של גישות, דעות ובעיות. התופעה של אחאב, שהלך אחרי איזבל אשתו, והכניס את פולחן הבעל – היא תופעה יוצאת דופן בתוך ממלכת ישראל. ביסודם של דברים ממלכת ישראל ראתה את עצמה כממלכה יהודית באופן הדתי. פולחן עגל הזהב נראה בעיניהם כצורת פולחן פופולרית יהודית. עגל הזהב נקרא מן הסתם במגילת העצמאות שלהם: צור ישראל, ואכן הם ראו בעגל הזהב של שומרון, של בית אל או של דן – לא סמל זר, אלא דבר מקורי. הם "חוזרים" לעגל הזהב שעשה אהרון, אלא שהם ראו בו סמל לגיטימי של המהות הדתית היהודית. נראה שגם הם הגדירו את עצמם אולי כפלג, אבל פלג יהודי לגיטימי, כנושאי רעיון של רפורמה – אבל לא פולחן זר. בהכרת המכלול של חיי ישראל דאז, ניתן למצוא הסבר לשוני התפקידים והמהויות של אליהו ואלישע.
אליהו נלחם לא רק בפולחן הבעל. הוא מנסה להילחם בתופעה עקיפה ורחבה יותר – בסינקרטיזם הדתי, דהיינו, בצירוף של פולחן יהודי עם אלמנטים צורניים נוכריים, ביצירתה של יהדות השומרת על ראיית עצמה כיהודית, אבל איבדה את תוכנה. אותו אופי סינקרטיסטי המושתת על בסיס יהודי מסורתי אפשר לראות גם בנבואת התוכחה של עמוס, המוכיח את העם בישראל בצורה חריפה ביותר על פולחן זר, על שחיתות ועל מידות מגונות. עם זאת, ממלכת ישראל בזמן עמוס היא מדינה שבה החנויות סגורות בשבת ובחג, האנשים אמנם מצפים בכליון עיניים מתי אפשר יהיה לפתוח את החנויות – אבל רק לאחר השבת, או לאחר שיעבור החג. מכאן שדמותה הכללית של ממלכת ישראל גם בתקופת התוכחה הנבואית היא דמות של מדינה יהודית, יהודית מאוד, כפי שהיתה, בהבדל לא גדול, גם ממלכת יהודה.
ההבדל בין מדינות יהודה וישראל היה שבישראל, יחד עם אותה יהדות היו מעורבים גם פולחנים זרים. ההרגשה של הבלעדיות היהודית לא היתה קיימת. מלחמתם של הנביאים בישראל (בניגוד ליהודה) אינה על עצם האמונה היהודית, או על קיום מצוות היהדות, אלא על בלעדיותה, על טהרתה של האמונה היהודית. במובן זה אליהו הוא קיצוני שבקיצונים, הוא אינו מוכן לשום פשרה ולשום משא ומתן, לא עם "הממלכה החטאה", ולא עם המלכים החוטאים. הוא מנבא להם השמדה, חורבן, אבדון. הוא דן אותם בתפילתו לרעב עד מוות, משום שהוא רואה את הדברים רק בשחור-לבן, בלשונו "אם ה' הוא אלוקים – לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו" ובין שני אלה אין הוא מוצא שום מקום לא לפשרה ולא למתינות. לעומת זאת אלישע (שהוא נציג הנביא המייצג האישיות הפועלת בזמן שושלת יהוא), עם היותו נביא ועם היותו מטיף לאותה גישה כללית-עקרונית שבה מחזיק אליהו, שונה ממנו בהרבה. אלישע מוכן לעסוק במידה מסוימת של חינוך הדרגתי והוא מוכן להתפשר עם המציאות במידה מסוימת. הוא מתפשר עם המציאות לא כעיקרון, ולא מתוך הסכמה או רצון להשאיר אותה בקביעות באותו מצב, ועל-כן אף הוא מנסה לעקור את המבנה הרוחני-חברתי של ממלכת ישראל ולהעמיד במקומו תבנית אחרת, אלא שהוא אינו עושה את המאבק הזה כאליהו, המעמיד את הדברים בדרגת החלטיות של או/או, של דבר שחייב להגיע להחלטה חד-משמעית על-ידי העם, ברגע מסוים או בשלב מסוים. המעמד הגדול (שגם הוא מזכיר בכמה דברים את מעמד הר סיני של משה), של האש היורדת מן השמים, שעל ידו מצליח אליהו להראות לעיני כל העם כי "ה' הוא האלוהים", הוא אמנם מרשים מאוד בשעתו והוא אף יכול להביא לידי כך שכל המשתתפים יאמרו כי: "ה' הוא האלוהים". אותו מעמד יכול לגרום שאליהו יצליח להשמיד זמנית את כל נביאי הבעל, אבל בסך הכל אין הוא מצליח לשנות, אלא במידה קטנה, את המבנה החברתי והרוחני הכללי. גם אחרי ההכרזה ש"ה' הוא האלוהים" עדיין העם ממשיך בשלו ובדרכו הקודמת. ההכרזה היתה יפה מאוד ומרשימה מאוד, אך בעלת ערך מוגבל, כפי שעושים מאות, אלפים ורבבות יהודים גם בימינו ביום הכיפורים, כאשר הם מכריזים הכרזה זו. הדבר מבטא אולי שכבה עמוקה בהכרה אבל בחיי היומיום קיימים כוחות אחרים, ועל ידם אנשים פועלים פעולות אחרות.
אליהו אינו מוכן להשלים עם המאבק החוזר, שנראה כמאבק ללא סוף מול האינרציה – של החיים. ולכן עמידתו בהר סיני היא חזרה על נקודה אחת, "קנא קנאתי". קנאה זו יש לראות אותה ולהבין אותה כקנאת אהבה, לאמר: אליהו אכול בקנאת ה', באותו מובן שהוא המובן של קנאת ה' כשלעצמה, שה' הוא "קנא ונוקם", באותו מובן שהדבר מופיע, בשיר השירים, על "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה". אין זו הקנאה בנכסיו וברכושו של אחר, זו קנאת האהבה – הקנאה שבגללה אדם אינו מוכן להתחלק באהבה. קנאתו של אליהו אינה קנאתו בנכסיהם של עובדי הבעל או בהשפעתם וכוחם של כוהניו, אלא הקנאה לבלעדיות פולחנו של הקב"ה, והוא אינו מוכן להסכים לכל דבר אחר. לכל מה שהקב"ה שואל אותו: "מה לך פה אליהו" – יש לאליהו תשובה אחת: "קנא קנאתי". התשובה העיקשת הזו היא מבחינה מסוימת ביטוי גדולתו של אליהו, ויש בה גם הסבר מדוע אליהו נשאר לדורות דמות גדולה לאין ערוך מזו של אלישע. אך יש בה כדי להסביר מדוע אלישע הוא זה שממשיך את אליהו.
אכן בהיקף ההיסטורי הגדול אליהו הוא זה שמנצח. בסופם של דברים מגיע עם ישראל לידי תשובה חד-משמעית. אלא שדבר זה אינו יכול להיווצר במציאות, אי-אפשר לבנות בשעה מסוימת אחת, על-ידי לחץ חד-פעמי, או על-ידי מאורע מרשים – גדול ככל שיהיה – שינוי מתמיד בתוך עם שלם. ואילו אלישע פועל בצורה שונה לגמרי. למן השליחות הנבואית של יהוא, מצליח אלישע בדרך עקיפה לבצע חלק מן התפקיד שאליהו לא הצליח כלל לעשותו והוא: לעקור את פולחן הבעל. אין החיים הדתיים שבים לטהרתם כמו במיטבה של ממלכת יהודה, של מקדש ה' בירושלים, אבל לפחות העבודה הזרה הגסה של צור, של צידון, של העמים הקרובים – נעלמת. חוזרת לפחות תבנית היסוד היהודית, מעוותת ככל שהיא – אבל שוב עצמאית במידה רבה. יתר על כן, אפשר לראות כיצד יורשיו של יהוא, דור אחרי דור, מתקרבים יותר ויותר אל התבנית האידיאלית. רואים כיצד אלישע מופיע יותר ויותר כיועץ למלך ישראל, כאדם המקובל במידה שווה גם על מלך יהודה וגם על מלך ישראל. אלישע מצליח לשנות את הממלכה, לא בשלב אחד, ולא בפעולה מרשימה ומרכזית אחת, אבל הוא פועל בצעדים עקביים, אפשר לומר איכריים, מן הסתם כדרך שהיה מעבד את שדותיו: הוא חורש, זורע, וממתין בסבלנות לקציר. הוא יודע שאינו מגיע לתוצאות דרמטיות, אבל יש תוצאות מצטברות המגיעות ליבול ניכר. תולדות שושלת יהוא אינם רק העלייה מהממלכה המוכה, הבזוזה, של בני יהוא, אלא הממלכה הגדולה של ירבעם השני, המגיעה בגודלה כמעט לממלכת יהוא ושלמה.
יש גם שינויים פנימיים מהותיים יותר. ירבעם השני עצמו מוכיח (בהתייחסותו אל הנביא שבזמנו, אל עמוס) עד כמה השפיעה פעולתו של אלישע. מלך ישראל מסוגל לקבל, לא בשוויון נפש, אבל בהבנה – את הדברים של נביא המנבא את חורבן ממלכתו. ההבדל בין אחאב לירבעם השני, ההבדל בין מלכי ישראל קודם לכן לבין מלכי בית יהוא ואלה שלאחריהם, הוא תוצאת מעורבות אלישע ותלמידיו בתוך המדיניות של ממלכת ישראל. אלישע מנצל את המופת, את הכוח, את כוח הנבואה שלו, לא על מנת להרוס את המדינה הקיימת, ואף לא כדי לשנותה בבת אחת מקצה לקצה. הוא פועל ומצליח לגרום להיסט מסוים של הכיוון. הוא פועל ככל שהוא יכול להחזיר את ממלכת ישראל אל התבנית היהודית המקורית. ודאי שאלישע ותלמידיו לא הצליחו לשנות מכל וכל את ממלכת ישראל, אך הוא מצליח להגשים דבר שרבו הגדול בשום פנים לא הצליח לעשות. אלישע הצליח במקום שאליהו לא הצליח בו, משום שהוא אדם שונה. במובן מסוים הוא שונה מרוב הנביאים האחרים, מעיקר נבואתו – אין הוא "איש הרוח", הוא מעולם לא היה ה"משוגע" של נבואת ישעיהו ושל נבואת ירמיהו. בחייו הפרטיים, לפני התנבאות הוא היה אדם מיושב, וגם אחר כך בהיותו נביא, הוא שומר על אותה אישיות עצמה. הנבואה מגיעה אליו – אבל האישיות אינה משתנה. אלישע ממשיך בעצם באותה דרך. הוא עדיין עובד בצמד הבקר השנים-עשר, והוא עדיין ממשיך באותה דרך עצמה. הוא עובד את האדמה, משדד, חורש ומכין דברים לקראת העתיד. בכך הוא מראה כיוון אחר, אולי תבנית אחרת של נבואה, נבואה שאינה רק זעם והתנגשות. אין אלישע בנבואתו מוותר על התוכחה, אבל יחד עם זה הוא מביא בחשבון את החולשות, את הקשיים, את הנפילות של האנשים. למרות כל אלה הוא מנסה למצוא את ההרכב הטוב ביותר, הנוח ביותר, בתוך סיטואציה נתונה.
