עמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיה > תרבויות ומיעוטיםעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרח > זכויות נשיםעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראל > ערביםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > קבוצות אוכלוסייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > מגדר
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
הבדואים בישראל, ההולכים ומשתלבים בחיים הכלכליים והאזרחיים הסובבים אותם, מבקשים לעבור תהליך זה בלי לאבד את האופי הייחודי של חייהם.
אך גברים ונשים חווים באופן שונה את הדילמות הכרוכות במציאות החדשה של קיומם. 
מאמר זה עוסק בהשפעת המעבר למגורים בעיירות הבדואיות בנגב, ומפרט על חיי הנשים הבדואיות.



נסיגה אל המודרניות : האשה הבדואית בתהליכי עיור בנגב
מחברת: סיגל טל


הקדמה

בעבר השוו רבים את הבדואי לאיש התנ"ך. דמותו הצטיירה על רקע בדידות המדבר הסטאטית, כמי שאינו קרב לעיר באותה מהירות שבה חוצה בן המערב מרחבי יבשות וימים. אלא שתמונה זו, אם בכלל הייתה נאמנה לחייהם של בדואים מסוימים אי-פעם, אינה מאפיינת את חייהם כיום בנגב הישראלי. את החברה הבדואית בנגב ניתן לחלק למגזרים, על-פי שלוש צורות יישוב שאף אחת מהן אינה דומה לסטריאוטיפ הבדואי הרווח: נוודות-למחצה (סמי-נוודות), התיישבות ספונטנית והתיישבות בעיירות שהקימה עבורם הממשלה. מצב זה, לרבות המגמה לקבע וליישב את האוכלוסיות שהיו נוודיות ונוודיות- למחצה, אינו ייחודי לישראל. ההשתכנות בעיירות מציינת שינוי משמעותי בחיי הבדואי, והיא כרוכה באובדן נכסים ובשינוי חברתי.

הבדואים בישראל, ההולכים ומשתלבים בחיים הכלכליים והאזרחיים הסובבים אותם, מבקשים לעבור תהליך זה בלי לאבד את האופי הייחודי של חייהם. הם מבקשים לשלוט על מידת קרבתם אל החברה הישראלית הסובבת, תוך ניצול מרבי של הקשרים עמה.

גברים ונשים בדואים חווים באופן שונה את הדילמות הכרוכות במציאות החדשה של קיומם. הגבר הבדואי, היוצא מפתח האוהל ומתחום השבט, נתקל בעולם הכולל ערכים, יחסי כוח ומבני ארגון חדשים, וחווה בתוך כך מאבק איכותי על מהותו של כל אחד מעולמות אלה. המצב החדש שאליו הוא נחשף מחייב אותו לגשר בין קודים מסורתיים לבין השפעותיהם של מקורות חיצוניים. מצבם של הגברים הבדואים כשגרירי חברתם בעולם החיצוני וכנציגיו של עולם זה בקהילתם שלהם מקנה להם תפקיד של סוכני שינוי ראשיים. הם הראשונים הבאים במגע ישיר עם מקורות החידוש בתחומי החינוך, העבודה, מוסדות המדינה ועוד, ולעתים הם היחידים הנחשפים לתחומים אלה.

הנשים, לעומת זאת, קשורות לבית ולמשפחה - היחידה החברתית המצומצמת אך לאו דווקא הפשוטה ביותר. קשר זה קובע את גבולות עולמן, וגוזר עליהן לחוות את השינוי באופן עקיף, שכן חשיפתן אליו תלויה מטבעה בתיווך הגברי. רמות השינויים וקצבי החידושים המתחוללים בחיי האשה הבדואית מותנים בעמדותיהם של אביה ושל בעלה, ונוטים להיקבע על-פי דפוסים פטריאכליים נוקשים.

מאמר זה עוסק בהשפעת המעבר למגורים בעיירות הבדואיות בנגב על חיי נשים. לעתים נדמה, כי פירושו של כל שינוי חברתי הוא בהכרח קדמה, כאילו עובר מעין קו ישר מן העבר ה"פרימיטיבי" אל העתיד ה"נאור". אך ראייה זו, המניחה מראש הקבלות אוטומטיות בין עבר לחשכה ובין עתיד לאור ולקדמה היא מוגבלת. שינוי חברתי אינו מתרחש בחלל ריק; הוא יונק מן החברה ומתחולל על בסיס אמונות, ערכים, מנהגים ואורחות חיים קיימים. דרך אחת להגדיר שינוי היא יצירת דינמיקה חדשה ביחסי הגומלין שבין מרכיבים אלו לבין תשומות תרבותיות שלא היו נוכחות באותה חברה קודם לכן. היחס בין ערכי הקהילה ה"מקוריים" לבין אלו המטעינים את עולם התוכן ה"חדש" שמגבשת הקבוצה הוא המפתח להבנת התמודדות הקהילה עם מצבה המשתנה. אצל הבדואים מתחולל השינוי על רקע חולשה מבנית ותלות בגורמי המדינה ובכלכלת השוק.

המאמר הנוכחי מצביע על כך שאין קשר ישיר בין רמות השינוי שמאמצים לעצמם הגברים לבין השינוי שחל בחיי נשים. שינויים במקום המגורים, בארגון השבטי, בסולמות ובמדדים לקביעת מעמדו של האדם בחברה ואף שינויים בהרגלי צריכה - כל אלה אינם מחייבים עלייה בסיכויי הנשים ליהנות משיפור בתנאי חייהן ובאיכותם.

החברה הבדואית כיום - תפרוסת ההתיישבות

בשנים 53-1949, לאחר הקמת המדינה והכללת הנגב בתחומיה, התרחשו שינויים רבי-עוצמה בחיי הבדואים בנגב. משפחות וקבוצות רבות ברחו או גורשו לירדן ולסיני, חלקן שבו לישראל, ובשנת 1953 מנתה האוכלוסייה הבדואית כ- 11,000 נפש, כלומר: כשישית ממספרה בשנת 1948. הבדואים שבנגב נחשבו אזרחי ישראל, אך עד שנת 1966 חיו תחת שלטון צבאי, שהשפיע באורח מכריע על תחומי החיים האזרחיים. במצב זה הפך השבט ליחידה פוליטית, שמנהיגה הוא השייח' הממונה על-ידי הממשל ובהסכמתו.(1) בראשית שנות ה- 50 פונו הבדואים משטחיהם ושוכנו באזור סגור בבקעת באר-שבע. אזור זה, המהווה כעשירית מן השטח שאוכלס על-ידם קודם לכן, מכונה אזור הסייג ובו מרוכזים רוב הבדואים עד היום.(2) שאלת הבעלות על הקרקעות הן באזור הסייג והן במרחבים שאותם עזבו הבדואים בראשית שנות ה- 50 נותרת בעינה ותוסיף להשפיע על תכניות הפיתוח האזורי בכלל ועל התיישבות הבדואים כפרט. מגמת המדינה לפתור בעיה זו באה לידי ביטוי בתכנית הקיבוע והיישוב של הבדואים בנגב. עיקריה של התכנית: ויתור סופי מצד הבדואים על אדמות הנתונות בסכסוך עם המדינה, תמורת אדמות ותשתיות למגורים שמעמידה המדינה לרשותם בשבע עיירות שהקימה באזור הסייג.

הבדואים בנגב מונים כ- 70,000 נפש, ומאופיינים במגוון צורות יישוב, מנוודות ועד עיור.(3) הנוודות המסורתית הלכה ונעלמה ביובל השנים האחרון, והיום מתגוררים רק כ- 10% מן הבדואים ביישובי מאהלים פריפריאליים, המצויים רובם ככולם בנגב המזרחי והדרומי. כ- 50% מן האוכלוסייה הבדואית (כ- 30,000 - 35,000 נפש) יושבים בעשרות יישובים כפריים ספונטניים, הפזורים בבקעת באר-שבע, ושוכנים בחלקם בסמוך לעיירות הבדואיות או בצמוד להן.(4) יישובים אלה, הבנויים צריפונים ופחונים, חסרים סממנים של יישוב מודרני מאורגן ומסודר. בקוטב העירוני של דגמי היישוב הבדואי בנגב, מצויים תושבי העיירות החדשות שהוקמו עבורם בידי המדינה משנות השישים ואילך. שבע העיירות הבדואיות (רהט, תל שבע, כסייפא, ערוער, לק'יה, חורה ושגב שלום) דומות לכפרים גדולים יותר מאשר ליישובים עירוניים, והיום מתגוררים בהן כ- 40% מאוכלוסיית הבדואים בנגב (כ- 30,000 נפש).

ביישוב המאהלים הפריפריאלי מתגורר רק מיעוט המשפחות באוהלים. האוהל הבדואי המסורתי, המורכב מיריעות צמר, הולך ונעשה נדיר בנגב. חלק ממגורי המשפחות משלב בין אוהל וצריף לכדי יחידה אחת, שבה עומד הצריף תחת יריעת האוהל. לאחר שאיבדו את קרקעותיהם ואת עדריהם נאלצו מרבית הבדואים לנטוש את נוודות המרעה, וממילא הצטמצמו יתרונות האוהל עבורם.

ביישובים ספונטניים רבים נמצא תחליף לאוהל בדמותו של הצריף או הפחון, שהובא לאזור עם פירוק המעברות בארץ.(5) מגורי המשפחה מעוצבים כתא אורגני המורכב ממספר צריפים, ושטחי החצר שביניהם משמשים כרחבה מרכזית להתכנסות ולפעילות משפחתית. חזית חדר האורחים המסורתי, ה"שיק", פונה למרחב, והוא פתוח לקבלת אורחים בלא לאפשר כניסה לתחום מגורי המשפחה. הסלון המשפחתי משמש חדר טלוויזיה, חדר התכנסות משפחתית וחדר הכנת שיעורים. אספקת החשמל נעשית מגנרטורים ביתיים, ולעתים עדיין עומד בחצר אוהל שבו נאפה הלחם. בחצר האחורית מתנפנפת הכביסה על החבלים וניצבות ערמות עצים גדולות לצורכי הבישול וההסקה.

המגורים בעיירות: מראשית שנות השישים ואילך נתון תהליך קיבוע היישוב הבדואי בידי הרשויות הממלכתיות, האחראיות ליוזמה, לתכנון ולביצוע של התהליך.(6) על-פי מדיניותן היישובית של רשויות אלה הוקמו בנגב שבע עיירות בדואיות, שכל אחת מהן תוכננה כדי לקלוט לפחות 15,000 נפש. ואולם, להוציא את העיר רהט (שבה מתגוררים למעלה מ- 20,000 נפש - העיר השנייה בגודלה בנגב), אף אחת מעיירות אלו טרם קלטה אוכלוסייה בהיקף כזה. תכנונו ועיצובו של המערך העירוני הבדואי כרוכים בבעיות קשות, ויישובים חדשים רבים אינם הולמים בעיצובם ובתכנונם את התרבות והשאיפות הבדואיות.(7)

עם זאת, התיישבות הקבע מהווה גורם המאיץ את השינוי במבנה החברה הבדואית ובתפקודם של מרכיביה.(8) למרות שתהליך העיור אינו מצטמצם רק לשינוי בצורת המגורים, ברור שלמעבר למגורים בעיירה ובבתי אבן נודעת משמעות חברתית עמוקה. שכן, גודלו של הבית וחזותו הפכו ביטוי ליוקרה, לעושר ולמעמד המשפחה. על אף העובדה שהבתים עוצבו בידי בעליהם, בדואים רבים חיקו את בתי היישובים היהודיים והערביים או רכשו תכניות מאדריכלים, לעתים בלי לתת את הדעת על צורכיהם האישיים והחברתיים.

לצד הבתים המודרניים משמרים מבני העזר שבחצרות את המערכת התפקודית המסורתית. הזקנים מעידים, שהם מבלים שעות רבות באוהל שבחצר הבית, המשמש להם למגורים וכ"שיק" לקבלת אורחים. בחצרות רבות מצויים דירים למשקי החי המצומצמים שנותרו בידי המשפחות (5-10 ראשי צאן בממוצע למשפחה) ולול עופות. מבנים אלו משקפים את אופיו הייחודי של היישוב הבדואי, ומעידים על תהליך ההסתגלות ההדרגתי והקשיים הכרוכים בו. יש בכך כדי לאשר את טענתם של הבדואים, ובמיוחד את טענת המבוגרים שבהם, כי המגורים בבית שאינו עונה על צורכיהם מעוררים קושי. בשכונות מגורים, שבהן מתגוררות קבוצות שרכשו נסיון חיים עירוני או כאלה שמצבן הכלכלי משופר והן אינן נזקקות לקיומו של משק-עזר עצמאי, נעלמים מבנים אלו והבית מוקף גינה. מכל מקום, המגורים בבתי אבן מפוארים לצד אוהלים וצריפים כמו גם המגורים בשכונת צריפים ואוהלים המשלבים צריפים בתוכם בצמוד לעיירה מעידים, שאין כאן חלוקה דיכוטומית לטיפוסי מגורים המייצגים שלבים במודרניזציה, אלא תמונת רצף עירוני-חברתי-תרבותי.

המערך החברתי-כלכלי

רצף השינוי היישובי, המסמן את הפסקת הנדידה, כרוך בשינוי כלכלי המאפיין את החברה הבדואית בנגב מאז קום המדינה.(9) אובדנם של נכסי הקרקע ושל עדרי הצאן והגמלים חייב את הבדואים לנטוש את ענפי הפרנסה המסורתיים - חקלאות חרבה וגידול מקנה - ולפנות להשתלבות בכלכלת המשק הישראלי.(10) ניתן לאפיין את שלוש צורות היישוב של הבדואים בנגב על-פי מידת השתלבות יושביהן בכלכלה הישראלית.

תושבי האוהלים בפריפריה: רוב המתגוררים באוהלים עובדים כשכירים באזורם, משרתים בצבא או עובדים כעצמאים. העדרם של נכסים בני-קיימא משמש מאיץ לתהליכי רכישת ההשכלה, המהווה קרש קפיצה להתקדמות כלכלית.

היישוב הספונטני: רוב דיירי הצריפים עוסקים במשלחי היד המסווגים כעיסוקי הצווארון הכחול, ואחרים הם בעלי עסקים קטנים.

תושבי העיירות: המגורים בעיירה מגבירים לעתים את המצוקה הכלכלית ומחמירים את הקושי לפרנס את המשפחה המורחבת. משפחות רבות חויבו בהוצאות כספיות על הבנייה ובתשלומים שבהם לא הורגלו הבדואים בעבר. נוסף על כך מכביד עליהם גם השינוי בהרגלי הצריכה: רכישת מוצרי חשמל, ריהוט וכדומה, המגבירה את העול הכלכלי. מציאות כלכלית זו אינה מאפשרת לחלק מתושבי העיירות להמשיך ברכישת ההשכלה, ונערים רבים יוצאים לעבודה כבר בגיל צעיר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במקרים רבים, עם זאת, הופך הכוח הכלכלי לסממן של הצלחה ועוצמה. אפיק הביטוי הראשי לכך הוא בית המגורים הגדול, המשקף שגשוג כלכלי ויוקרה. קבוצות מסוימות, המדגישות את הקשר שבין סטטוס חברתי לבין השכלה, מתפרנסות ממשלחי יד המאפיינים את הצווארון הלבן - הוראה, עבודה במשרדי ממשלה ועיסוק במקצועות חופשיים.

השלכות השינויים הכלכליים על דפוסי השיתוף המשפחתיים

השינויים שחלו ברשת הכלכלית - בענפי פרנסה, בסולמות ההכנסה, בהוצאות ובמספר המפרנסים שירד עקב הנטייה לפנות ללימודים - מוצאים ביטוי בשינויים שחלו בדפוסי השיתוף הכלכלי-המשפחתי. בעבר נטלו גם הנשים והילדים חלק בכלכלת המשפחה, בעבודה בשדה או ברעיית העדר; ואולם פיצול המשפחה ליחידות מגורים נפרדות בעיר והפנייה לעבודה שכירה הביאו לחיזוק עצמאותה הכלכלית של כל יחידה משפחתית גרעינית. בשלבי העיור הראשונים היוותה שותפות זו המשך לדפוס הארגוני-הכלכלי של המשפחה הבדואית המורחבת והתמקדה בענפי הייצור המסורתיים. עיקר ביטויו של דפוס כלכלי זה ניכר במעורבות עסקית משותפת של האב ושל הבנים בתחום הצריכה, ריכוז הקניות והמטבח המשותף. המחסור הכלכלי הביא לשיתוף פעולה משפחתי ולעזרה הדדית בנושאים מסוימים, כדוגמת בנייתו של צריף חדש לרגל חתונת הבן. ממצאי אחד המחקרים מראים, כי 29% מכלל האוכלוסייה הבדואית המצויה בתהליכי עיור מדווחים על המשך השיתוף הכלכלי במסגרת המשפחה המורחבת ברמות שונות: בהכנסה, בחיסכון, בהשקעה ובצריכה.(11) למרות השיתוף הכלכלי הרב-תחומי, הבנים אינם מפרישים בהכרח את כל שכרם לקופה המשותפת, אלא מותירים בידם סכום כסף שבו הם נוהגים כרצונם. בחירתם האישית מסמנת שינוי חברתי, המתבטא בדפוסי הצריכה, בהופעה החיצונית, בתרבות דיור ועוד.(12)

השתקפות השינויים שחלו בחיי החברה הבדואית בעולמן של הנשים

ניידות כמדד לתמורות בחיי האשה.
לאפשרויות העומדות בפני הנשים הבדואיות ולמגבלות הניידות שלהן נודעת משמעות חברתית עמוקה. טווחי המרחק והמרחב שבהם יכולה האשה הבדואית לנוע בחופשיות הם מוגבלים, אם כי גודל השטח המוכר לה ואופיו עשויים להשתנות בין קבוצות בדואיות שונות, כמו גם בין הנשים לבין עצמן בהתאם לגילן, למצבן המשפחתי ועוד.

המרחב הפתוח והגבולות הברורים שבין נחלאות המשפחתיות אפשרו בעבר את שהותה הבטוחה של האשה הבדואית במרחב זה, והבטיחו פיקוח על תנועותיה ועל מעשיה.(13) יציאתה של האשה מתחום ביתה לא הייתה סתמית וחסרה, אלא נגזרה מתפקידיה הכלכליים וחובותיה כלפי משק הבית ומצרכים קיומיים, כגון הדאגה לעדר המשפחתי, העבודה החקלאית, הצורך בהבאת מים מהבאר המרוחקת, קישוש עצים או איסוף צמחים. כל אלו חייבו מסלול הליכה יומי מחוץ לתחום משק הבית, והצדיקו את העדרותה של האשה מביתה במשך שעות ארוכות. לפני קום המדינה נהגו הנשים והנערות הבדואיות לצאת עם העדרים למרחק רב מביתן. ואולם לאחר קום המדינה והעברת מרבית הבדואים לאזור הסייג טושטשו ואף נפרצו הגבולות שבין הנחלאות, הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינה חברתית. התפתחות זו הביאה להגברת הסיכון שנשים בדואיות תיפגשנה עם גברים שאינם בני משפחתן. איום זה, הצפון לאשה במרחב, מחייב את המשפחה הבדואית להדק את הפיקוח עליה.

כיום ניתן להבחין בדרגות שונות של ניידות נשים בכל אחת משלוש צורות המגורים, על-פי גילן ומצבן המשפחתי. הבנות הצעירות נהנות מחופש תנועה רב, יחסית, אם כי תנועתן נעשית תמיד ברשותו ובידיעתו של האב. הן נהנות מיציאה יומית לבית-הספר ומן המפגש החברתי המתקיים בו. אלו שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות ואינן נתפסות עדיין כאובייקט מיני אינן נתקלות בקשיים מיוחדים ביציאתן מתחום מגוריהן. הרווקה הצעירה, לעומת זאת, חשה היטב את כובד ההגבלות על יציאתה מתחום זה. כפי שאמרה אשה אחת: "בת לא יוצאת בכלל, אלא עם אבא, האח, או הבעל, ורק לביקורי משפחה, לשוק או לקופת-חולים. מישהו מהם תמיד לוקח אותה". רוב זמנה נמצאת הצעירה בבית, כשהיא תומכת באם ונושאת עמה בעול חובותיו. הבת סגורה אפוא בתחום הבית, הן מבחינה מרחבית והן מבחינה חברתית. היא כבר אינה לומדת, עדיין אינה עובדת מחוץ לבית, אינה יוצאת לבילויים או לקניות ואף אינה משתתפת באירועים ופעילויות חברתיות, אלא בשמחות משפחתיות בלבד. בשנת 1978 נמצא ששיעור הלומדות בכיתות י'-י"ב היה כ- 10% בלבד מקבוצת גיל זו, בעוד השיעור הכללי של הלומדים בקבוצה זו היה כ- 67% (14). הביקור בבית-הספר פותח בפני הבנות אפשרות לקיים קשר חברתי מסוג חדש: חברות בין נערות מאותה קבוצת גיל, שאינה מוגבלת לתחומי המשפחה. אך סיום הלימודים פירושו עבור הנערות גם סיומם של קשרים חברתיים אלה. נראה, שהסיבה העיקרית להחזקתה של הבת בין כותלי הבית היא הדאגה לשמה הטוב ולכבוד המשפחה. המעקב הצמוד מונע כל אפשרות שהאשה תנוע ללא דיווח, והוא מהווה חלק מהסדרי הפיקוח החברתי של הבדואים.(15)

נמצא אפוא, שהרשת החברתית של הנשים נפרשת הלכה למעשה רק בין נשים בנות המשפחה המורחבת. משום כך חברת הנשים היא רב-גילית ובת שלושה דורות בדרך-כלל. הנערה נאלצת להשתלב במסגרת זו, שבה נקבע מקומה על-ידי קריטריונים של גיל ומצב משפחתי. מדדים אלו הם שיוכיים, ואינם פרי מאמציה והישגיה של הנערה. יתרה מזו, השתלבותה ברשת חברתית כזו נתפסת כתהליך טבעי שאינו קשור למאבק, להישג, לקושי או לבחירה. תהליך החברות של הנערה אינו נתון אפוא להכרעתה ומותיר לה תפקיד פאסיבי בלבד בהתרחשותו.

כרעיה וכאם מתרחבות אפשרויות התנועה שמעניקים הגברים לאשה הבדואית. אך כפי שמעירים נשים וגברים כאחד - "היא קשורה לבית ולילדים" ולכן אינה יכולה לצאת מתחום הבית. לתושבת העיירה מותר לנוע בכל רחבי השכונה המשפחתית, שבה אין מגורי זרים. כדברי נשים וגברים בדואים רבים:
"האשה הולכת רק לבתים של בני המשפחה, ואף פעם לא בלי סיבה". סדר חברתי-מרחבי זה קובע, כי האשה אינה צורכת שירותים, ובוודאי שאינה עושה זאת באופן ישיר או עצמאי. הגברים הם העורכים את הקניות, ממצרכי מזון ועד בחירת הריהוט, כלי הבית ולבוש הנשים. האשה יכולה להביע את בקשתה ואת רצונה בלבד, ואינה משתתפת בבחירה וברכישה בפועל.

עולמן המרחבי-חברתי של נשים אלו מוגדר בתחום הביתי, המאורגן סביב נשים וילדיהן. לצורך זה מקבלת האם המבוגרת חלק מסמכויות הגבר. הסטטוס שלה כזקנה, שאינה עוד אובייקט מיני, מזכה אותה בהכרה חברתית בזכות שיקול דעתה ואחריותה. כמי שכבר אין דעתה קלה כדעת נשים צעירות, היא יכולה להיות שותפה בתפקידי הפיקוח החברתי.

נראה כי דווקא האשה, המשתייכת למשפחה המתגוררת באוהלים ובתנאי נדידה-למחצה, נהנית מאפשרויות ניידות רבות יותר. היא עורכת קניות בשוק בבאר-שבע, על-פי רוב בלוויית בעלה או אחד מאחיו, ולעתים מותר לה לעשות זאת לבדה. הגברים טוענים, שבמקרה חרום, כדוגמת ילד חולה או תאונה, באין אף גבר במאהל, רשאית האשה לנסוע העירה ולטפל בכך בכוחות עצמה. הפיקוח החברתי עומד למכשול בפני כל היתר ושינוי, והגבלות אלו תקפות ביחס לאשה בכל גיל. הן נובעות מעצם היותה אשה, גם כנערה ואף כילדה. תנועתה של הבת והאשה במרחב היא בחזקת מתן רמז לרכילות העלולה להטיל ספק ביושר דרכיהן. גם יציאות שהוגדרו על-ידי הנשים כ"לבד" מחייבות בת לוויה, ולא ננקט בהם חופש מוחלט. עם זאת, יציאות העירה בלא ליווי של גבר, של האם או של בת משפחה בוגרת, אלא בלוויית אחות קטנה או חברה בלבד - מסמנות שינוי וחידוש. נסיעתן של נשים לעיר בלוויית אשה אחת בלבד, שעשויה להיות שותפה להרפתקה או למזימה (אחות צעירה או חברה), אינה זוכה בדרך-כלל להיתר מן הגברים.

הערכת השינוי בהווה

מבחינה ערכית מהוות ההגבלות על תנועת הנשים סממן של שמירת מסורת וכבוד המשפחה, בעוד תקוותן של נשים להגדלת חופש הניידות מסמלת את מאבקן להרחבת זכויותיהן. חשיבותה של הניידות המרחבית היא במשמעויותיה החברתיות.(16) יישומו והגשמתו של חופש התנועה פירושם צמצום של סמכויות הגבר (אח, אב או הבעל), ולעומתו שליטה של האשה במרחב התנועה שלה יביא לפיחות ברמת הפיקוח החברתי המופעל עליה ויקנה לה אפשרות של הכרעה אישית רחבה יותר בכל הקשור לפעילויותיה ולסדר יומה. גם אם אין מצפים לשינוי מהיר בעולמה של האשה הבדואית, שבמסגרתו תעמודנה בפניה אפשרויות בחירה מרובות, ספק אם ניתן להימנע כליל מן התוצאות של קשריה החדשים עם המרחב ועם החברה הסובבת אותה. ההכרה בקיומן של אפשרויות שונות, שעד כה לא ידעה על קיומן, צופנת בחובה נבטים של שינוי.

בחינת ניידותה של האשה הבדואית על פני רצף הזמן בין עבר לעתיד מראה, כי המעבר למגורים בעיירה הביא להחרפת האיסורים המוטלים עליה, לרבות אלה שנמנו לעיל. זוהי תגובת החברה הבדואית לתנאי החיים החדשים שעמם עליה להתמודד, בתגובה למצבי קונפליקט ועימות.(17)

בעבר היה האוהל ביתה של האשה - תחום המצוי בשליטתה, על רקע מרחבים שבהם פעלו ושלטו הגברים. הבית (כלומר: האוהל) היה תחת סמכותה, והיא יכלה לקבוע מה ייעשה בו בלי להזדקק לאישור או לגיטימציה מיוחדים, אלא כדבר מובן מאליו. עם המעבר לעיירה ואפילו עם המעבר למגורים ביישוב הספונטני, החלו קירות הבית לקבוע הגדרה פיסית לתחומו ולכלוא את האשה במסגרת נוקשה ומצומצמת. על הנשים להצטמצם במסגרת הבית, בתחום צר ומוגדר בקשיחות. בעבר היו האחריות על הבית והטיפול בו מקור ליחס של ההערכה כלפי האשה והביאו לה גאווה וכבוד. יריעות האוהל נארגו בידי הנשים משער העזים והגמלים, והן היו שותפות לתהליך הבנייה, כלומר: הן דאגו לעצם הקמתו של הבית ולא רק לתפעולו.(18) היום הבעל הוא היחיד התורם בפועל לכלכלת המשפחה והאחראי למצבה הכספי, ולפיכך הוא האחראי גם לבניית הבית. במציאות יישובית-כלכלית זו מתרחבים הפערים שבין פעילויות הנשים לבין אלה של הגברים, ולאור זאת מסתמנת נימה של זלזול בדברי הגברים כלפי עבודתן של הנשים: "היום כבר אין לה עבודה"; "נשים רק מדברות על בישולים", "נשים היום כבר אינן יכולות להכין את יריעות האוהל ובאמת לדאוג לבית". השליטה המלאה של הגבר באמצעי הפרנסה ובתקציב המשפחתי מותירה את האשה הבדואית כדמות שולית בדאגה לבית, והיום היא כלואה בבית שהוא ביתו של בעלה, באופן מודגש יותר מבעבר.

השכלת נשים - אפשרויות ומגבלות

הקניית ההשכלה לבנות מהווה צעד משמעותי וכבד-משקל בתהליכי שינוי. ככל שמתפתחת בחברה תחושת השינוי, וככל שמתעורר לצד תחושה זו האיום התרבותי על אפשרותה לשמר עצמה כקהילה ייחודית, כך מתחזקת המשמעות שהיא מעניקה לרכישת ההשכלה של הבנות. החברה הבדואית כולה ניצבת בפני הכרעה קשה בין לימודי הבנות והשכלתן, כסמל של שינוי וקידום, לבין החשש מפני תוצאות בלתי-רצויות של מהלך זה.(19) לימודי הבנות אינם מייצגים מהפכה פמיניסטית הנעשית בידי נשים למען נשים, אלא הם מותנים בהכרעתו של הגבר. קביעת ההיתר לרכוש השכלה עשויה להצטייר בעיני חברה זו כדרך להתמודד עם השינוי, והסמכות להגביל היתר זה נותרה בידי הגברים. גברים רבים חוששים שיחול פיחות בתדמיתם החברתית ושייחשפו ליחס של בוז, אם יתירו לבת הבוגרת לצאת ללימודים בגיל שבו היא הופכת כשרה לנישואין. יש לציין, שהחשש מפני פגיעה בכבוד המשפחה משותף לנשים ולגברים כאחד, שכן האחריות הראשונית של האם על טוהר דרכיה של הבת מטילה עליה דאגה כבדה.(20)

הלימודים במסגרת הפורמלית של בית-הספר מצמצמים את תפקידה של האם בהכשרת בתה לתפקיד האשה. אחת הנשים שרואיינו במחקר מיצתה בדבריה את ציפיותיה מבתה: "שתהיה צנועה, שתיראה טוב, שלא תצא, שתהיה טובה לבעלה ושהוא יהיה שבע רצון ממנה". סדר הקדימויות בבית עשוי להשתנות: חובות בית-הספר מקדימות את חובות העזרה בבית, וצפוי שינוי בחלוקת התפקידים המשפחתית בין הנשים: האם תישא לבדה בעול. יתר על כן, השכלת הנשים עשויה ליצור עובדות חברתיות חדשות. הן עשויות להיות בעלות השלכות על תקופת הפריון, על גודל המשפחה האידיאלי ועל דרישת הנשים לניידות ולעצמאות. התהליך שבו רוכשות הבנות השכלה ממחיש את התמורה הניצבת בפני החברה הבדואית, ומגלם בעיני רבים את הפגיעה הצפויה בסדרי העולם שעיצבו - ועדיין מעצבים - את תפקידיה ואת מקומה של האשה הבדואית במסגרת המשפחתית והקהילתית.(21) איום זה בולט במיוחד במצבי מעבר קיצוניים, כדוגמת שלבי העיור הראשונים, ואף שניכרת הסכמה בקרב רוב הבדואיות על כך שאי-אפשר להתחמק ממשלוח הבנות ללמוד בבית-הספר, כל קבוצה יישובית מעצבת לעצמה אסטרטגיה שונה.(22)

תושבי העיירה: האימהות הצעירות רואות הישג של חופש וקדמה באפשרות שבנותיהן תסיימנה 12 שנות לימוד, והן מבקשות שבנותיהן יזכו במה שנמנע מהן. גברים רבים אינם תומכים בהרחבת אפשרויות ההשכלה לבנות ומעדיפים לשמור אותן בורות וכנועות בין כותלי הבית. השכלת הנשים נקשרת בעיניהם למושגי פריצות, שבירת מסורת וטשטוש זהותה של האשה, והם מבקשים לדחות את יציאתן מן הבית למועד מרוחק ככל האפשר; נשים מבוגרות שותפות לעתים קרובות לדעתם. גורם רב-חשיבות בקביעת הגבול העליון של השכלת השנים הוא רמת השכלתם של הגברים בני המשפחה. ככל שנמוכה יותר רמת השכלתם של הבנים, כך מצטמצם מספר שנות הלימוד שהם מתירים לבנות. איש מהם אינו מבקש לשאת אשה שהשכלתה גבוהה משלו, והשכלתה של הנערה עדיין אינה זוכה בדרן-כלל להכרה חברתית. ייחוס המשפחה, שמה הטוב של הבת כמו גם יכולתה לנהל משק בית כהלכתו - אלה הם הגורמים שיעצבו את עתידה.

תושבי היישוב הספונטני: הגישה המחייבת את לימודי הבנות מוסברת בידי אחד הגברים הבדואים שרואיינו במחקר, במונחי המציאות הדמוקרטית של מדינת ישראל: "דמוקרטיה קשורה בלימודים", ולפיכך "איך אמנע ממנה ואגביל את חייה". עם זאת, הגברים צופים שהרחבת השכלתן של הנשים תגרום להם לאבד מיכולתם לשלוט במציאות ולקבוע את פרטיה באופן בלעדי. השכלת הבנות נתפסת כאמצעי להרחבת ניידותן של הנשים, לפיתוח יכולתן וכושריהן ולהגברת עצמאותן; לפיכך היא נקשרת להתרופפות בסדרי המשפחה המוכרים ולשינוי יחסי הכוח שבין גברים ונשים. ואולם ההבנה, שעל הבנות הצעירות להתמודד בעתיד עם תנאי חיים חדשים, מביאה גברים רבים להחלטה שלא למנוע מהן את המשך הלימודים.

תושבי האוהלים: רבים מתושבי האוהלים לא למדו כלל, אך הביאו אליהם נשים משכילות יותר, יחסית, מהגדה המערבית ומרצועת עזה. בני הדור הצעיר ובהם גם הבנות משתלבים במערכת החינוך, והלימודים מוכרים על-ידם כמשאב הנחוץ להסתגלות לאורח החיים המודרני ולהתמצאות בו. לימודי קרוא וכתוב נקשרים למושגי ההבנה והאוריינטציה, מאחר שבהתמצאות המרחבית החדשה יש צורך לקרוא שלטים, תמרורים ולוחות זמנים. "מי שלא קורא לא יודע מהו המסלול שהוא הולך בו", אמר אחד הגברים שרואיינו במחקר. בנוסף לכך, הגברים מבטאים את ההכרה בחיוניותם של לימודי הנשים: "בחורה שלמדה אפשר לסמוך עליה". האבות טוענים שיתירו לבנות להמשיך את לימודיהן גם בבית-הספר העל-יסודי המרוחק ואף יאפשרו להן לרכוש השכלה גבוהה. מדבריהם עולה הביטחון, שבהיותה של הבת בדואית אצילה מובטח שהיא לא תשרך דרכיה. הנשים רואות את ידיעת השפה העברית כמשאב להתקדמות ולהרחבת עולמך, ומשקיעות בלימודים זמן ומאמץ. חלקן עושות זאת באמצעות האזנה יומיומית לשיעורי העברית המשודרים בקול-ישראל בערבית.

יציאת נשים לעבודה: מי רוצה אשה עובדת?

המעבר של משפחה בדואית לעיירה כרוך בשינויים במערך התעסוקה, מאחר שעליה לעבור מענפי קיום מסורתיים לענפים המשולבים במשק הישראלי או הנסמכים עליו.(23) שינויים אלו פוגעים בעיקר באוכלוסיית הנשים והזקנים, החדלה להיות יצרנית. בתנאי העיור המואץ ובהעדר הנשים בכוח העבודה, נופל נטל הפרנסה על כוח העבודה בפועל, המונה רק כ- 18% מכלל האוכלוסייה בעיירות.(24) בתנאים אלו מתקשה האוכלוסייה המצויה בתהליך העיור להגיע לרמת חיים נאותה ולרווחה מספקת.

שיעור הנשים העובדות מחוץ למשק ביתן חושף תמונה דומה בכל הקבוצות שנבדקו: עבודת הנשים אינה מקובלת בחברה הבדואית, והיא מתקיימת רק בנסיבות ייחודיות. הגברים אינם רואים אופציה ממשית ביציאתן של הנשים לעבודה, ורובם מתרצים זאת בצורך לתחום אותן בבית וכן בהעדר מקומות עבודה סמוכים למקום המגורים, בחוסר כישורים מתאימים ועוד.(25) קצבת הביטוח הלאומי, המבוססת על מספר הילדים במשפחה, נחשבת למקור הכנסתן של הנשים, גס אם הבעל הוא המקבל את הכסף בבנק והוא הקובע את ייעודו. הגברים מבקשים לשמור על שליטתם במקורות הכספיים ובהקצאתם, ככלי וסמל לכוח הנתון בידיהם.(26) הנשים דוחות את אפשרות יציאתן לעבודה, משום שהיא סותרת לדעתן את מערך תפקידיה של האשה כמנהלת את משק הבית וכאחראית לו, כבוד המשפחה מחייב את האשה להגביל את פעילותה לתחומי הבית (המשפחה, ולראות בתחומים הנשיים המסורתיים את מיצויה העצמי ואת הגשמת ייעודה.

עבודת הנשים מחוץ למשק ביתן מהווה אפוא חידוש, שהבדואים מתקשים להסתגל אליו. התופעה החדשה נתפסת כגורם שישפיע בעתיד ויביא לשינוי חברתי באופן ישיר, גם אם עצם היציאה לעבודה והקצב שבו תתפתח תופעה זו הם פרותיהם של תהליכים חברתיים המתרחשים ממילא. חלק מן הנשים המבוגרות אף הן אינן רואות זאת בעין יפה, על רקע רצונן להתמיד ולשמור על מקומה של האשה כאחראית על הבית - אחריות שעיצבה את תפקידן שלהן במשפחה ואת מקומן במרקם החברתי.

מוקדם עדיין לתאר פריצת דרך ממשית בתחום תעסוקת הנשים הבדואיות. עם זאת, יש לצפות שמספר גורמים יקחו חלק בעיצוב של תחום זה. ראשית, רכישת ההשכלה של הבנות הצעירות עשויה להוביל לחיזוק דרישתן לצאת לעבודה, תוך ניצול התקדים שנוצר עם יציאתן ללימודים. שנית, הנטל הכלכלי הכבד של קיום המשפחה עשוי לאלץ את הגברים להתיר לנשים להשתתף בפרנסת המשפחה. הגידול במספר הנשים העובדות מחוץ למשק ביתן, גם אם יהיה זה גידול איטי, ירחיב את גבולות הלגיטימציה החברתית שתינתן לנשים אלו ויאפשר לאחרות ללכת בדרכן. כך יגבר ריחוקה של האשה הצעירה מאורח החיים המסורתי, והיא תבקש לרכוש לעצמה מקורות הכנסה אישיים. יתר על כן, הכנסתה האישית תקטין את תלותה בגבר כמפרנס יחיד. במלים אחרות, השינויים במבנה התעסוקה המשפחתי עשויים להוביל לשינויים במבנה חלוקת הכוח במשפחה ולסייע לאשה הבדואית לכבוש לעצמה מקום מחודש בחברה.

סיכום ומסקנות

ממצאי המחקר מאשרים את הטענה, כי בשלבי העיור הראשונים שפקדו את המשפחות הבדואיות בנגב ניכר שינוי במקומה של האשה בחברה זו. בשלבים אלו בחרה קבוצה זו באסטרטגיה של התכנסות והתבדלות,(27) והכללים הפטריאכליים נשמרו בה ביתר קפידה עקב תחושת הערעור החברתי והצורך היומיומי להתמודד עם השינוי. הגברים עשו כל מאמץ אפשרי כדי לשמור על מעמדם, על כוחם ועל סמכותם, והנשים נדחקו לעמדות שוליות בתודעה החברתית. הן איבדו את תחום שליטתן: הבית, שקודם לכן הגדיר את תפקידיהן, קבע את חשיבותן והיה מקור כוחן. במקביל לכך חל צמצום בניידותה המרחבית ובתפקידיה של האשה, ועקב כך נחלש מעמדה החברתי. בית האבן שבעיירה, המהווה מוקד וסמל של המצב הכלכלי, של עוצמה ושל מעמד מופגן, הוא ביתו של הבעל, ולאשה לא נותר אלא לדאוג לאחזקתו התקינה. בהשוואה לעולם המציאות והערכים המשתנים של המשפחה המצויה בעיצומם של תהליכי העיור, נראים המגורים הקודמים במאהל כסביבה חברתית שקטה ובטוחה, שבה נהנו הנשים מיחס של הערכה כלפי תפקודן בתנאי החיים הלא-נוחים. העולם האחר, שמעבר לגבולות הקבוצה והעולם הבדווי בכלל, הצטייר באותה עת כמרוחק ומעורפל, ולפיכך פחות מאיים. בתנאים הללו ניתן היה להעניק לאשה דריסת רגל, ולו מוגבלת ומבוקרת, גם בעולם האחר.

הפקעת הבנות מהחינוך הפורמלי קובעת לתמונת עולמן גבולות נוקשים, כל עוד מוגבלים מפגשיה של האשה עם מרכיבים חדשים, הזרים לסביבתה ולתמונת עולמה, אפשרויות הבחירה שלה חסרות ממשות. בתנאים החדשים הופכת ההשכלה משאב חשוב בהגדרת מעמדה של האשה ואופקיה, והיא עשויה להוביל אותה לאמץ דרכי התמודדות חדשות עם העולם וליטול על עצמה תפקיד פעיל יותר במסגרת המשפחה והחברה. תהליך כזה עשוי לתרום רבות ליציבות המשפחה בעולם המשתנה, שאליו היא הולכת ונגרפת. עם זאת, חשיפת הבנות להשכלה ולתכניה של התרבות ה"מודרנית" תעלה בהכרח את המודעות לשאלת זכאותן לחינוך והשכלה. הבת או האשה, שיצאו ללמוד או לעבוד, עשויות אף להפוך לסוכנות יבוא של רעיונות חדשניים ומהפכניים, והשינויים בתפקידי האשה ובמשמעותם החברתית והכלכלית יגררו שינוי במקומה החברתי; אין ספק שהחשש משינויים אלו עומד במוקד קונפליקטים חדשים, כדוגמת אי-נכונותם של גברים רבים לאפשר לנערות לרכוש השכלה תיכונית וגבוהה.

הניגוד שבין תחום פעילותה הביתית-הפרטית של האשה לבין תחום פעילותו הציבורית של הגבר משמש עדיין בסיס לזיהוי מקומם של הנשים ושל הגברים בחברה הבדואית ולהגדרת תפקידיהם השונים. תחום פעילותה של האשה הצטמצם עם המעבר ממגורי האוהל למגורים בצריף, והוא מוסיף "להתכווץ" עם המעבר לבית האבן. קירות הבית קורעים את האשה מן המרחב וחוצצים בינה לסביבתה, לפחות בשלבי העיור הראשונים. מערך התפקידים המסורתי שלה הולך ונשחק, לאחר שאיבדה את השליטה על הבית ואין לה עוד תפקיד כלכלי. היא אינה מלמדת איש וכבר אין בידיה כלים להתחרות עם הגבר. הבית סוגר עליה, והחופש הנתון בידיה מצטמצם. היא אינה יוצאת מגבול ריבועי המרצפות, ו"הדעת שלה נשארת אתה בבית".

מקומן של הנשים במחקר החברתי בישראל בכלל ובמחקר אודות הבדואים בפרט הוא מצומצם, באופן יחסי. עובדה זו פוגמת בהבנתנו את החברה הבדואית, שבה חיים הגברים והנשים במעגלים נפרדים למדי. קשה להסיק מסקנות בהירות אודות קבוצה, שהמידע אודותיה נשאב בעיקרו מן העולם הגברי ובאמצעות גברים. השינוי במעמדה ובתפקידיה של האשה הבדואית הוא מפתח להתפתחות חברה בדואית חדשה, ולהפך: אי-אפשר לממש שינוי כזה, אלא כחלק מתהליך התחדשות חברתית כוללת.

הערה: סיגל טל ז"ל נהרגה בתאונת דרכים בנגב, במהלך התקנת כתב-היד לדפוס.
תיקוני העריכה האחרונים נעשו בלי שיכלו העורכים לקבל את אישורה של הכותבת ועל אחריותם בלבד.
יהי זכרה ברוך.

רשימת הערות ומקורות:

1. מרקס, עמנואל, 1974. החברה הבדואית בנגב. תל אביב: רשפים.
2. מרקס, עמנואל, 1979. "בדואי הנגב בשנות השישים", אצל שמואלי, א' וגרדוס, י', (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, תל-אביב: הוצאת משרד הביטחון.
3. בן-דוד, יוסף, 1993. יישוב הבדואים בנגב - מדיניות ומציאות 1967-1992, ירושלים: משרד הבינוי והשיכון, מכון ירושלים לחקר ישראל.
4. עמירם, ד', שנער, א' ו-בן-דוד, י', 1979, "יישובי הבדואים בבקעת באר-שבע", אצל שמואלי, א' וגרדוס, י' (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, תל-אביב: הוצאת משרד הביטחון.
5. שמואלי, אבשלום, 1970. קץ הנוודות - חברות בדואים בתהליכי התיישבות, תל-אביב: רשפים.
6. בן-דוד, יוסף, 1976. "תהליך ההתיישבות הספונטנית של בדואי הנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 7.
7. אבו-רביעה, יוניס, 1980. "שאיפותיהם של הבדואים", רשימות בנושא הבדואים, מס' 10.
8. בונה, דן, 1988. "מימד הזמן בתהליכי מעבר ליישוב קבע", עיני, יעקב ואוריון, עזרא (עורכים), הבדואים - רשימות ומאמרים, מדרשת שדה-בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב והחברה להגנת הטבע.
9. ביילי, יצחק, 1974. "דרכי הקיום המסורתיות של בדואים בהר הנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 4.
10. שמואלי, אבשלום, 1970, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, תל-אביב: גומא.
11. בן-דוד, יוסף, שם (הערה 3 לעיל).
12. קרסל, גדעון, 1980. "שינויים בדפוסי הצריכה אצל בדואים מתעיירים", רשימות בנושא הבדואים, מס' 11.
13. בר צבי, ששון, 1979. "מאפיינים של חיי הבדואים בנגב טרם התנחלות", שמואלי, א' וגרדוס, י' (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, תל-אביב: הוצאת משרד הביטחון.
14. מאיר, אבינועם, וברנע, דוד, 1986, התפתחות מערכת החינוך הבדואית בנגב, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ומחוז דרום, משרד החינוך.
15. גינת, יוסף, 1976. תמורות במבנה המשפחה בכפר הערבי, סקירות, מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל-אביב.
16. גרדוס, יהודה ושבתאי, דובר, 1991. "שינויים בתפיסת מדבר - גישות חדשות לפיתוח הנגב", תמורות בגיאוגרפיה של ישראל, משרד החינוך והתרבות.
17. לבנון, דודו, 1979. "מצבם של בדואי הנגב כיום", רשימות בנושא הבדואים, מס' 10.
18. מרקס, עמנואל, 1971. "חלוקת תפקידים בין בני הזוג אצל הבדואים בנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 3.
19. אבן עג'אג', סולימאן ובן-דוד, יוסף, 1989. "החינוך המסורתי אצל בדואי הנגב", רשימות בנושאי הבדואים, מס' 19.
20. הונדט, גיליאן, 1976. "דפוסי קונפליקט בין נשים בדואיות", רשימות בנושאי הבדואים, מס' 7.
21. פרנק, סטיוארט, "האשה, בעלה והאפוטרופוס שלה בקרב הבדואים בסיני", רשימות בנושא הבדואים, מס' 19.
22. קציר, יעל, 1984, "נשים יוצאות תימן כסוכנות שינוי חברתי-תרבותי במושב", דשן, ש' ושוקד, מ', (עורכים), יהודי המזרח, עיונים אנתרופולוגים על העבר וההווה, ירושלים: שוקן.
23. מרקס, עמנואל, 1980. "שינויים כלכליים בקרב הבדואים בשנים האחרונות", רשימות בנושא הבדואים, מס' 11.
24. בן-דוד, יוסף, שם (הערה 3 לעיל).
25. רימלט, עמליה, 1991. "דפוסי שימוש בשירותים ודפוסי שימוש בתעסוקה של נשים בדואיות, לאור חשיפתן לתהליך הפיתוח, המקרה של הכפר סלאמה", רשימות בנושא הבדואים, מס' 22.
26. רוזנפלד, הנרי, 1964. הם היו פלאחים, עיונים בהתפתחות חברתית של הכפר הערבי בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
27. קרסל, גדעון, 1976. פרטיות לעומת שבטיות, דינאמיקה של קהילה בדואית בתהליך ההתעיירות, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
28. טל, סיגל, 1995. האשה הבדואית בנגב בעידן של תמורות, באר-שבע: מרכז ג'ו אלון.

ביבליוגרפיה:
כותר: נסיגה אל המודרניות : האשה הבדואית בתהליכי עיור בנגב
מחברת: טל, סיגל
שם  הספר: קולות רקע : מאמרים בנושא הערבים בישראל
עורך הספר: רבינוביץ', דני  (ד"ר)
תאריך: 1994
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פיתוח ועריכה דידקטית: פוזנר, מרים.
הערות לפריט זה: 1. מרכז לימודי ע"ש אל"מ ג'ו אלון הוציא (בשנת 1995) אסופת מאמרים לזכרה של סיגל טל. שם האסופה: האשה הבדואית בנגב בעידן של תמורות.

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית