על הקשרים שבין שיר השירים לבין הפרוזה המקראית עמדו כבר במחקר המקרא1. ואכן, אך טבעי הוא שנמצא זיקות בין כתובים שונים שעניין אחד להם. המשוררים והמספרים לא היו זרים אלה לאלה, וחוטים נמשכים מהשירה לפרוזה ולהפך. שיר השירים - תוכו רצוף אהבה, וסיפורת שעניינה אהבה, ואין לתמוה ששיג ושיח לה עם שירה זו, בין אם בגיבושה הסופי ובין אם טרם גיבושה.
להלן נבחן את סיפור אמנון ותמר בזיקתו לשיר השירים, נעמוד על הקשרים הלשוניים והרעיוניים בין השניים וננסה להציע פשר למהותם. סיפור אמנון ותמר זכה לניתוח ספרותי מקיף,2 ואני לא באתי אלא להוסיף נדבך צנוע ליחסי הגומלין שבין שירת האהבה לבין סיפורת האהבה המקראית.
 |
מה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים |
1. אמנון הנו האוהב היחיד במקרא, שהכרת פניו ענתה בו והסגירה את המתחולל בתוכו. "מדוע אתה ככה דל בן-המלך בבקר בבקר" (שמואל ב י"ג 4), מבקש יונדב לדעת, ובן-המלך פותח את לבבו ומסביר לרעהו: "את-תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב" (פסוק 4). אהבתו של אמנון מודגשת, והמספר משתמש בשורש אה"ב - פעם בציינו "ויאהבה אמנון בן-דוד" (פסוק ו), ופעם בשימו את הדברים בפי אמנון עצמו (פסוק 4). גם בסיום הסיפור חוזר המספר ומטעימנו: "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (פסוק 15). האהבה הבלתי ממומשת חזקה על אמנון עד שנעשה חולה: "ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא" (פסוק 2). בהמשך העלילה נשמע אמנון לעצת הרמייה של רעהו ומשים עצמו חולה כדי לפגוש את תמר: "ויאמר לו יהונדב שכב על-משכבך והתחל" (פסוק 5); "וישכב אמנון ויתחל" (פסוק 6). מחלת האהבה של אמנון מעוררת את זכר חולת האהבה משיר השירים - "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי-חולת אהבה אני" (שיר השירים ב' 5) מעידה הרעיה על עצמה; ובחפשה את דודה, משביעה היא את בנות ירושלים: "השבעתי אתכם בנות ירושלם: אם-תמצאו את-דודי מה-תגידו לו שחולת אהבה אני" (שם ה' 8). אמנון והרעיה משיר השירים הם היחידים במקרא שאהבה ומחלה נכרכו בם יחדיו, אולם חשוב שניתן את לבנו להבדלים, ונראה שלא חולה זה כחולה זו. הצירוף "חולת אהבה" מופיע רק בשיר השירים. אמנון, לעומת הרעיה, איננו מוצג כחולה, אלא כמתחלה. סיפור אמנון ותמר הוא המקום היחיד במקרא בו נמצא את השורש חל"ה בבניין התפעל.
בפסוקים 5 ו-6 השימוש בבניין זה מובן, שם הפעלים "והתחל" ו"ויתחל" מורים על מעשה הרמייה: אמנון איננו חולה, אלא מראה עצמו כחולה. אולם גם בפסוק 2, שם המספר מציג בפנינו את הנסיך החולה מחלת אמת מרוב אהבתו לתמר, בוחר הוא להשתמש בנטייה הנדירה של השורש בבניין התפעל. אל נא נטעה לזהות, מבקש אותנו המספר, את מחלת האהבה עם האהבה החולנית, את החולים עם המתחלים, את הטהור והנעלה עם השפל והנקלה.
2. תמר היא אחות אבשלום ואחות אמנון (הדבר מודגש שמונה פעמים בסיפורנו: שמואל ב י"ג 11 2, 4, 5 ועוד). "אחות" הוא גם כינויה של הרעיה בשיר השירים (שיר השירים ד' 9, 10, 12, ה' 1, 2). המשמעות הכפולה של מילה זו - בת אם או אב מחד גיסא, ואהובה מאידך גיסא - משמשת יפה את המספר. בקשתו של אמנון מאביו - "תבוא-נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לבבות" (י"ג 6), יכולה וראויה להתפרש לשתי פנים, ובקשתו של אמנון מתמר מביאה לשיא את המתח שבין המשמעויות השונות: "ותגש אליו לאכול, ויחזק-בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי" (י"ג וו). אחותי - בת אבי, ואחותי - רעייתי, יונתי. שתי המשמעויות משולבות כאן אחת אל אחת. כך גם בסיפור אברם ושרי. אברם מבקש מאשתו ברדתם מצרימה: "אמרי-נא אחותי את" (בראשית י"ב 13); ובפרשה התאומה, פרשת אבימלך מלך גרר, מצהיר אברהם: "ויאמר אברהם אל-שרה אשתו אחותי הוא" (שם כ' 2). דמותו של אברהם אבינו, המוצג כמי ששיקר למען ייטב לו בעבור אשתו, תואר באור שונה אם נטען את תיבת "אחותי" במשמעותה הנוספת - אהובתי. אברהם אמנם שיקר, אך לא ממש שיקר: הרי שרה היא באמת אהובתו.
3. יונדב, מי שהשיא את עצת ההתחלות לבן-דודו, מוצג כרעו של אמנון: "ולאמנון רע ושמו יונדב בן-שמעה אחי דוד" (י"ג 3). הרע, משמעו לרוב ידיד וחבר, אולם הוא משמש גם ככינוי לאהוב (שיר השירים ה' 1, 16) - כפי שהרעיה בשיר השירים הוא כינוי לאישה אהובה (הרעיה מופיעה בשיר השירים בלבד: א' 9, 15, ב' 2, 10, 13, ד' ו, 7, ה' 2, ו' 4). יונדב אמנם איננו האוהב המתאווה, כי אם אמנון, אך סיפורנו בא להרחיק אותנו מעולם האהבה של שיר השירים. הרע האוהב בשיר השירים הפך בסיפורנו לרע היועץ בענייני אהבה.
4. ליבוב הלביבות על-ידי תמר נזכר בסיפורנו פעמיים: "תבוא-נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה" (י"ג 6), ביקש אמנון מאביו, ואחרי כן קוראים אנו על הישמעות תמר למצוות אביה: "ותקח את-הבצק ותלוש [קרי: ותלש] ותלבב לעיניו ותבשל את-הלבבות" (י"ג 8). השורש לב"ב בבניין פיעל מופיע רק בסיפורנו ובשיר השירים, ובכלל שורש זה מופיע רק עוד פעם אחת במקרא (איוב י"א 12). דומה שהכתוב בשיר השירים מסיר כל ספק לגבי זיקתו אל סיפורנו: "לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד(קרי:באחת) מעינייך באחד ענק מצווארוניך" (ד' 9) כך מתפעל הדוד מרעייתו, ויש לשים לב לכך, שאותם מרכיבים מודגשים בפסוק זה בשיר השירים ובסיפורנו: הליבוב, האחות והעיניים. לא מקרה הוא, אם כן, שדווקא לביבות ביקש אמנון מתמר. המספר מבקש שפסוקי שיר השירים יהדהדו בקרב קוראי הסיפור. הקשר בין לביבה ללב ולאהבה אינו רחוק מן הדעת. "לבבתני" נגזר כמובן מלב, ומשמעו: לקחת את לבי, הקסמת את לבי, ובלשונו של רש"י: "משכת את לבי אליך" (פירושו לשיר השירים ד' 9). במקרא משמש הלב להבעת רגשות או מחשבות, ובין שאר הרגשות משמש הלב להבעת אהבה ושנאה. כך לדוגמה בויקרא י"ס 17, דברים ו' 5, שופטים ט"ז 15, שיר השירים ח' 6 ועוד3.
תמר עמלה בליבוב הלביבות, ולענייננו אין זה מעלה או מוריד אם "ותלבב" משמעו בישול בשמן באלפס (רלב"ג), טיגון במחבת עם שמן (אברבנאל), או חליטה במים רותחים תחילה ואחר-בך בשמן (רש"י בעקבות תרגום יונתן) - הפועל "ותלבב" מבקש להעלות את זכר הרעיה משיר השירים. בקשתו של אמנון - "תבוא-נא תמר אחותי ותלבב לעיני" (י"ג 6), יכולה להתפרש, אם כן, גם כ"תבוא-נא תמר אחותי ותיקחני בלבבה", אולם חשוב שנראה מה בין שיר השירים למקומנו. הביטוי היפה שבאמצעותו מביע הדוד את משיכתו לרעייתו ("לבבתני") מאבד בסיפורנו לחלוטין את משמעותו המטפורית ומדורדר לממשות גמורה של חולין. משיכת הלבבות הפכה ללישת הלביבות (ודוק: התיבה "לבבות" כתובה ללא יוד, ואלמלא הניקוד יכולים היינו לקרוא זאת "לבבות"). וכדי להדגיש את דרדורו של הדימוי והפיכתו למהות של ממש, זוכה הליבוב לתיאור כה נרחב: "ותקח את-הבצק ותלוש [קרי: ותלשן] ותלבב לעיניו ותבשל את-הלבבות" (י"ג 8), תיאור הבולט על רקע היריעה הקצרה של הסיפור כולו.
5. "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ויאמר-לה אמנון קומי לכי" (י"ג 15). צמד מילים זה, המסיים את הפסוק, מעלה על לב את קריאתו של הדוד לרעייתו:4 "קומי לך רעיתי יפתי ולכי-לך" (שיר השירים ב' 10). קריאתו של הדוד האוהב חוזרת גם בפסוק 13, ושם היא אף קרובה יותר למקומנו: "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח, קומי לכי [קרי: לך] רעיתי יפתי ולכי-לך". ואולם מה רב השוני בין השיר לסיפור. בעוד שבשיר השירים הפנייה הפיוטית "קומי לך" היא פנייה נרגשת של הדוד ליפתו, כי הסתיו עבר והאביב נראה בארץ, הרי בסיפורנו אמירה זו באה להוסיף חטא על פשע. אמנון מגרש את תמר מביתו לאחר מעשה הנבלה, לבו מלא שנאה גדולה מאוד, ולשונו - חרב חדה.
|
סיכום: הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים |
בדברינו באנו להראות את הקשר שבין שיר השירים לסיפור אמנון ותמר. המספר מלקט לו מתוך שיר השירים ביטויים ודימויים ושוזרם בעלילת סיפורו, אך ביצירתו אין הדברים נותרים בעידונם וביופיים השיריים - ההפך מכך הוא הנכון.
האהבה הזכה שהביאה את הרעיה לספר לבנות ירושלים שחולת אהבה היא, הופכת כאן לאהבה חולנית ולהתחלות שאין לה רע במקרא. האחות איבדה את משמעותה המטפורית כאהובה והפכה בסיפור לאחות של ממש. כמותה גם הרע עוקר ממשמעותו השירית הטעונה אהבה, והפך כאן בידי המספר לידיד המייעץ בעניינים שבינו לבינה. רכות פנייתו של הדוד לאהובתו הפכה לאמירה בוטה בפי אמנון, והליבוב - אשר בשיר השירים משמש את המשורר כדי להראותנו את משיכת הדוד לרעייתו - הופך בסיפור ללביבות של ממש.
דעתו של המספר על מעטהו של אמנון ברורה כבר מהאקספוזיציה. אהבתו של אמנון לתמר אינה אהבה טהורה, אלא אהבה התלויה בדבר, והדבר הוא בתוליה של אחותו היפה (פסוק 2). גם הביטויים שבסיפור אינם מותירים ספק לגבי שיפוטו של המספר את גיבור יצירתו: להתחלות, אל-תצנני, לא-יעשה כן בישראל, הנבלה, חרפתי, כאחד הנבלים בישראל, ויענה, הרעה הגדולה ועוד. מעבר לאלה עושה המספר, כפי שביקשנו להראות, שימוש אירוני בשירת האהבה. האלמנטים שנלקטו משיר השירים משנים את פניהם והופכים מאהבת אמת לתאווה חולנית. המטפורות השיריות המעודנות מקבלות בסיפור לבוש ראלי וולגרי. המספר, כך נדמה, מתכוון ליצור פער בין אהבת האמת הנעלית של שיר השירים ובין אהבה זו. הקרבה בין סיפורנו לבין שיר השירים אינה באה, אם כן, אלא להדגיש את התהום הפעורה בין השניים, בין יפי האהבה שבשיר ובין כיעורה בסיפור. כך, ביד אמן, מושך המספר חוטים משיר השירים, ורק מי שמודע למלוא יופיה של השירה יוכל לעמוד על הפנים המעוותות שנתקבלו במראת הסיפור.
הערות
1. י' זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים תשמ"ב, עמ' 108, 225-224.
2. לדוגמה: ש' בר-אפרת, העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 235-199; י' אמית, "סיפור אמנון ותמר: מאגר של אהדה לאבשלום", הספרות 32 (תשמ"ב), עמ' 87-80; א' דים, "אהבה התלויה בדבר: עיון בסיפור אמנון ותמר", הספרות 28 (תשל"ט), עמ' 107-100.
3. י"ש ליכט, "לב, לבב", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, טורים 415-412.
4 . על נקודה זו עמד ש' בר-אפרת (ראה לעיל, הערה 2), עמ' 202-201.
