חוקי המקרא מחייבים להפריש עשירית מן היבול השנתי ומן החי (בהמות שנולדו במשך השנה). חלק עשירי זה נקרא בלשון המקרא: מעשר. במקרא נזכרים סוגים שונים של מעשרות, שהיו ניתנים ללוויים או לעניים - או שנאכלו בירושלים בידי הבעלים.
על-פי חוקי המקרא היו מפרישים מעשר ראשון מן היבול השנתי שכלל דגן (תבואה), תירוש (יין) ויצהר (שמן). את המעשר הראשון היו מעניקים ללוויים, בני שבט לוי שהיו משרתים בבית המקדש ולא הייתה להם נחלה משלהם (במדבר יח 21). לאחר הפרשת מעשר ראשון היו חוזרים ומפרישים עוד מעשר מן התבואה בלבד - מעשר שני שפעמיים במהלך מחזור של שבע שנות שמיטה היה הופך למעשר עני - בשנה השלישית ובשנה השישית של מחזור השמיטה: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים יד 28). מעשר עני היה מיועד לנזקקים למיניהם: "לַלֵּוִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו 12). את המעשר היו משאירים בגורן, וכל הנזקקים היו רשאים לבוא ולקחת ממנו. לבעל השדה אסור היה לייעד את המעשר לעניים מסוימים או למנוע אותו מאחרים. רק במקרה שלא באו נזקקים לגורן, היה בעל השדה רשאי לחלק את המעשר לעניים לפי בחירתו.
עוד דוגמה למעשר לנזקקים הוא מעשר כספים - מנהג מאוחר הרבה יותר שהתקינו חכמים בתקופת המשנה והתלמוד. גם מנהג זה מבוסס על המקרא - אך לא על חוקי המקרא אלא על סיפורי המקרא - על דברי יעקב בדרכו לחרן הנודר נדר לאלוהים: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי... וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח 22-20).
גם כיום יש המקפידים להפריש 10% מהכנסותיהם למטרות צדקה.
