עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > תעשייהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה-19עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה- 19
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
מנוע הקיטור, המסמל אולי יותר מכל את המהפכה התעשייתית באנגליה, עשה את דרכו לארץ ישראל באיטיות: רק לקראת סוף המאה ה-19 החלו לפעול בארץ מנועי הקיטור הראשונים. המאמר עוקב אחר התפתחות השימוש במנועי הקיטור בארץ לשימושיהם השונים (קמח, השקיה, רכבת ועוד), ומשרטט את הקווים לראשית ההתפתחות בשימוש בארץ במנועי השריפה הפנימית ומנועי הדיזל עד לסיום מלחמת העולם הראשונה.



הקיטור מגיע
מחבר: שמואל אביצור


על סף המאה העשרים היו בארץ שליש מכל טחנות הקמח הקיטוריות שפעלו בממלכה הטורקית . הניצנים הראשונים לתעשיה.

המהפכה התעשייתית באנגליה, שפתחה את המהפכה התעשייתית בעולם כולו קשורה בהמצאתו ובפיתוחו של מקור כוח חדש – מכונת הקיטור, על סף המאה ה-18. כמאה שנים עברו מהנסיונות הראשונים לפתח "מכונת הבל האש", כפי שנקראה בעברית של אז, אשר נועדה תחילה לשאוב מים המציפים את מכרות הפחם, עד לפיתוחה של מכונת קיטור אוניוורסלית, המסוגלת לא רק לפתח תנועה של הלוך וחזור, ליתר דיוק – של מעלה-מטה, לצורכי שאיבה, אלא ליצור תנועה סיבובית ובאמצעות מערכת מימסרות עשויות גלגלי שיניים, להפעיל כל מכונה. זמן רב מאוד, קרוב למאתיים שנה, נדרשו כדי שמכונת הקיטור תוכל לשמש ליעדים שמקורות הכוח שעמדו עד אז לרשותו של האדם, בעיקר בהמות העבודה, לא יכלו להשיגם כלל. הדבר התגשם רק בעשור האחרון של המאה ה-19, עם המצאתה ופיתוחה של טורבינת הקיטור.

ארץ-ישראל היתה כמעט מחוץ להתפתחויות אלו. ברמת הטכניקה שהיתה קיימת אז בארץ, לא זו בלבד שלא היה אפשר לבנות מכונות קיטור, ולו הפשוטות ביותר, אלא גם לא לעשות בהן שימוש יעיל, לתחזק אותן ולתקנן.

עברו מאה וחמישים שנה מיום שבאו מכונות הקיטור לעולם, תושבי הארץ לא ראו כמותן, להוציא את אוניות הקיטור שהחלו לעגון לפני מחצית המאה ה-19 ביפו והעלו עשן רב מארובותיהן, אבל באמצע שנות השישים של המאה ה-19 זכתה ירושלים לראות בפלא: טחנת קמח הפועלת בכוח הקסם החדש – קיטור.

האיש אשר הביא את העולם המודרני לארץ היה יהודי ירושלמי, עסקן וגבאי של אחד הכוללים, שמו זלמן לוי (וגם לוין לעווין). הוא הקים טחנת קמח מופעלת בכוח הקיטור בתוך העיר העתיקה, כנראה בשנת 1864 או ראשית 1865. היכן נרכשה מכונת הקיטור והיכן מוקמה בדיוק – איננו יודעים. נסיון ראשון זה לא נמשך זמן רב ואין לנו ידיעות מדוע. לאחר שחדלה המכונה לפעול נמכרה לגרמני ביפו, מיסיונר ששמו מטצלר, וכעבור זמן מה עברה לרשותו של אחד מעשירי הטמפלרים – המתיישבים הגרמנים ביפו – ברייש שמו. כמה זמן ובאיזו הצלחה פעלה הטחנה איננו יודעים, אבל במפה הצרפתית של המהנדס פרנג'יה משנת 1892, המצורפת לתוכנית המוצעת על ידו לבניין מסילת ברזל עירונית ביפו, מסומן בפינה הדרומית-מזרחית של יפו הישנה שבתוך החומה – "בית-חרושת ברייש". המהנדס נחום וילבוש שסקר את אפשרויות התעשיה בארץ בשנת 1904, כותב כי טחנת ברייש נשרפה עשר שנים לפני כן. שמעון ברמן שכתב ספר על מסעו בארץ מציין כי בחיפה פעלה בשנת 1870 טחנת קמח מופעלת בקיטור, כנראה גם היא בידי הטמפלרים. אין לנו אישור על כך ממקורות אחרים.

טחנה "תעשייתית" ראשונה

טחנת הקמח של מלוויל פטר ברגהיים בירושלים שהופעלה בסוף שנת 1877 או בראשית 1878 היא טחנת הקיטור "התעשייתית" הראשונה בארץ. היא פעלה לא כטחנת "שירות" ללקוחות המביאים את תבואתם לטחינה, כי אם הטחנה מסחרית הטוחנת קמח על אחריות בעליה. זו היתה גם טחנה מטיפוס שלא היה לפניה בארץ: במקום ריחיים היו לה עשרה גלילים והתקני ניפוי. המונח "ברגהיימס מעל" – הקמח של ברגהיים – השתרש בין יהודי ירושלים כהוכחה לטיב מעולה. לברגהיים היו גם בעיות. הוא היה יהודי שהתנצר ועבד תחילה כרוקח בבית-החולים של המיסיון הבריטי. אחר-כך החל לעסוק גם בעסקי בנקאות. אמנם הוא היה מומר, אבל פי דיני ישראל עדיין היה חייב בכל המצוות היהודיות. היתה לו אדמה ליד תל גזר בשפלה, בכפר אבו-שושה, והוא היה חייב בכל המצוות התלויות בארץ. כמו תרומה ומעשרות, שאם לא כן, היו רבני ירושלים אוסרים את השימוש בטחנה שלו.

הטחנה נמצאה מחוץ לחומות העיר העתיקה, מול שער שכם, ובחצרה היו כמה בורות מים שהשתמשו בהם להפעלת הדוד של מכונת הקיטור. אלא שמים אלה, בעיקר בשנים שחונות, לא הספיקו והיו שנים לא מעטות שהטחנה שבתה בקיץ בשל חוסר מים. לא היו בארץ מכונאים שיכלו לתקן את מכונת הקיטור כשהתקלקלה והמקום הקרוב ביותר ששם אפשר היה לתקן את המכונה היתה אלכסנדריה שבמצרים, לשם העבירו את חלקי המכונה הצריכים תיקון בדרך הים. הדלק ששימש אז את המכונה היו עצים, בעיקר גדע ושורשים של עצי זית שחדלו לשאת פרי. לא קל היה להשיגם במידה מספקת ומחירם האמיר כל שנה.

לפי יחיאל מיכל פינס, עסקן ירושלמי שפירסם מאמרים על כלכלת הארץ בעתונים העבריים ברוסיה, היו בארץ בשנת 1885 שש טחנות קיטור. במשך הזמן נמצאו האפשרויות לעשות רבים מן התיקונים בירושלים עצמה בכוחם של בעלי המלאכה והפועלים שסיימו את המחלקות למכונאות ולמסגרות בבתי-הספר המקצועיים של "אליאנס" – "חברת כל ישראל חברים" – שנפתחו בירושלים, של בית-הספר שנלך שהקימו הגרמנים בירושלים וכן בסדנתו של שטיין ביפו.

30 תחנות קיטור

בסופה של המאה ה-19 היו ממערב לירדן 30 טחנות קיטור. ואם ננכה כארבע טחנות שאולי היו בדרום לבנון, נמצא כי בארץ-ישראל המערבית היו כ-26 בטחנות קיטור. בטורקיה של הימים ההם היה זה שיא. בארץ-ישראל היו אז, על סף שנת 1900, כשליש מכל טחנות הקיטור של טורקיה, כולל הטחנות שנמצאו בחלקה האירופי. כמובן, פרט זה איננו מעיד על תיעוש מודרני בארץ לעומת ארצות אירופה, אלא על פיגורה הגדול של הממלכה הטורקית.

בסוף שנות השמונים המאה ה-19 חלה התפתחות נוספת: בעלי הטחנות, בעיקר בעלות זוג ריחיים אחד או שניים, נכחו לדעת כי כדאי ונוח להשתמש בלוקומוביל הנייד יותר ממכונת קיטור רגילה, קבועה במקום, שתהליך החימום ואידוי המים בתוכה נעשה בדוד נפרד מהמכונה עצמה.

לוקומוביל הוא מכונת קיטור המופעלת על גלגלים ויכולה להיות גם ניידת. הדוד והמכונה נמצאים בגוף אחד וכך הם נוחים יותר לשימוש. והעיקר, ניתן להסיק את הדוד בכל סוגי הדלק: מפחמי אבן מיובאים ועד לקש וסירה-קוצנית מקומיים. האפשרות להסיקו בדלק נחות וזול יותר גרמה להעדפתו במקומות רבים, בייחוד משום שבשל גלגליו אפשר היה להעבירו במקום למקום ולהפעילו במקום הנדרש. במשך הזמן התברר כי לצורכי טחינה פשוטה, בלי התקני ניפוי, ניקוי, רחיצת החיטה וכדומה, די בלוקומוביל להפעלת זוג ריחיים ואפילו שניים, שכן הלוקומוביל הוא מכונת הקיטור המתאימה והזולה ביותר לפלח או לעירוני הפשוט.

נראה שאת טחנת הקיטור הראשונה המופעלת בלוקומוביל, הקים בשנת 1895 אלחנן ליטבינסקי, בעיר עזה, זמן לא רב לאחר שהגיע לארץ. את הלוקומוביל הוא הביא מאודסה. טחנת הלוקומוביל השניה היתה כנראה של הגרמני פרנק במושבה הגרמנית שבעמק הרפאים בירושלים. היא החליפה טחנת רוח, ולפי המסופר נחנכה במועד אחד עם המצאה חדשה שהופעלה בקיטור והובאה לארץ: הרכבת מיפו לירושלים שנחנכה בשנת 1892. מאז, כמעט כל טחנות הקמח בכפרים או בערים הקטנות הופעלו בלוקומובילים ורק הטחנות העירוניות, בייחוד הטחנות שמנגנון הטחינה שלהן היה עשוי גלילים ולא ריחיים, הופעלו במכונות הקיטור המקובלות, הנייחות.

כאמור, כל מכונות הקיטור הראשונות שהובאו לארץ שימשו לטחינת קמח, וזאת מסיבה פשוטה מאוד: עוד בימי קדם היתה מלאכת הטחינה העבודה הקשה ביותר בתהליך הוצאת לחם מן הארץ. לא במקרה פותח המנוע הראשון של האנושות, גלגל המים, כמקור כוח שהחליף, יחד עם ריחיים של חמור, את עבודת הפרך הלילית של האשה בטחינת קמח.

רק בתקופה מאוחרת לקראת סוף המאה ה-19 החלו להרחיב את השימוש במכונת הקיטור לענפי ייצור אחרים, כמו במפעליו של הנדיב-הידוע, הוא הברון רוטשילד, במושבות: ביקבים שבנה בראשון-לציון ובזכרון יעקב. לברון רוטשילד היתה "חולשה" לחידושים טכנולוגיים והיקב שהקים בראשון-לציון היה בזמן הקמתו השני בעולם בגודלו וקרוב לוודאי שגם בציודו וברמתו הטכנית (טיב היינות עצמם שנוצרו ביקבים, זו בעיה אחרת). ביקב של ראשון-לציון היו מכונות קיטור של מאות כוחות סוס ושם עסקו לא רק בייצור יין כי-אם פיתחו גם כמה מפעלי לוואי. היתה בו סדנה מכנית גדולה ומצוידת בכלי עבודה מן החדישים ביותר בעולם באותם ימים ומפעל לייצור חביות ליין. את המים מהבאר שנחפרה בשביל היקב העלו בכוח הקיטור וכן הקימו בתחומי טחנת קמח בכוח הקיטור. גם שני גילויים חדשניים ביותר, הראשונים בארץ, ואולי גם בכל טורקיה היו ביקב זה: מאור חשמל וקו טלפון בין היקב למשרדי הפקידות, שהותקן ב-1891. גם המזגגה – בית-החרושת לתעשיית בקבוקים שהקים הברון בטנטורה, שלא החזיק מעמד זמן רב – פעלה בכוח הקיטור וכך גם בית-החרושת למשי בראש פינה, שגם הוא לא האריך ימים.

בשנות השמונים של המאה ה-19 הוכנס לשימוש בארץ המנז', שם צרפתי למכשיר מכני שהופעל בכוח סוס או פרד, שבאמצעותו אפשר היה לעשות מלאכות שונות: לשאוב מים, להרים משאות, להפעיל מכונות דיש או לגרור מחרשות כבדות לחרישה עמוקה. כעבור שנים מעטות הכניסה פקידות הברון לשימוש את המנז' הקיטורי, המופעל לא בסוסים אלא בלוקומוביל שמשך ממקומו כבל של מחרשה כבדה.

בראשית המאה החלו להפעיל גם מכונות דיש באמצעות הלוקמוביל. בזה החל הקץ, אף כי לא הסתיים עד היום, של מתקן הייצור הראשון של האנושות – הגורן.

מנוע השריפה הפנימית

עד העשורים האחרונים של המאה הקודמת היו שואבים את המים בארץ בכוחן של בהמות: שוורים, סוסים, פרדות או גמלים. הללו היו מניעים את האנטילות, מערכת גדולה של כלי שאיבה, שבאמצעותם הועלו מים מן הבאר. האנטילה היתה מתקן השאיבה בעל יכולת התפוקה הרבה ביותר, אבל מאחר שלכוחם של בעלי החיים היה גבול לא היה אפשר לשאוב באמצעותם מים מעומק העולה על 10-12 מטר. פקידות הברון שהיו בטיפולה פרדסים גדולים בפתח-תקוה וליד זכרון-יעקב, התקינה במקום אנטילות העץ, אנטילות ברזל והפעילה אותן בכוח הקיטור באמצעות לוקומובילים. זה היה הישג גדול, אבל מבחינה כלכלית לא כדאי, ובתוך כעשר שנים חדלו להשתמש בלוקומובילים להפעלת אנטילות. הגיע זמנה של המצאה חדשה: מנועי הקרוסין, הנפט המזוקק. "מחסום העומק" הוסר, הבארות העמיקו והלכו ונפתחה הדרך לפיתוח ענף חקלאי גדול: הפרדסנות.

השימוש בכוח הקיטור הכניס גורם אנרגיה חדש ובעל עוצמה רבה לארץ, אבל בסופו של דבר מוגבל למדי, הן בממדיו והן במגוון השימוש בו. הוא מצא לו מהלכים בענף הטחינה, במידה מסוימת בחקלאות, בקנה מידה מוגבל בתעשיה, וכמובן ברכבת שהחלה מהלכת בארץ מסוף המאה הקודמת.

ברבע האחרון של המאה ה-19 חלה התפתחות במקורות הכוח: בא לעולם מנוע השריפה הפנימית, שהוכיח את יתרונותיו לעומת מכונת הקיטור. כינוייהן של שני סוגי המכונות הצביעו גם על ההבדל שביניהן: מכונות הקיטור כונו "מכונות אש" ואילו למנועי השריפה הפנימית ניתן השם "מנועי חום". תהליך ייצור הכוח והפעלתו במנועי השריפה הפנימית מתרחש בתוך גוף אחד, ואילו במכונת הקיטור יש שני חלקים נפרדים: דוד שבו מרתיחים את המים היוצרים את הקיטור למכונה המופעלת בו. במנוע השריפה הפנימית, חלקיקי טבע שמוצאם מגז טבעי, מנוזלים או חלק מוצק, יוצרים אגב התחממותם-התלהטותם והתפרקותם גזים המסוגלים להניע את המנוע וכתוצאה מכך – את מכונת הייצור או את כלי התחבורה. העדר דוד ואי הצורך במים לייצור קיטור הקטינו במידה רבה את מידותיו ואת משקלו של המנוע בהשוואה למכונת קיטור. הוא היה גם זול במידה ניכרת ממכונת הקיטור ולא נדרש לו בניין מוצק בעל קירות עבים להפעלה. הוא גם ניצל ביעילות רבה יותר את הדלק, והופעל מייד, לעומת מכונת הקיטור, שעברו כמה שעות עד שהחלה לפעול. השימוש בדלק נוזלי ביטל גם את הצורך במסיקים שהיו מזינים את דודי הקיטור, וזה היה חסכון בהוצאות ושחרור מאחת העבודות המפרכות ביותר באותו הזמן.

מנועי השריפה הפנימית שהשתמשו בהם בארץ היו משני טיפוסי יסוד: כאלו שהופעלו בדלק נוזל – קרוסין, הוא הנפט המזוקק, ואחר-כך הבנזין שלא היה בשימוש עד לפיתוחה של המכונית: ומנועי הדלק המוצק – הגזוגנרטורים – שהשתמשו בפחם-אבן, שייצר את הגז שהניע את המנוע.

הקרוסין הובא לארץ בכמויות גדולות בשנות השמונים והוא נהיה לחומר הארה העיקרי עד להפצת השימוש בחשמל. בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת הופצו בארץ מנועי הקרוסין והם נקלטו בהתלהבות בעיקר בפרדסנות. מספר מנועי הקרוסין שהובאו לנמל יפו עד סוף 1903 הוערך על ידי ליאון שטיין, שהיה מתקין את המשאבות, ב-200. שיוי מכריע, כמעט מהפכה ממש, חל בשנת 1904 כאשר ליאון שטיין פיתח את המסנן: רשת צפופה מאוד, עשויה נחושת, שכיסו בה את נקבי צינורות השאיבה, שדרכם נקלטו המים, דבר שמנע חדירת חול וחומר אחר לתוך צינור השאיבה.

שאיבת כמויות רבות של מים הביאה לדילול מי התהום העיליים. כדי להתגבר על תקלה זו התחילו להעמיק את הבארות, וכבר לא בחפירה כפי שהיה נהוג זה דורות, אלא באמצעות קידוח. החדירה למפלס נעשתה בקידוח צר: בצינור יניקה בלבד, אז בא תורה של "הבאר היהודית" ה"יבשה", שבה לא נראו מים, במקום הבאר המסורתית.

ב-1907-1906 התחילו להשתמש גם במנועי דלק מוצק, הגזוגנרטורים, שהובאו לארץ מגרמניה בידי האחים ואגנר, שהיה להם בית-חרושת ביפו. הדלק המוצק של הגזוגנרטורים, שהפעיל את המנוע, היה זול יותר והשתמשו בו בעיקר בטחנות קמח, שתבעו הרבה דלק, ואילו בפרדסים המשיכו בשימוש בקרוסין. שטיין הצליח להסב מנועי קרוסין לגזוגנרטורים, דבר שהציל את הפרדסים בימי מלחמת העולם הראשונה, שכן לא היה אז קרוסין בארץ ואת הגזוגנרטורים ניתן היה להזין בדלק מוצק חלופי, כמו פחם עץ, גפת, ואפילו צעיפי צאן. היה זה תיחכום ארץ-ישראלי מקומי ורק בשנות העשרים והשלושים מימשו אותו גם באירופה. עם תום מלחמת העולם הראשונה הסבו שוב את הגזוגנרטורים למנועי קרוסין, אלא שאז הוכנס לשימוש מנוע שריפה פנימית מטיפוס חדש, טוב וכדאי מן השניים הקדומים: מנוע הדיזל, שתפס מקום ראשון במפעלי התעשיה הגדולים בכל העולם.

מנוע דיזל על הירקון

מנוע הדיזל הראשון הובא לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה ביוזמתו של העסקן הציוני בצלאל יפה שהקים מפעל לשאיבת מים מהירקון ליד פתח-תקוה. יפה שלח לאירופה את המכונאי נתן שיפריס, שהיה גם בלשן ידוע וחבר בוועד הלשון העברית, להביא את המנוע. שיפריס הביא גם מנוע קטן בשביל הבאר של תל-אביב בת ארבע השנים. לא עברו שלושה שבועות והמנועים חדלו לפעול – פרצה המלחמה והופסק ייבוא הנפט והמשאבות הוסבו לעבודה בגזוגנרטורים.

המכונה הראשונה של מנוע הבנזין בארץ הופעלה בבית-החרושת לשמן שהקים נחום וילבוש בבן-שמן. ואולם היו קשיים רבים בהבאת הבנזין לארץ, ועדיין איננו יודעים מניין השיגו בעלי 6-5 המכוניות שהיו בארץ ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה את הבנזין למכוניותיהם.

ייצור החשמל בארץ היה מועט מאוד והוא נועד רק למאור. לראשונה ייצרו חשמל ביקב של ראשון-לציון, כעבור שנים מספר, ב-1898, בא לביקור בארץ הקיסר הגרמני וילהלם השני ולכבודו הובא גנרטור שהאיר את המחנה שלו שהוצב מחוץ לחומות, ברחוב הנביאים של היום. חשמל נמצא גם במוסד גרמני אחר: "ויקטוריה אוגוסטה". גם יפו זכתה בחשמל שהותקן במלון "יפה נוף", הוא "בלה ויסטה", שעמד על חוף הים ממערב לנוה-שלום והיה שייך למומר פיינגולד. גם המקרנות של בתי-הראינוע שהחלו לפעול בראשית העשור השני של המאה הזאת פעלו בחשמל, ובהם ראינוע "עדן" בתל-אביב.

עם תום מלחמת העולם הראשונה – חלה התפתחות עצומה בתעשיה בארץ והגורם לכך היה מפעלי החשמל שהקים פנחס רוטנברג, תחילה בתל-אביב ואחר-כך בארץ כולה.

ביבליוגרפיה:
כותר: הקיטור מגיע
מחבר: אביצור, שמואל
תאריך: אפריל 1991 , גליון ט"ז 4 (96)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית