הכתובת שעל ה(תס)קיר

מבצע התסקיר הסביבתי נמצא בין הפטיש והסדן. מצד אחד, היזם ששכר את שירותיו מעוניין לקדם את נושא הפיתוח. מצד שני, חובתו המקצועית היא למנוע פגיעה בערכי טבע. איך מוצאים את שביל הזהב?

כל תוכנית פיתוח בשטח פתוח, או אפילו שינוי יעוד של שטח בנוי, חייבת היום בהצגת תסקיר סביבתי כתנאי לאישורה. משרד איכות הסביבה קובע מה צריך להיבדק בכל הצעה באופן פרטני, ומיפרט הדרישות מועבר לעורך הסקר.

כאשר מגיעים מיפרטי התסקיר הסביבתי לידי הדרג המקצועי, המחלק את המשימות בין המומחים השונים, עולה לעיתים סעיף בן שורה אחת, לכאורה לא כבד-משקל, המבקש לציין ערכי חי וצומח ובתי-גידול ייחודיים באתר הפיתוח המיועד.

לחלק מהעוסקים בפיתוח, סעיף זה הוא דבר של מה-בכך, המחייב הוצאה נוספת על מנת להשלים את התסקיר ולקבל אישור לתוכנית. אך למעשה, זוהי אבן הבוחן למידת התאמת הפיתוח המיועד לסביבה ולמידת השתלבותו במערכת הטבעית הקיימת באתר הפיתוח.

בסקירה קצרה זו, ננסה לעמוד על מהות ההיבט האקולוגי של תסקירים סביבתיים. נראה שבהשוואה לארצות מערביות רבות, אין בשיקולי התיכנון הסביבתי ניסיון רציני לשמור על המירקם העדין של בתי-הגידול בארצנו, על קהילות הצמחים ובעלי-החיים שלהם. דבר זה עלול לגרום נזק בלתי-הפיך למערכת הטבעית. עם זאת, גם במגבלות הקרקע של ארצנו הקטנה, קיימות דרכים רבות לשילוב פיתוח עם שמירה על ערכי טבע מקומיים, שיתרמו להעלאת איכות החיים של ההתיישבות באזורי הספר.

קהילות שלמות נעלמו

בבסיס העימות בין פיתוח ושמירת טבע, קיימת פגיעה בלתי-הפיכה בערכי טבע הכוללת היעלמות מקומית של מיני בעלי-חיים וצמחים. לירידה במגוון המינים המרכיבים את המארג האקולוגי באזור מסוים, יש השלכות מקומיות ומרחביות גם יחד. למרות שכושר השיקום העצמי של מערכות טבעיות הוא חלק בלתי-נפרד מההתפתחות במסלול האבולוציוני, הרי שלנוכח דיכוי מסיבי המאפיין פיתוח מודרני, אין אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, או לפחות להבטיח את המשך תיפקוד המערכת. במקרים קיצוניים, היעלמות מינים גורמת לקריסת שרשרת המזון, והמערכת האקולוגית מפסיקה להתקיים.

בדרך כלל איננו ערים להשלכות המיידיות לפגיעה במערכת טבעית, משום שהתוצאות מתגלות בטווח של עשרות שנים. לצערנו, קיימות מספר דוגמאות בארצות מתפתחות, כולל בארצות מזרח אירופה, בהן פיתוח באזורי-ספר גרם נזק סביבתי כבד, שבעטיו נעלמו קהילות אקולוגיות שלמות. את המחיר משלמים היום התושבים המקומיים, בדמות קיבעון באורח-החיים ובתנאים סביבתיים, הדומים לאלה ששררו בתחילת המאה הקודמת.

זה מכבר אנו יודעים, שלנזק סביבתי יש מחיר כספי. אין ספק שמודעות זו תרמה רבות לקידום נושאים רבים, במסגרת טיפוח איכות הסביבה. נושא שמירת החי והצומח נשאר עדיין במבצרו הערכי. ראשית, משום שהשלכות הפגיעה במירקם אקולוגי הן ברובן ארוכות טווח. שנית, קשה לתרגם לכמויות (ולעלויות) את מידת הנזק הנגרם לקהילה מקומית של צמחים ובעלי-חיים. עם זאת, בארצות מערביות רבות חלה התקדמות רבה בנושא השימור הסביבתי. התקדמות זו קיבלה תוקף משמעותי תודות לחקיקה מחמירה ולאכיפה תואמת. במקביל, השתנתה גם הגישה של כלל הציבור ובמיוחד העמותות המובילות את המאבק לשמירת טבע.

נדל"ן עובר לסוחר

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאופי המאבק היא חוק פדרלי אמריקני, שנחקק לפני למעלה מעשר שנים, והעוסק בהגנת בעלי-חיים בסכנת הכחדה. עקרונית, די בהבאת ראיה לקיומו של מין אחד של בעלי-חיים בסכנת הכחדה באזור מסוים, על-מנת לעצור כל פיתוח באותו אזור. זאת ועוד, אדם שהורשע בהריגת בעל-חיים כזה, צפוי לעונש מאסר בפועל. החוק הביא לעצירה של יוזמות פיתוח רבות במספר מדינות, לקורת רוחם של פעילי שמירת טבע מקומיים.

יש לציין שעיקר המאבק לשימור ערכי טבע בארה"ב הוא בזירת הנדל"ן. בבתי המחוקקים מתנהל מאבק עיקש בסיוע לובי מתוחכם על רכישת קרקעות, כאשר בידי העמותות לשמירת טבע יש מנוף כלכלי בהיקף הדומה לאמצעים שברשות היזמים. בישראל, שימור קרקע באמצעות רכישתה על-ידי גופים 'ירוקים' היא משימה כמעט בלתי-אפשרית, משום שמרבית הקרקעות המופשרות לפיתוח הן בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. זאת ועוד, מהלך כזה עלול להתפרש כפגיעה ברווחת האוכלוסייה. באמריקה, שבה קרקעות הן מטבע עובר לסוחר, ניתן לתרגם את רצון התושבים לשמור קרקע לנכסים פיננסים שעוזרים לקדם את מטרות שמירת טבע. אצלנו דרושה גישה שונה.

בשנים האחרונות חלה תמורה בגישה של גופים המופקדים על שמירת טבע, שלא פסחה גם על ארצנו. המגמה החדשה אימצה את "התועלת הכלכלית" כמדד נוסף להערכת פוטנציאל ההישרדות של מערכות טבעיות. במילים אחרות, אם שטח אדמה בעל ערך אקולוגי יכול בצורה כל שהיא להניב רווחים כלכליים, בין בדרך עידוד תיירות או ניצול משאבים טבעיים על בסיס בר-קיימא, יש סיכוי רב יותר שהקרקע תעמוד בלחצי פיתוח בעתיד.

איים אקולוגיים

שינוי נוסף בגישה, קיבל את לחצי הפיתוח כחלק בלתי-נפרד ממתכונת הסביבה שבה אנו חיים. על-פי תפיסה זו, ניתן לשלב פיתוח עם שימור סביבתי, תוך שימור הרבגוניות הביולוגית המקומית ותיפקוד המערכת האקולוגית. גישה זו היא המתאימה ביותר בבואנו להעריך את השפעת הפיתוח באזור שבו קיימת מערכת טבעית העלולה להיפגע, אם לא להיעלם, כתוצאה מהפיתוח. כאן המגמה היא לנסות למזער את הנזק למערכת האקולוגית הקיימת, ולהבטיח את תיפקודה בעתיד מבלי להציב מיכשולים בפני יוזמת הפיתוח.

בשורה התחתונה, השגת שתי המטרות במקביל מביאה לעלייה ניכרת ברווחה ובאיכות החיים של התושבים המקומיים, גם לטווח הרחוק. לכאורה, זהו מצב בלתי-אפשרי משום שפיתוח, באם הוא כולל הקמת שכונת מגורים או פארק תעשייה, הוא אקט פולשני המביא להרס הקיים. אך הסוקר חייב לוודא אם אכן הפיתוח יגרום לנזק אקולוגי.

על הדרך לשילוב פיתוח ושימור, ניתן להתבונן מההיבט המרחבי והמקומי. בהיבט המרחבי, תוכנית-האב מכתיבה במידה רבה את ההשפעה ארוכת הטווח של הפיתוח על המערכת האקולוגית האזורית. בהקצאת שטחים לפיתוח המביא לשינוי מהותי בתכסית לכיסוי הקרקע, יש לדאוג לפיצוי מסוים למערכת הטבעית. פיצוי זה מתבטא באיסור על פיתוח באזורים בעלי מערכות אקולוגיות עשירות ורגישות. כמו כן ניתן להבטיח פרוזדורים אקולוגיים, שדרכם מתנהל מעבר מיני בעלי-חיים ומונע את בידודם והכחדתם בעתיד של 'איים' אקולוגיים בים הפיתוח. בהיבט המקומי, ניתן לשלב שימור עם פיתוח בדרך הערכת פוטנציאל המערכת האקולוגית הקיימת ואופן תיפקודה, לאור ההגבלות על המערכת שיופעלו בעתיד עקב הפיתוח.

מאחר ולכותב התסקירים אין יכולת לשנות את ייעוד הפיתוח, דומה שהדרך היחידה למזער את הנזקים הפוטנציאליים למערכת האקולוגית, היא במתן אישור לפגיעה נוספת במערכות אקולוגיות שאינן מתפקדות זה
מכבר, והתרעה על פגיעה אפשרית במערכות אקולוגיות רגישות שעדיין קיימות בשטח. דוגמה בולטת לחשיבות הערכת פוטנציאל מערכת אקולוגית נמצא בשטחים הפתוחים, שהם שטחים עם צמחייה טבעית ולפעמים כוללים גם קהילות אקולוגיות ייחודיות.

המאפיין את השטחים הפתוחים הוא מצב הביניים שבו הם נמצאים, הן מבחינת ייעוד הקרקע והן מבחינת הרכב קהילות הצמחים ובעלי-החיים בתוכם. הרכב הקהילה האקולוגית בשטח נתון, משקף כעין פשרה בין המצב הטבעי שהיה פעם לבין לחצי הפיתוח לסוגיו שהצטברו ברבות השנים.

כירסום בעתודות

השטחים הפתוחים מצויים בעיקר באזורי ספר, המפרידים בין תחומי שיפוט שונים שלהם מיגוון של יעודים. מעבר לקושי בהגדרת האיפיון האקולוגי של השטחים הפתוחים הקיימים, ישנו מאבק מתמיד על השליטה בשטחים אלה ועל קביעת ייעודם. הערפל סביב האיפיון האקולוגי וחלוקה מרחבית ברורה ומקובלת על-ידי הגופים הנוגעים לדבר, שתסווג שטחים חשובים יותר או פחות לשימור, גורם לכירסום מתמיד בעתודות מאגרי מינים של צמחים ובעלי-חיים, תהליך שהוא ללא חזור.

בתסקירים הסביבתיים, הסוקר לא מתבקש להביא את ההיבט המרחבי. לכן, ניתוח ההשלכות האקולוגיות של הפיתוח המוצע ועתיד המערכת הסביבתית, תלויים לא מעט בנקודת ההשקפה של מבצע התסקיר.

מעבר לכך, מבצע התסקיר נאלץ להתמודד עם ניגוד אינטרסים. מצד אחד, הוא נשכר על-ידי היזם המעוניין לקדם את נושא הפיתוח. מצד שני, ביטול ערכיות שמירת הטבע פוגעת ביוקרתו המקצועית. בהיעדר חוקים, תקנים ונהלים לביצוע תסקירים סביבתיים, האחריות המלאה ומציאת שביל הזהב בין הפיתוח המתוכנן ושמירה על המערכת האקולוגית הקיימת, מוטלות על כתפיו של הסוקר.

מה שעשוי להתיר מעט את הסבך, הוא היכרות אינטימית של הסוקר את המערכות האקולוגיות המקומיות ויכולתו להעריך נכון את הפרמטרים המביאים לשינויים ארוכי טווח בהן. בדרך זו, לדוגמה, ניתן להתגבר על החסר בקיום תוכנית מסודרת ומאושרת לשימור שטחים פתוחים. במידה ויש עניין מצד היזם או הגופים המופקדים על השטח, להמשיך בשימור ובבקרה על השטח, ניתן לתרגם את השלכות שימור התהליכים האקולוגיים והשפעות הפיתוח למסגרת נוהלית, דרך בניית מערכת ממוחשבת המבוססת על מערכת מומחה. אך זהו כבר נושא למאמר אחר.

* הכותב הוא יועץ סביבתי