טרגדיה היא יצירה ספרותית דרמטית, בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כמו: גאווה, תשוקה ושנאה. עלילת הטרגדיה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש.
משמעות השם טרגדיה נגזר מהמילה היוונית "טרגוס" שמשמעה- תיש. הטרגדיה הקלאסית לוותה בטקסים שנערכו לכבודו של אל היין והפריון – דיוניסוס והתיש הועלה כקורבן.
ראשית הטרגדיה ביון העתיקה. היונים הקדמונים שילבו טרגדיות בטקסי הפולחן שלהם לטבע. יסודם של הטרגדיות בטקסי חיים, מוות ותחייה התואמים לתהליכים בטבע של צמיחה, נבילה וצמיחה מחודשת.
הטרגדיות הראשונות ביוון היו מוצגות על ידי שחקנים ומקהלה על במות, בפני קהל צופים. הטרגדיה היוונית העמידה במרכז את האדם העומד מול עוצמת האלים. כוחו הדל של האדם מול כוחם הרב של האלים, תקווה מול גורל נחרץ מראש. שיאה של הטרגדיה היוונית ביצירותיהם של איכילוס, סופוקלס ואוריפידס. גיבורי הטרגדיה הקלאסית היו גיבורי על, בעלי כוחות על טבעיים או מלכים. דרכם לאסון, לסוף הטרגי, הייתה מלווה בייסורים ובאיבוד מעמדם החברתי.
אריסטו, בספרו "פואטיקה" הגדיר את הטרגדיה כחיקוי למציאות – "מימזיס", כעלילה נעלה ושלמה. על פי כללי הטרגדיה: חשוב לשמור על אחדות בעלילה, בזמן ובמקום. לפי אריסטו, מטרת הטרגדיה ליצור אמפטיה בלב השומעים, לזעזע ולהעלות רגשות של פחד וחמלה. למעשה לגרום לצופה או לשומע להזדככות ולהיטהרות – "קתרזיס".
ביצירה "אניטגונה": הגיבורה היא דמות נעלה, רודפת צדק היוצאת למאבק נגד צו המלך. מתרחש מאבק בינה לבין קריאון שמפר את הסדר. כאשר מושב הסדר על כנו מתרחש האסון, אנטיגונה הגיבורה מתה, בנו של קריאון מת בזרועותיה ואשתו מתאבדת.

הטרגדיה כיצירה ספרותית, שבה ופרחה במאות ה 17-16 באירופה. מאז חלו בה שינויים: הגיבור אינו גיבור-על או מלך אלא פעמים רבות אדם פשוט.
שיקספיר כתב את היצירות הגדולות "המלט" ומקבת". ביצירות אלה הכניס שיקספיר את האלמנט הפסיכולוגי הטמון בכל אדם. כוחן של הטרגדיות השיקספיריות הוא ברגש ההזדהות הגדול שהן מעוררות. לפיהן האדם עצמו גורם לאסון, ואילו הגורל או העל טבעי רק מאיצים את התהליך. מקבת, אינו מצליח לגבור על יצרו ונופל קורבן למזימתם של כוחות השאול המפתים אותו לרצוח את המלך.

בעשורים האחרונים לא נכתבות יצירות המוגדרות כטרגדיות. אך, ישנן יצירות ספרותית שיש בהן מוטיבים טרגיים. היוצרים המודרניים כמו בקט, פינטר או המחזאי העברי חנוך לוין שילבו ביצירותיהם מוטיבים טרגיים. גיבורי הטרגדיה המודרנית הם יצורים דלים וחסרי כוחות נפש מכדי להתמודד עם מר גורלם.