עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אירועיםעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > עליה וקליטה לאחר קום המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי



תקציר
על מבצע עזרא ונחמיה - על עזרא ונחמיה, על יהודי עיראק עם הקמת מדינת ישראל, על המבצע, על העלייה המוטסת, על סיום המבצע ועל הקהילה היהודית בעיראק לאחר המלחמה של ארצות הברית (ומדינות הקואליציה) בעיראק בחודש מרץ 2003.



מבצע עזרא ונחמיה
מחברת: מתיה קם


סיום מבצע עזרא ונחמיה - יא בתמוז תשי"א - 1951

בתאריך י"א בתמוז תשי"א - 15 ביולי 1951 הסתיים חלקו העיקרי של "מבצע עזרא ונחמיה", שהחל כשנה ורבע קודם לכן (בחודש ניסן תש"י - אפריל 1950). במסגרת המבצע הועלו ארצה כ- 125,000 יהודי עיראק במטוסים חכורים של חברת תעופה אמריקאית ובהיתר מיוחד של ממשלת עיראק (כפי שיוסבר בהמשך).
ולמה נקרא מבצע העלאתם של יהודי עיראק בשם "עזרא ונחמיה"? כדי לענות על שאלה זו צריך לחזור כ- 2,500 שנה, לשנת 539 לפני הספירה, ולעבור במנהרת הזמן לעיראק ההיסטורית - הלוא היא ממלכת בבל.

עזרא ונחמיה

מבצע "עזרא ונחמיה" של המאה ה- 20 מחזיר אותנו להיסטוריה הקדומה של עם ישראל: לעלייה של יהודים מגלות בבל לירושלים במאות 5-6 לפני הספירה. בשנת 539 לפני הספירה כבש כורש מלך פרס את בבל ופרסם הכרזה שנכנסה להיסטוריה בשם "הכרזת כורש".(1) בעקבות הכרזת כורש הגיע לירושלים הגל הראשון של העולים - שבי ציון, ובראשם ששבצר "הנשיא ליהודה".(2) על-פי ספר עזרא (פרק ב פס' סד-סה), חזרו ליהודה בגל הראשון של שבי ציון כ- 42,000 עולים מבבל. אך נראה שמספר זה כולל כמה וכמה גלי עלייה מבבל, ויש הסבורים כי מספר זה כולל את כל השבים ליהודה ולירושלים עד לימי עזרא ונחמיה. כ- 100 שנה לאחר הכרזת כורש, הגיע גל נוסף של עולים מבבל לירושלים, ואיתם באו שני מנהיגים - עזרא בן שריה הסופר ונחמיה בן חכליה (הם עזרא ונחמיה).
עזרא בן שריה היה בן למשפחת כוהנים גדולים(3) מבית צדוק, והתואר "סופר" מעיד על מעמדו הרשמי בממלכת פרס, כמנהיג הרוחני של יהודי בבל. עם עלייתו קיבל עזרא הסופר כתב סמכות מיוחד ממלך פרס, שהעניק לו סמכויות הנהגה ושיפוט גם לגבי שבי ציון שחזרו ליהודה וגם לגבי אותם יהודים שחיו באזור ארץ ישראל באותה תקופה. (כדאי לקרוא גם על עליית עזרא לירושלים.)

נחמיה בן חכליה, שהיה שר (יהודי) בחצרו של מלך פרס, התמנה על-ידי המלך למושל יהודה. הפרויקט הראשון שיזם היה שיקום ובנייה של חומת העיר. (כדאי לקרוא על סיום הבנייה של חומת ירושלים.)

(1) הכרזת כורש: הכרזת כורש בעניין שיקום המקדש ובנייתו מופיעה בתנ"ך פעמיים: בנוסח הארמי – בספר עזרא פרק ו פס' ג-ה, ובנוסח הקצר (ושונה) בעברית בסוף ספר דברי הימים.
וזה הנוסח הארמי מספר עזרא, בתרגום לעברית:
"בשנת 1 לכורש המלך, כורש המלך נתן צו על בית האלוהים בירושלים: הבית ייבנה, מקום שזובחים [בו] זבחים, ויסודותיו יהיו חזקים. גבוהו 60 אמה, רוחבו 60 אמה. [קירות הבית יהיו עשויים] שלוש שורות של אבן גלל ושורת עץ אחת, וההוצאה [הכספית] תינתן מבית המלך. וגם כלי בית האלוהים של זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנאצר מן ההיכל שבירושלים והוביל לבבל – יושבו, והכול יובא להיכל שבירושלים – למקומו…"
(2) ששבצר היה ככל הנראה צאצא של דוד המלך. הוא שימש בתפקיד נשיא יהודה זמן קצר, ואחרי מותו התמנה לתפקיד זרובבל בן שאלתיאל, שעיקר פעולתו הייתה הבנייה מחדש של בית המקדש השני בירושלים. בניית בית המקדש השני הסתיימה ב-ג' באדר שנת 515 לפני הספירה (ספר עזרא פרק ו פס' 15). וכך, 71 שנים אחרי שנחרב בית המקדש הראשון בידי נבוכדנאצר מלך בבל (בשנת 586 לפני הספירה), הסתיימה בנייתו של בית המקדש השני.
(3) כוהן גדול: ראש הכוהנים, להבדיל מן הכוהנים הפשוטים ששירתו בבית המקדש. הכוהן הגדול הראשון היה אהרן, אחיו של משה רבנו.

יהודי עיראק עם הקמת מדינת ישראל

ומבבל המקראית - נדלג על פני 2,500 שנה, ונגיע לבבל המודרנית - היא עיראק.(1) עם קום המדינה בשנת תש"ח - 1948 היו בעיראק כ- 135,000 יהודים, ויותר ממחציתם (77,000 יהודים) חיו בעיר הבירה בגדאד. רבים מיהודי בגדאד היו בעלי הון שנהנו ממעמד חברתי גבוה: עד מלחמת העולם השנייה (1945-1939) שירתו יהודי בגדאד במשרות ממשלתיות בכירות וגם שלטו בעסקי יבוא ומסחר.
ההתנכלויות ליהודי עיראק החלו בסוף שנת 1947 - בעקבות החלטת האו"ם על תכנית החלוקה. בשנת תש"ח-1948, אחרי ההכרזה על הקמת המדינה, נאסרו ונעצרו אלפי יהודים באשמת "הציונות". התנועה הציונית הוצאה בעיראק מחוץ לחוק, וכל יהודי שביקש לעלות מעיראק לישראל הסתכן בעונש מוות. על יהודי עיראק הוטלו הגבלות נוספות, ובהן - האיסור לעבור ממקום למקום בתוך עיראק, איסור כניסה כניסה לבתי ספר ולבתי חולים ועוד.(2) ממשלת ישראל, שידעה על מצבם הקשה של יהודי עיראק, חיפשה דרכים להעלותם ארצה. אחד הפתרונות היה יצירת נתיב יציאה יבשתי וחשאי - אך גם ארוך ומסוכן.(3)

(1) הקהילה היהודית בעיראק הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והגדולות בארצות ערב: ראשיתה של הקהילה - בגלות בבל, בעקבות חורבן ירושלים ובית המקדש בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.
כרוזים שהופצו בעיראק על-ידי התנועה הציונית השתמשו בקשר ההיסטורי בין בבל לעיראק, ופנו אל קהילת היהודים בקריאה: "הימלטי יוֹשֶׁבֶת בַּת בבל" (זכריה פרק ב פס' 11).
(2) על-פי פרופ' עדה אהרוני, "ההגירה הכפויה של היהודים ממדינות ערב והשלום". תרגמה מאנגלית: שוש לפידות. מתוך האתר: www22.brinkster.com/horizon5/jac/ forced_migration_hebrew.htm - 76k
(3) ואמנם בשנים 1948-1947 הצליחו כ- 3,000 יהודים לברוח בחשאי מעיראק בדרך היבשה. תחילה - דרך סוריה וירדן, ואחר כך - דרך איראן.

מבצע עזרא ונחמיה יוצא לדרך

בחודש סיוון תש"י-1950 קיבל הפרלמנט העיראקי חוק, שהתיר ליהודים לצאת מעיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם העיראקית ועל זכותם לחזור לעיראק בעתיד. חוק זה פתח בפני היהודים את האפשרות לעלות ארצה, וממשלת ישראל, בסיוע הג'וינט,(1) החלה מיד בהכנות למבצע הגדול: מבצע העלאתם של כל יהודי עיראק לישראל.
חשוב לזכור כי עיראק הייתה המדינה הערבית היחידה שסירבה לחתום על הסכם שביתת נשק עם ישראל אחרי מלחמת העצמאות,(2) ונחשבה קיצונית ביותר בהתנגדותה לישראל. ואם כך, עולה השאלה: מה הביא לשינוי בעמדתה של ממשלת עיראק ובנכונותה לאפשר את יציאת היהודים?
יש הטוענים כי ממשלת עיראק החליטה להעניק היתר יציאה כללי ליהודים כדי שתוכל להפסיק לעקוב אחריהם ולפקח עליהם; סיבה אפשרית אחרת נוגעת לשיקולים כלכליים - השתלטות על רכוש היהודים ועל משרותיהם.(3) ויש הסבורים כי ההיתר ליציאת היהודים נועד לשפר את מעמדה ואת תדמיתה של ממשלת עיראק בעיני העולם.
וכך, בהסכמת שלטונות עיראק, החל המבצע המוטס – "מבצע עזרא ונחמיה". ממשלת ישראל, בעזרת ארגון הג'וינט, שכרה את שירותיה של חברת תעופה אמריקאית (Near East), שקיבלה על עצמה להטיס את היהודים מבגדאד לקפריסין - ומשם הועברו העולים לישראל. אחר כך נפתח קו טיסה ישיר מבגדאד לנמל התעופה בלוד.

(1) הג'וינט: הוועד היהודי המאוחד לסיוע, נוסד בארה"ב בשנת 1914 במטרה להגיש עזרה ליהודים נזקקים בכל רחבי העולם. לאחר הקמת המדינה היה הג'וינט שותף עיקרי במימון העלאתם ארצה של עולים ממזרח אירופה ומארצות ערב. הג'וינט פועל גם בימינו ומסייע ליהודים ברחבי העולם - ובמדינת ישראל.
(2) מלחמת העצמאות נמשכה כשנה ורבע, והיו בה שני שלבים:
השלב הראשון של מלחמת העצמאות התחיל לפני הקמת המדינה – למחרת ההחלטה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל (29 בנובמבר 1947 – תש"ח). בשלב הזה התמודד היישוב בארץ בעיקר עם התקפות של ערביי ארץ ישראל (וגורמים נוספים שתמכו בהם).
השלב השני החל כחצי שנה אחר כך, למחרת ההכרזה על הקמת המדינה (ה באייר תש"ח – 14 במאי 1948). בשלב זה פלשו למדינת ישראל צבאות סדירים של חמש מדינות ערב – מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק (ואתם חיילים מתנדבים מסעודיה ומתימן).
מלחמת העצמאות נמשכה, עם שתי הפסקות-אש באמצע, עד המחצית הראשונה של שנת תש"ט – 1949. לאחר שצה"ל הדף את ההתקפות של מדינות ערב, נחתמו בתיווך האו"ם הסכמי שביתת נשק: תחילה עם מצרים ולבנון (שבט תש"ט – פברואר 1949); חודשיים אחר כך – עם ירדן, ולבסוף, בתמוז תש"ט – יולי 1949 – עם סוריה.
חשוב לציין, כי בשנת תש"ח היו במדינת ישראל רק 600,000 תושבים יהודים, ומלחמת העצמאות גבתה מחיר יקר מאוד: 6,100 מחייליה ואזרחיה (היהודים) של מדינת ישראל נהרגו במלחמה. מבחינה זו ומבחינות אחרות הייתה מלחמת העצמאות הקשה במלחמותיה של מדינת ישראל.
(3) במרץ 1951 חתם ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, על צו שהחרים את רכושם של היהודים שוויתרו על נתינות עיראקית ועלו לישראל.


"עזרא ונחמיה" - העלייה המוטסת

במשך כשנה ורבע - ובארבע קבוצות נפרדות - הוטסו היהודים מעיראק לישראל במטוסים אמריקאים. היהודים התארגנו במקומות מגוריהם, באמצעות בית הכנסת הקהילתי, שבו היו רשומים כל יהודי הקהילה. התהליך כלל רישום לעלייה והמתנה לדרכון - וכן תשלום לשלטונות עיראק בעבור כל אחד מבני המשפחה. כאמור, קבלת הדרכון והיתר העלייה היו מותנים בשלילת האזרחות העיראקית. לכל טיסה נקבע תאריך, ולקראת תאריך זה היו היהודים מן הקהילות השונות מגיעים לעיר הבירה בגדאד וממתינים שם אצל קרובי משפחה או במבני ציבור של הקהילה - עד להמראת הקבוצה. ארגון היהודים בעיראק לקראת הטיסה ארצה נעשה באמצעות שליחים של הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט.
מבצע "עזרא ונחמיה" - המבצע המוטס להעלאת יהודי עיראק - הסתיים בתמוז תשי"א - 1951, אבל גם אחרי תאריך זה המשיכו להגיע עולים מעיראק לישראל במשך כמה חודשים, עד לסיום עלייתם של היהודים מעיראק.

להלן עדותם של אליעזר ונעימה ששון על עלייתם ארצה במבצע "עזרא ונחמיה" בשנת 1951: (רשמה: שלומית טור-פז)

אליעזר ששון:
"אנחנו חיינו באזור ההררי, הכורדי של עיראק, והיו לנו קשרים מצוינים עם הסביבה שלנו. אבא שלי היה גבאי בית כנסת, ולמשפחה של אבא שלי היו עסקים רבים בהלבשה, במסחר בעורות, בצמר, בחיטה, בחומוס, בשומשום ובדברים רבים נוספים. היו לו שותפים מוסלמים שכולם היו בחתונה שלנו ו[היו] חברים שלנו...
כשהשלטונות העיראקיים הודיעו שמותר לכל [יהודי] עיראקי שרוצה - לעלות לישראל, זה היה מצד אחד שמח - תמיד חלמנו על 'ירושלים, ירושלים' - ומצד שני מאוד עצוב. בכינו כשעזבנו... היה קשה לעזוב גם מבחינת המעמד וההכרה. וגם לא ידענו מה מחכה לנו בארץ.
אני הייתי מעין ראש משלחת והייתי אחראי על ארגון הקבוצות מהאזור שלנו. הכרזנו בבית הכנסת שכל מי שרוצה לעלות יבוא להירשם. כל פעם נרשמה קבוצה, אנשים מבית הכנסת, שרצו לעלות, ואני ארגנתי את הרשימות כדי שאפשר יהיה להוציא להם פספורטים. הייתה קבוצה בבגדאד שטיפלה בזה. היה צריך לשלם 21 דינר לאדם. דינר היה אז הרבה כסף. בכסף של היום זה אולי 10 שקלים, אבל במושגים של אז בעיראק היה אפשר לקנות כבש שלם בדינר. היית יכול לקנות הכול. הרבה אנשים לא שילמו. לא היה להם כסף. אז ויתרנו להם. הרבה אנשים קיבלו כסף ממשפחה. אני שילמתי להרבה אנשים מהכיס שלי. בנוסף לזה ישראל שילמה על כל אחד מהעולים דינר אחד. קנתה את כל האוכלוסייה העיראקית בדינר אחד לכל ראש. היינו קובעים תאריך ליציאה, מזמינים אוטובוסים, וכשהתארגנה קבוצה היינו שולחים אותה לבגדאד. המשפחה של נעימה עלתה לפנינו. אנחנו באנו בקבוצה השלישית הגדולה של העולים, כבר באמצע שנת 1951. ארגנו מהאזור שלנו בערך 285 משפחות ובהן גם אנחנו וגם אבא שלי הזקן בן 97. נעימה הייתה בהריון הראשון שלה, עם הבת הגדולה שלנו מירי."

נעימה ששון:
ידענו שבשדה התעופה מחרימים את הרכוש ולנו היו הרבה תכשיטים - זהב הכי טוב, פנינים, שטיחים פרסיים מקיר לקיר. אז חילקנו את הרכוש לערבים החברים שלנו. היו לנו כמה בתים וחילקנו אותם, ואת כל הרכוש וכלי הבית. חבר הציע שניתן רק לו את התכשיטים והוא ימכור וישלח לנו כסף לארץ. מילאנו לו סדין שלם בזהב, תכשיטים, של כל נשות המשפחה. אחרי שלושה ימים בא ואמר שהכול נגנב, ושאם ילך למשטרה יהרגו את כולנו שניסינו להבריח. לא ידענו אם להאמין לו, אבל ממילא הכול הלך. אמרו שגם אם נבלע את הזהב, אז בשדה התעופה יפתחו לנו את הבטן עד שיוציאו וישאירו את הזהב בעיראק."

אליעזר ששון:
"הקבוצה שלנו יצאה בתאריך 14 באפריל 1951. נסענו באוטובוסים עד מוסול ושם ברכבת לבגדאד, כשהסבא כל הזמן אומר לנהג שייסע לאט, שלא יפריע לאישה בהריון. בבגדאד נכנסו לבתי כנסת של הקהילה היהודית ושם ישנו במשך כמה שבועות, על הרצפה, כולם ביחד. ראש הקבוצה ארגן אוכל והקהילה בבגדאד גם עזרה..."

נעימה ששון:

"אבא של אליעזר שהיה בן 97 אמר שהוא רוצה להיות באווירון הראשון. התלוננו למה הוא עוזב אותנו, אבל היו לו שתי סיבות: אחת, הוא אמר, שעיראק זו מלכות רשעה, ואולי ישנו את דעתם ולא יתנו אחר כך לעבור, אז כדאי לטוס בהתחלה, כשעוד מקיימים את ההבטחות. סיבה שנייה, הוא אמר שהוא הולך ראשון כדי לתפוס לנו בית. לפני הלידה. אמרו לו שמחלקים בישראל בתים, אז הוא רץ לתפוס בית. לא ידע שאין בתים. בקושי צריפים או אוהלים.
הגענו לארץ ביום 8 במאי 1951... אפילו קצת הרכוש שהבאנו איתנו - פינג'אן למים, פינג'אן לקפה וקצת בגדים לילד שייוולד ושמיכות - כולו אבד. החבילות התבלבלו באווירון, לא מצאנו כלום. לא ידענו מה מצפה לנו, איפה נחיה. אמרו לנו לא לפחד. שהממשלה נותנת הכול. היו מעברות בתלפיות בירושלים, בקסטל, בטבריה ובבית שאן. בכולם היו עיראקים. רצינו להגיע למעברה בתלפיות, איפה שהאבא היה, אבל לא היה מקום. הציעו לנו ללכת לפרדס חנה, לקסטל. רצינו למקום בו הייתה המשפחה של נעימה, אבל לא הייתה דרך לדעת איפה הם שוכנו..."

אליעזר ששון:

"בהתחלה הגענו לשער עלייה. שם סידרו תעודות זיהוי. שאלו אותנו מה שם המשפחה, זה היה 'זקן', אבל לא הבנו בדיוק. אז שאלו מה שם הסבא. אמרנו ששון, אז כתבו שאנחנו משפחת ששון. כך אנחנו עד היום. הדודים שלנו שלסבא קראו נחום רשומים בתור משפחת נחום. דודים אחרים ... רשומים בתור משפחת זקן. אחרי חודשיים עברנו למעברה בקריית עמל ליד חיפה.
עבדנו בכל עבודה. כמעט לא היה מה לאכול, בטח לא מה שהיינו רגילים לאכול בעיראק. היו מחלקים סרדינים והריח היה הורג אותנו. לא הכרנו את הלחם השחור העגול. זה הגעיל אותנו. ... הייתה תקופת צנע בארץ, מחלקים ביצים לפי תלושים, עופות פעם בחודש 100 גרם, ובכל זאת הסתדרנו. הייתי עובד בסבלות בשביל חצי לירה ליום ובכסף קונה לימונים וקישואים ומרגרינה ונעימה הייתה מבשלת מרקים, כי לא יכולנו לאכול את האוכל שחילקו... אחרי שנה עברנו למעברה בתלפיות בירושלים, איפה שהייתה המשפחה..."

נעימה ששון:

"זה נשמע קשה, אבל האמת זה היה תענוג. היינו צעירים. היה לנו תיאבון וכוח. אוכל היה אוכל, שינה הייתה שינה, עבודה הייתה עבודה. לא הרגשנו שזה קשה. היום יש הכול ולא נהנים מזה. לא כמו שאז נהנינו ושמחנו בקצת שהיה."

 

סוף דבר

בעקבות המלחמה של ארצות הברית (ומדינות הקואליציה) בעיראק בחודש מרץ 2003 הגיע לעיראק שליח של הסוכנות היהודית. הוא מצא בעיר בגדאד 35 יהודים בלבד, כולם (חוץ משלושה) מעל גיל 60. אין בקהילה ילדים וגם אין חתונות: טקס הנישואין האחרון נערך בבגדאד בשנת תשל"ז-1978. יהודי אחד- רווק בן 35 - ממלא תפקיד משולש: גם רב, גם שוחט וגם גבאי בית הכנסת.
בעקבות המלחמה נתגלו עוד שרידים ליהדות עיראק הגדולה והמפוארת: במרתפי המודיעין העיראקי גילו הכוחות האמריקאים את ארכיון הקהילה היהודית. הארכיון - שהוצף במים במהלך המלחמה - כולל כנראה מסמכים שנאספו ונשמרו במשך 500 שנים - מן המאה ה- 16 ואילך.

ביבליוגרפיה:
כותר: מבצע עזרא ונחמיה
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית