עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > זרמים ואידאולוגיותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי > זרמים ציוניים > ציונות מדינית
עם עובד


תקציר



אוגנדה בראשון-לציון
מחבר: ד"ר מרדכי נאור


בראשית המאה שלנו טילטלה סערה עזה את ההסתדרות הציונית הרכה לימים, פילגה אותה וגרמה, מכל מקום בעקיפין, לפטירתו המוקדמת של בנימין זאב הרצל.

מקיץ 1903 ואילך, כשנתים ימים, רעדו אמות הספים של ההסתדרות הציונית. הרצל והמקורבים לו תמכו בתכנית ההתישבות באוגנדה, תכנית שנועדה למצוא "מקלט לילה" למאות אלפי היהודים שגורשו או נמלטו באותה עת מאירופה; הציונות הרוסית, שמנהיגה העולה היה מנחם אוסישקין, שללה תכנית זו וקבעה כי הציונות יכולה להתגשם רק בארץ-ישראל, ואין להמיר ארץ זו בשום טריטוריה אחרת.

הצדדים התחפרו בעמדותיהם הנוקשות. מצד אחד ציוני-אוגנדה, שנהפכו עם הזמן לטריטוריאליסטים-בעקרון; חסרי ארץ מיועדת מוגדרת; וכנגדם, ציוני ציון הנושאים עיניהם למזרח. מעניינת - ומוזרה, כפי שעוד נראה - היתה עמדתו של הישוב היהודי בארץ-ישראל בעת הויכוח הגדול. לכאורה היתה עמדה זו אמורה להיות חד-משמעית: פסילה מוחלטת של התישבות יהודית מאורגנת שמגמתה להקים מדינה יהודית מחוץ לארץ-ישראל; ומי אם לא חלוצי העליה הראשונה, שישבו בארץ 10 או 20 שנה, הקימו את המושבות וחיזקו את הישוב היהודי בערים, היה צריך להתנגד להפנית המאמץ הציוני למקום אחר?

המציאות היתה שונה. בארץ-ישראל - במושבות, ביפו, בירושלים - היו רבים שתמכו ב"תכנית אוגנדה" ואחר-כך בטריטוריאליות, ביניהם אנשי-שם, משכילים וותיקי העליה הראשונה, שהיו עתה מכובדים ומבוססים. תומכי אוגנדה והטריטוריאליסטים נאחזו בתמיכה זו כמוצאי שלל רב: אם יהודי הארץ תומכים באוגנדה, הרי מעיד הדבר כמאה עדים כי אין לציונות כל עתיד בארץ-ישראל.

כשעוסקים ביישוב היהודי בארץ בימים הרחוקים ההם של תחילת המאה, יש לזכור כי המדובר בקבוצת אוכלוסין קטנה, שמנתה לכל היותר 50 אלף נפש. רוב יהודי הארץ נמנו עם "היישוב הישן", ופולמוס אוגנדה לא העסיק אותם כלל, בהיותם רחוקים מציונות. המיעוט הקטן והתוסס יותר של "היישוב החדש" הוא שנתן את הטון והוא שהטביע ברחבי העולם היהודי את הרושם (הנכון ביותר) כי יהודי ארץ-ישראל מסתייגים מארצם ומעדיפים עליה את אוגנדה.

כיצד התגלגלו הדברים למצב מעין זה?
השנים הראשונות של המאה היו לבני העליה הראשונה שנות אכזבה ותסכול, כפי שספרנו לעיל. ואז, בשיאו של המשבר באה לעולם "תכנית אוגנדה", שהתבססה על הצעה אנגלית להקים מעין בית לאומי יהודי במזרח-אפריקה. משה סמילנסקי, מעסקני הישוב וסופר צעיר בזמן ההוא, כתב כי המשבר לא היה כלכלי בלבד. לדעתו, חלק מהמתישבים באו לארץ-ישראל "על-פי מקרה, או מסיבות חומריות בלבד. הם נשתקעו בארץ משום שמצאו בה את מטרתם החומרית, או משום שלא נזדמן להם לצאת מהארץ. עתה הריחו ריח 'שבר' בארץ-כוש וילכו אחריו. אין הם מפותחים כל-כך כי יוכלו להבין שפחות מכל יש בענין-ביש זה המכונה 'אוגנדה' - חומריות."
במאמר שפורסם ב"השילוח" כתב סמילנסקי: "בשום ארץ לא מצא הרעיון הטריטוריאליסטי חסידים במספר כה מרובה - כמובן בערך למספר היהודים יושבי הארץ - כמו בארץ-ישראל והרבה מן החסידים האלה באים לידי קיצוניות ומתיחסים בציניזמוס גס ומבחיל לכל מה שהיו קוראים 'קדוש' עד עתה... כאחדים מן הטריטוריאליסטים שבגלות, מתיחסים גם הטריטוריאליסטים בארץ-ישראל למומי ארצנו לא מתוך צער פנימי עמוק, ולא מתוך רצון לתקן, אלא מתוך שמחה לאיד אויביהם ומתוך רצון להרוס."
סמילנסקי סבר כי התמיכה בטריטוריאליות מקורה בתלישות ובגלותיות שעדיין מקננת בלבות האיכרים. "חסרה בנו אהבה טבעית לאדמתנו ואנו רחוקים מלאומיות בריאה. אלמלא היו רובם של בני היישוב מביטים על חייהם הנוכחיים כעל הכרח זמני ואלמלא היו עיניהם נשואות לחיים אחרים, אם לא בשבילם, לכל הפחות בשביל בניהם, לא היו יכולים להיות לא חברים להטריטוריאליסטים הגלותיים ולא חברים ל'שומרי התורה הירושלמים'" (אגודה שהקימה מוסדות חינוך במושבות בנוסח "היישוב הישן").

אך לא רק קשיים כלכליים וקוצר-רוח אישי ולאומי דחפו רבים מבני היישוב אל זרועות האוגנדיסטים. צריך להביא בחשבון את ההשפעה הרבה שהיתה בימים ההם להרצל. כל מעשה שעשה וכל תכנית שהעלה - כולל "תכנית אוגנדה" – זכו לתמיכה בחוגים רחבים מאוד. לא הכל העזו ללכת בעקבותיהם של אוסישקין והציונים הרוסים שהוקיעו את הרצל על תמיכתו ב"תכנית אוגנדה". אחרי הקונגרס הציוני הששי, ב- 1903, קונגרס שקיבל ברוב דעות את הקו של הרצל, כינס אוסישקין בחארקוב ועידה של מתנגדי אוגנדה. מכל רחבי העולם היהודי זרמו לחארקוב מחאות, שרובן ככולן קבלו על הפגיעה בהרצל, שהותקף בצורה בוטה בועידה זו. בין המחאות שזכו לפרסום רב, היתה מחאתם של 14 מיקירי ראשון-לציון. גם מתישבים מרחובות, גדרה ופתח-תקוה מחו על הפגיעות בהרצל במכתביהם לועידה ולעיתונים יהודיים במזרח-אירופה.

ליחסי היריבות הרצל-אוסישקין היו תוצאות מרחיקות לכת בארץ-ישראל. הרבים, שתמכו בהרצל כמנהיג הציונות, נעשו (לעתים בעל-כורחם) לאוגנדיסטים; המעטים יותר, שנהו אחרי אוסישקין, היו לציוני ציון. כללית, השנאה לאוסישקין הקיפה חוגים רחבים בארץ, שראו בו אדם שהרים יד במלכות. רוברט סנט ג'ון מספר בספרו "שפת הנביאים", כי כשנודע בירושלים כי הרצל מת, נשמעה טענה כי אוסישקין הוא האשם בכך. הילד בן השבע, אהוד, בנו של אליעזר בן-יהודה, התפרץ הביתה ואיים כי יקח נקם באוסישקין על מות המנהיג. אף אם יש הפרזה בסיפור זה, יש בו כדי להעיד על העוינות הרבה לאוסישקין. בעוד תמיכתו של הרצל ב"תכנית אוגנדה" השפיעה על היישוב מרחוק, עסק באותה פעולה עצמה אחד מבני הארץ, ודווקא מהמקובלים ביותר ב"יישוב החדש" - אליעזר בן-יהודה.

תמיכתו של בן-יהודה באוגנדה היא אחד הפרקים התמוהים ביותר במסכת חייו. מחיה הלשון העברית, שהיה ציוני עוד לפני שהציונות באה לעולם, אמור היה למחות בתוקף נגד כל תכנית המעדיפה ארץ אחרת על ארץ-ישראל. בן-יהודה עשה את ההיפך.
לדעתו של סנט ג'ון, הביוגרף של בן-יהודה, תמך בן-יהודה ב"תכנית אוגנדה" משלושה טעמים: א. הוא סבר, שמן הראוי כי העם היהודי יתרכז תחילה באוגנדה, ירכוש בה חינוך מדיני וממנה יחזור במלוכד לארץ-ישראל; ב. באוגנדה יהיה אפשר להקים צבא שבבוא העת יכבוש את ארץ-ישראל; ג. ההתישבות באוגנדה תרגיע את השלטונות התורכיים ותוכיח להם כי היהודים אינם מבקשים ליטול מידיהם את ארץ-ישראל.
אליעזר בן-יהודה, שהיה מתומכיו של הרצל, נרתם במרץ האופייני לו למען רעיון אוגנדה. בעיתונו "השקפה" שהיה למעשה בטאונו של היישוב החדש (ה"חבצלת" היה אז בדעיכתו ושימש שופר לחוגי "היישוב הישן") כתב וקרא לתמיכה בלתי-מסויגת ביישוב ארץ מזרח-אפריקנית זו.
בגליון ג' של "השקפה" משנת 1903, הוא כותב: "מעשי הימים האחרונים האלה מדברים בשפה שאי-אפשר שתהא יותר מבוארת וברורה, כי בגויים לא ימצאו בני עמנו מרגוע, ואין תקוה והצלה להם אלא בהיותם לא גרים גרורים אצל אחרים, כי אם אזרחים במדינה שלהם, תהי המדינה הזאת לעת-עתה איפה שתהיה, תהיה מה שתהיה" (ההדגשות במקור).
בהמשך דבריו היה בן-יהודה פסקני עוד יותר: "אני מאמין אמונה שלמה כי עוד בקרב עמנו נשמה ישראלית, עברית, אשר די כוח לה לברוא ארץ-ישראל על כל אדמה, בכל האקלימים."

כעבור כמה שבועות, לאחר שהותקף בן-יהודה שאינו ארצישראלי דיו, הוא משיב: "ארצישראליות שלי אינה ארצישראליות לשמה, לשם הארץ, כי אם לשמו, לשם העם. כן אדוני, העם הוא העיקר ולא הארץ. לו היה אפשר העם והארץ! אך כל זמן שזה אי-אפשר - וזה לפחות לעת-עתה אי-אפשר - אני בוחר לעת הזאת בעם בלי הארץ."
במשך שנה ויותר פירסם בן-יהודה ב"השקפה" עשרות מאמרים וידיעות בזכות "תכנית אוגנדה", תחת הכותרת שבודאי הסעירה לבבות יהודיים רבים בעת ההיא: "המדינה היהודית". ב- 1905 ריכז את מאמריו בנושא בספר שנשא אותו שם ויצא לאור בוַרשה.

בגליון ל' של "השקפה" (ראשית 1905) מביא בן-יהודה טלגרמה של "רויטר" על צאת ה"תיירה" (משלחת) הציונית לבדיקת האפשרויות להתנחלות במזרח- אפריקה. נרגש ונפעם, הוא כותב: "זה המעשה היותר גדול בדברי הימים של עם ישראל מיום גלותו מארצו ועד היום! והמעשה גדול וחשוב לא מבחינת יציאת דבר מדינת היהודים לפועל, כי אף-על-פי שברור לי כשמש בצהרים כי תשובת הועדה תהיה חיובית בבחינת טיב הארץ והאפשרות לכונן בה מדינה יפה, חופשיה - מכל מקום אני בספק אם נשתמש בשעת הכושר הזאת." הספק הרגעי הזה נדחק הצדה ובחודשי החורף של 1905 מדווח "השקפה" בהרחבה רבה על כל צעד ומעשה של ה"תיירה". הרושם שהתקבל מדיווחים אלה היה, שמשלחת הסקר נוטה להמליץ בחיוב על ההתנחלות באוגנדה. ידיעות על הצטננות ההתלהבות האנגלית בנושא, וכן בדבר התנגדותם של המתישבים האירופים במזרח-אפריקה לתכנית, הובאו בקיצור רב.

בגליון ערב פסח תרס"ה (1905) הופיעה ב"השקפה" כותרת יוצאת-דופן בענין אוגנדה: "לא זו הארץ!" בן-יהודה כתב כי בידו מידע שמשלחת-הסקר עומדת לקבל החלטה שלילית. "בצער ובתוגה עמוקה שאין בפי מלים להגותם כמו שהם, אני כותב את הדברים האלה, אבל כמו שחשבתי לשגעון היותר נורא לא לקבל באיזה מקום שיהיה על-פני האדמה ארץ שתוכל בקרוב להיות מדינה יהודית, ולעוון להחריש בעת הזאת, כן אחשוב לשטות להתעקש בדבר, אם אין הארץ נאותה למטרתה."

מכאן ואילך נזכר הנושא ב"השקפה" רק לעתים רחוקות. נראה כי בן-יהודה נואש מפעילות מדינית ופנה לעיסוק מרכזי יותר בחייו - כתיבת המלון הגדול.

בהקשר זה צריך להזכיר את עמדתו ופעילותו של איתמר בן-אב"י, שבימים ההם נקרא בן-ציון בן-יהודה. בנו הבכור של בן-יהודה היה אז כבן 20 וישב בברלין. הוא שימש כתב ב"השקפה" ומברקיו לעיתון בכל הקשור ל"תכנית אוגנדה" היו נלהבים ביותר. במברק המתפרסם בגליון כ"ז (סוף 1904) והמתיחס ליציאת משלחת-הסקר למזרח-אפריקה, הוא כותב: "והדם שוטף, שוטף. מי יודע מה יגידו הם? רבונו של עולם! מדינה, חופש, עתיד. כוח בידינו - הנניחם? ועתה - נקווה!"

בן-אב"י המשיך לתמוך באביו ובדעותיו תקופה ארוכה, עד לכינוסו של הקונגרס הציוני השביעי בבאזל, בקיץ 1905. בן-אב"י נשלח ככתב "השקפה" לקונגרס ודיוח בהרחבה על דיוניו הסוערים. בקונגרס זה חזרה התנועה הציונית ל"תכנית באזל" המקורית. "תכנית אוגנדה" נדחתה וה"ארציים", הם הטריטוריאליסטים, פרשו ממנה.
בבאזל הוברר לבן-אב"י כי הטריטוריאליסטים רואים בבן-יהודה את מנהיגם והם מאמינים כי לאחר שנטש את רעיון ישוב ארץ-ישראל יהיה צעדו הבא נטישת השפה העברית, דבר שתאם את תפיסתם הז'רגוניסטית.

בן-אב"י נפגע ונעלב. בזכרונותיו הוא מספר כי כמה מצעירי הקונגרס, ביניהם ידידיו מארץ-ישראל, הררי וחרמוני, לחצו עליו לקבוע עמדה ברורה נגד "תכנית אוגנדה". ואכן, בן-אב"י שוכנע ושיגר מברק חריף ברוח זו ל"השקפה". בהתיחסו לתקוות ה"ארציים" כי בן-יהודה הוא בן-בריתם ובקרוב גם יצטרף לשוללי העברית, אומר בן-אב"י: "הנם מבטיחים, כן הנם נשבעים, כי כך תחשוב אתה. התחשה? ואת חמדה (אשת בן-יהודה ואמו החורגת של בן-אב"י) – התחשי גם את? האפשר?"

בן-יהודה פירסם את השגות בנו ב"השקפה". כשנשאל מדוע עשה כן, השיב: "אילולא ערך אלי בני מכתבים כאלה לא הייתי מכיר בו כבני. כך צריך ארצישראלי, בן הארץ, לכתוב וגם לעשות."

עדות ממקור ראשון על פריחת האוגנדיזם בארץ מביא לנו שלמה צמח שעלה ארצה בשנת 1904, שעה ששעריה של אוגנדה כאילו עמדו להיפתח. "חסידי אוגנדה בארץ-ישראל לא היו חסידים סתם אלא קנאים של הטריטוריאליות. פסיכוזה ציבורית בהמון ובסך. היה זה מחזה מעורר יגון ומדכא את הנפש לראות את האנשים האלה, כמעט כאיש אחד, שהיו בכל-זאת הראשונים שבנו כאן מה שהיה בנוי, והנה הם עומדים בפומבי ומביישים את עברם, רוקקים בפני עברם. מציאות מעליבה ובזויה מאוד היתה תופעה זו בארץ, כי תנועת אוגנדה הפכה עד מהרה לשנאה גופה. - - - בתוך כותלי בתי-עם במושבותיהם של ראשונים-לציון עמדו אברכים חניכי ה'אליאנס' והשמיעו בלשון צרפת את דבריהם, השמיעו בפתוס נבוב ובהתלהבות מזויפת דברים קשים על ארץ זו, ארצם, מתוך בוז ושפלות שאין בפי מלים לתארם. יחידים, אחד במושבה ושנים בעיר היו הנאמנים שלא התחברו אל קהל המחרפים והמגדפים. בתוך ישוב רדום וקופא זה נתעוררה פתאום פעילות רבה. קראו לאספות-עם ואנשים ונשים וטף באו. ונואמים שיננו לשונם ומי שהרבה להשפיל את כבוד הארץ לו הרבו להריע. וכל הארץ היתה כמרקחה - - - ".

אחד ממרכזי התמיכה באוגנדיזם ובטריטוריאליות בכלל היתה המושבה ראשון-לציון. אהרן פריימן, ממיסדי המושבה, פירסם ב"השקפה" קול-קורא למען אוגנדה. לדעתו, הגורם הקובע ביותר הוא הקרקע ואם באוגנדה מציעים ליהודים קרקע פנויה - עליהם לקבל אותה. "לעולם לא יכופר לנו העוון הזה שנחטא לעמנו, לאחינו העניים, ששללנו מהם את שעת הכושר המאושרה לכונן להם לעת-עתה מקום מקלט, פת לחם, חופש כבעל-בית אצל שולחן עצמו, ומעט הכבוד והתקוה שמזה תוכל לצמוח בקרוב ישועה לכל עמנו."
על ראשון-לציון האוגנדיסטית הקיצונית מספר שלמה צמח בספרו האוטוביוגרפי "שנה ראשונה". זמן קצר לאחר עלייתו לארץ הוא נקלע לאספה של הטריטוריאליסטים ולתדהמתו גילה את ה"בגידה" של אנשי העליה הראשונה. צמח הצעיר התפרץ כנגדם והללו לעגו לתמימותו ואמרו לו כי רק לאחר שייפגע מן המחלות הרווחות בארץ כמו קדחת ומחלת-עינים, יבין בודאי טוב יותר את גישתם.

שבועות מספר אחר-כך הרצה צמח לפני בני המושבה והסביר להם את "הצד השני" - עמדתם של ציוני-ציון. שוב נתקל בקהל עוין ובשלב מסוים ננעלה האספה במפתיע. המרצה הצעיר הוזמן לאחד הבתים הפרטיים, שם נערך, כמעט במחתרת, מפגש של ציוני ציון המקומיים. הנאספים טיכסו עצה כיצד למכור את השקלים של ציוני ציון כדי לצמצם את כוחם של הטריטוריאליסטים המוכרים במושבה שקלים משלהם ומבקשים לשלוח לקונגרס השביעי ציר מטעמם, שיתמוך ב"תכנית אוגנדה". לציוני ציון המעטים בראשון-לציון היה ציר משלהם: משה סמילנסקי הרחובותי. הוא הביע את הסכמתו לצאת לקונגרס כדי לסייע בהדיפת "תכנית אוגנדה" והטריטוריאליות וכן כדי להוכיח שלא כל אנשי היישוב הם אוגנדיסטים.

בין המתנגדים הבולטים לאוגנדיזם בארץ היו, נוסף למשה סמילנסקי, גם דוד ילין הירושלמי, ד"ר הלל יפה ויהושע אייזנשטט-ברזילי. שני האחרונים נמנו עם מקורביו של אוסישקין והתיצבו לצדו בעת הפולמוס הגדול.

ד"ר יפה כתב באפריל 1904 מכתב להרצל, שיש בו הטפת מוסר ברורה למנהיג הציוני. "נשיא יקר ונכבד!" כתב אל הרצל הרופא הארצישראלי הנודע שעמד בראש ועד "חובבי ציון" ביפו, "אם יש את נפשך לעשות שלום (בלי שלום תיעצר הציונות במהלכה שנים רבות) צריך שתצהיר על רצונך זה בשקט ובלי להיעתר לכל תביעותיהם של אנשים המוכים בסנוורים מיראה אינסטינקטיבית. צריך לותר רק על נקודה אחת ויחידה - למחוק את שאלת אוגנדה מסדר היום של הקונגרס לעולם ועד. אל תשאיר ספק כלשהו בזה שהקונגרס הציוני לא יעסוק בשום התישבות של יהודים מחוץ לארץ-ישראל. מובן שזה לא יפריע לציונים להשתתף בכל מיני מפעלים של התישבות בארצות אחרות, אבל זה לא יהיה ענינו של הקונגרס."

מכתביו של יהושע ברזילי, ששנים ארוכות התכתב עם אוסישקין, משרטטים תמונה עגומה למדי של חיי הישוב היהודי בארץ בשנים 1903-1905. בתחילת 1905 כותב ברזילי כי הוא מתקשה להקים ביפו אגודה של ציוני ציון. "הרוב של 'חובבי ציון' הישנים מתנגדים למלחמה עם האוגנדיים... כמדומה שבלעדי דוד ילין ובלעדי אין איש שלבבו יכאב על כי בציון נתפשטה ונשתרשה כל-כך האוגנדיות. אבל בכל-זאת אני מקווה כי יעלה בידי ליסד אגודה של ציוני ציון."
במכתב אחר מנתח ברזילי את מהות האוגנדיזם הארצישראלי. לדעתו, הדבר נובע מרוע לבם וקוצר רוחם של חלק מהתושבים וכן משאיפתם להשתחרר מה"חלוקה" ומהתמיכות. נדמה להם כי באוגנדה ייעשה הכל על-ידי קפיצת הדרך .

אף הוא מעלה את האפשרות שהאוגנדיסטים בארץ ישגרו ציר לקונגרס. באחד ממכתביו הוא כותב שנראה כי הציר יהיה ד"ר גרינהוט. ברזילי מזהיר את אוסישקין שיש להישמר מציר זה משום שהאוגנדיסטים בקונגרס יציגו אותו כבר-סמכא בעניני ארץ-ישראל ודבריו השליליים יתקבלו כהודאת בעל-דין. עם זאת, ברזילי מאמין כי אם ד"ר גרינהוט יסע "אפשר לפעול עליו על-ידי ויכוחים ולברר לו את טעותו, כי סוף כל סוף הוא יהודי נאמן ואיש משכיל."

במחצית השניה של שנת 1905 הלך האוגנדיזם ודעך. היו לכך סיבות אחדות: האנגלים חזרו בהם מהצעותיהם; משלחת-הסקר, שהורכבה משלושה מומחים, מהם רק אחד יהודי, הגישה חוָת-דעת שלילית לגבי האזור המוצע; ההתנגדות ל"תכנית אוגנדה" בעולם היהודי גברה. בסופו של דבר דחה הקונגרס השביעי (הקונגרס הראשון ללא הרצל) את התכנית. עם זאת, הטריטוריאליות לא מתה. בראשה עמד המנהיג היהודי-האנגלי ישראל זנגויל, שהמשיך לחפש טריטוריה לעם ישראל הנרדף מחוץ לכותלי התנועה הציונית, שפניה לציון בלבד.

אליעזר בן-יהודה, כאמור, המעיט לעסוק בנושאים ציוניים-מדיניים, להוציא את ימי הקונגרס השביעי, אבל בנובמבר 1905 ציין, בהקשר שולי כביכול, כי העם היהודי החמיץ הזדמנות גדולה בשנה החולפת. הוא הביא בעיתונו סיפור קטן, שכותרתו היתה "מדינה חדשה באיי אנטיל". וזה דבר המעשה: "אנשים אמריקנים קנו חלק גדול מאדמת אי פין ויכריזו את עצמם עומדים ברשות עצמם ואינם תלויים ברשות מדינת קובה. נתכוננה ממשלה והנשיא עליה הוא האדון אנדרסון. כל זה נעשה בלי שום בלבול. כך עושים בני אומות העולם!"

באותה עת פרצה ברוסיה מהפכת 1905, שלוותה בפרעות ביהודים. העולם היהודי זועזע וענין אוגנדה הלך ונשכח. לארץ-ישראל זרמו קבוצות של צעירים שנמנו עם מה שנקרא אחר-כך העליה השניה. עליה זו היתה מעין תשובה לאוגנדיזם: לאחר תקופה של שפל, תסכול וירידה מהארץ, שוב זרמה עליה לארץ-ישראל. תשומת-הלב הציונית, שהוסטה לשעה למזרח-אפריקה, חזרה והתמקדה בארץ-ישראל.

ביבליוגרפיה:
כותר: אוגנדה בראשון-לציון
שם  הספר: הראשונים : סיפורים מן העליה הראשונה לארץ-ישראל
מחבר: נאור, מרדכי (ד"ר)
תאריך: 1983
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: 1. ספרית דן חסכן.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית