עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אמנותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
צמד הבנינים התאומים ברחוב שמואל הנגיד 12-10 בירושלים, איכלס את בית-הספר לאמנות ולמלאכות "בצלאל" ובית הנכות הלאומי "בצלאל" – החל מראשית המאה. הפרופ' בוריס שץ, אמן בעל חזון, הניח כאן את היסוד ללימוד האמנות והתווה את דרכם של אמנים נודעים בראשית דרכם.



"בצלאל" : תחילתה של אמנות א"י
מחבר: יהואש ביבר


צמד הבנינים התאומים ברחוב שמואל הנגיד 12-10, איכלס את בית-הספר לאמנות ולמלאכות "בצלאל" ובית הנכות הלאומי "בצלאל" – החל מראשית המאה. הפרופ' בוריס שץ, אמן בעל חזון, הניח כאן את היסוד ללימוד האמנות והתווה את דרכם של אמנים נודעים בראשית דרכם.

צמד בנינים דומים בתבניתם, המוקפים בחומת-אבן גבוהה - שימשו בעבר כמשכנם של "בית-הספר לאמנות ולמלאכות אמנות בצלאל" ו"בית הנכות הלאומי בצלאל". את שני המוסדות יזם והקים הפסל הפרופסור בוריס (דב) שץ, שהגה את רעיון הקמת מרכז לאמנות ולאומנות בארץ-ישראל, נאבק על מימושו והקדיש את כל חייו להגשמתו, וזאת בצד עבודתו האמנותית העצמית.

ההחלטה על הקמת "בצלאל" נתקבלה בקונגרס הציוני השביעי ב-1905, לאחר שהפרופסור שץ, שמילא אז תפקיד נכבד של פסל החצר של מלך בולגריה והיה פרופסור באקדמיה לאמנות בבולגריה - הביא את הרעיון לפני הרצל עוד בשנת 1903. באותו מעמד הציע שץ לקרוא למוסד החדש על שם בצלאל בן-אורי בן-חור, חכם החרשים שבנה את המשכן. ציוני גרמניה לקחו תחת חסותם את הקמת המוסד החדש. "בצלאל" נרשם כאגודה גרמנית רשמית באוקטובר 1906 בהגדרה זו: "אגודה לקידום מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות השכנות". שץ הגיע לארץ בראשית 1906 ועמו מורים וקומץ תלמידים. הוא שכר בית גדול" ברחוב החבשים (רחוב אתיופיה מס' 8), קבע בראשו שלט "בצלאל - בית מדרש למלאכות אמנות" והחל בצעדים ראשונים להוצאת חזונו מן הכוח אל הפועל. כבר מתחילה נקבעה מתכונת משולשת למוסד: בית-ספר לציור, בתי מלאכה למקצועות מעשיים בגבול האמנות, ומוזיאון.

הפרופסור שץ תיכנן לבנות בית מיוחד ל"בצלאל" וגם ניהל משא-ומתן לרכישת שטח האדמה שעליו עומד היום מוזיאון רוקפלר, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. בשנת 1908 קיבל שץ מן הקרן הקיימת לישראל שני בנינים שרכשה מהאפנדי הערבי אבו-שאכר, שמתחילתם נועדו לשמש כבית-יתומים. שני הבתים העומדים זה לצד זה מדרום לצפון תוכננו בצורה האופיינית לבניה הערבית של אותם ימים - חדר מרכזי גדול (הליואן) עם אגפי חדרים מכל צד, חלונות מקושתים, גגות עם מעקי גג משוננים, פילאסטרים (חצאי עמודים) בולטים ופסי אבנים המבדילים בין קומה לקומה. חומת-אבן הקיפה אותם ובה נקרעו שני פתחים - אחד לכל בנין. עוד פתח כניסה מצפון הוליך אל דירתו של שץ, שהתגורר במוסד מפעל חייו.

ל"בצלאל" היו תקופות פריחה ושפל. לא תמיד ידע הפרופסור שץ, איש חזון נלהב עם תכונות של "נביא", לכלכל את עניני המוסד שלו בתבונה כלכלית, וימי "בצלאל" רצופים מאבקים עם הוועד המנהל שישב בברלין ובראשו עמד אוטו ורבורג, על תקציבים ותכניות להרחבת המוסד בצורה מסודרת והדרגתית. עם המעבר לבנינים החדשים הורחבה פעילות המוסד, נפתחו מחלקות חדשות כמו מחלקת הכסף-פיליגראן, מחלקות חיטוב ומסגרות, מחלקות לרהיטים קלועים, מקשת נחושת והדפסי אבן. בסך-הכל לימדו ב"בצלאל" למעלה משלושים מלאכות שונות, ובשיא פעילותו למדו ועבדו בו למעלה מ- 500 תלמידים ומורים. כבר בשלביו הראשונים של המוסד נוצרו בו פריטים בכמות מספקת לארגון תערוכות בכל העולם, כדי להפיץ את שם "בצלאל" ולהעמידו על יסודות כלכליים, כי שץ שאף למצוא שווקים לתוצרת המפעל בארצות שונות.

"בצלאל" היווה נקודת משיכה לצעירים יהודים מכל תפוצות הגולה ומן הארץ, לבוא וללמוד בו. ההווי שנוצר בו, הלימודים, החגיגות, התהלוכות והתערוכות - תרמו הרבה לפיתוח חיי התרבות והרוח של ירושלים שקפאה על שמריה. לימדו בו ציירים ואמנים יהודים מפורסמים, כמו: אפרים משה ליליאן, ארנולד לחובסקי, שמואל הירשנברג, מאיר גור-אריה, אבל פאן, זאב רבן ורבים אחרים. בין התלמידים נזכיר את נחום גוטמן, ראובן רובין, יחזקאל שטרייכמן ומשה קסטל - שתרמו כל אחד את חלקו להיווצרות אמנות יהודית ארצישראלית. משהו מאוירת בית-הספר של אז מביא נחום גוטמן בספרו "בין חולות וכחול שמים" שכתב יחד עם אהוד בן עזר: "היינו ערב-רב של תלמידים בבית-הספר לאמנות 'בצלאל'. חבורה משונה. הפרופסור שץ אסף אותנו מכל חלקי תבל... הייתי כמעט היחיד ביניהם שדיבר עברית וגם ידעתי קצת ערבית. בערבים ראיתי באמת את המחשת התנ"ך, בתנועות הרחבות שלהם, בקמטי בגדיהם הרחבים, הצטיירו לנגד עיני הדמויות התנ"כיות... ב'בצלאל' לא היו הספסלים מסודרים בשורות-שורות, כמו במחלקות הגימנסיה, או בסמינר למורים. כל בחור שהכניס עצמו בפתח המקומר של אולם הציור, בין שהיה מרכין ראשו, כדי להיכנס בו, ובין שהיה טופח על כיסי מכנסיו הנפוחים, כדי שיוכל להעביר עצמו בין המזוזות - היה עולם אחר ונשא עמו אוירה אחרת משל חבריו. הם באו מארצות שונות, מתרבויות זרות, ולמודי נסיון חיים. אני, הצעיר שבחבורה, הייתי זמן ממושך 'המקומי' היחיד".

מקום לעצמו תפס בית הנכות (נכתב אז: בית נלאת). ראשיתו בפגישה של שץ עם הזואולוג ישראל אהרוני כבר ב-1906. על כך מספר אהרוני בספרו "זכרונות זואולוג עברי": "בדרך למעוני נכנסתי אל פרופסור שץ, תיארתי לו מה שראיתי והפצרתי בו שילך אתי לראות את האוצר הנהדר. כאשר הוציא פאולוס מגרה אחר מגרה מארון פרפריו הגדול, מראיהם את שץ כילד תמים... כשיצאנו משם אמר לי הפרופסור שץ: 'אהרוני, אני הוגה רעיון חשוב שאתה תממש אותו. כידוע לך רוקמים בשטיחים כל מיני עופות צבעוניים, פרפרי חן ופרחים יפים... וכיון שאתה עוסק בענפי-טבע אחדים, לא יכבד עליך גידול פרפרים לוקחי לב; ואמני בצלאל יציירום לפאר בהם ובציפורים את שטיחינו...' ובדברו נכנסנו אל האולם התיכון שב'בצלאל'. 'היספיק לך האולם הזה?' אמר. 'אציע לידידי העשיר כי יבנה על חשבונו מגדל להצגת ציפורים ממולאות ויקנה גם את תיבות-הזכוכית לפרפרים, שנתלן על הכתלים, והיתה זו התחלה לבית הנכות הזואולוגי היהודי". בית הנכות התפתח, האוספים התרחבו והתרכזו סביב שלושה נושאים: טבע הארץ, מוצגים ארכיאולוגיים מהארץ, אמנות של אמנים יהודים.

בין השנים 1914-1911 פעל מטעם "בצלאל" סניף של צורפים תימנים בבן-שמן. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הגיעו לארץ שליחים מטעם הוועד המנהל של "בצלאל", שצימצמו את פעולותיו. תוך כדי המלחמה, ב-1915, הפסיק הוועד הברלינאי את תמיכתו במוסד, וכדי להציל את התלמידים מחרפת רעב ולהמשיך את הפעולות, החל לתמוך בו ועד החינוך הארצישראלי. ב-1917 הגלו התורכים את שץ לדמשק. כשהשתחרר, התישב בטבריה, שם כתב את ספרו האוטופי "ירושלים הבנויה". המוסד נסגר, ונפתח שוב ב-1918. שץ שב מגלותו ב-1919 וחזר לפעילות ב"בצלאל", אך הדעיכה של המוסד שהחלה לפני המלחמה, נמשכה גם לאחריה. בשנות העשרים גברו ההתקפות על "בצלאל", שהרקע להן היה אידיאולוגי – האמנים המודרניים של אז ראו בו מוסד מיושן שאבד עליו כלח, וגם כלכלי - "בצלאל" לא הצליח מעולם לעמוד על רגליו. באוקטובר 1927 נסגר "בצלאל", חזר ונפתח ב-1928 ונסגר סופית ב- 1929. בוריס שץ נסע לארצות-הברית כדי לגייס כספים לפתיחתו מחדש, אך נפטר שם בפורים תרצ"ב (1932).

"בצלאל" נפתח שוב ב- 1935 בהנהלתו של הצייר יוסף בודקו ושמו הוסב ל"בצלאל החדש". בשנים שלאחר מכן עמדו בראשו ציירים ואמנים כמו מרדכי ארדון, יעקב שטיינהרדט, זאב בן צבי ואחרים. בשנות הששים הפך להיות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב" השוכנת בבנין הצפוני, "בית הנכות הלאומי בצלאל" הועבר אל מוזיאון ישראל והבנין הדרומי נמסר לרשותה של אגודת הציירים והפסלים הירושלמית, שהפכה אותו ל"בית אמנים" - מקום לתערוכות, לגלריה למכירת תמונות ולבית-קפה, ושם גם מנהלת האגודה את עניניה.

ביבליוגרפיה:
כותר: "בצלאל" : תחילתה של אמנות א"י
מחבר: ביבר, יהואש
שם  הספר: סיפורי בתים : סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתישבות
עורך הספר: ענר, זאב
תאריך: 1988
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית