עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > יום ירושליםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלוםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה בספרותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושלים
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי




תקציר
על יום ירושלים - על ירושלים לפני הקמת המדינה ואחריה, על מלחמת ששת הימים והמלחמה בירושלים ועל חגיגות יום ירושלים.



יום ירושלים
מחברת: מתיה קם


כ"ח באייר – יום ירושלים

מאז מלחמת העצמאות (תש"ח – 1948) ובמשך 19 שנה הייתה ירושלים עיר מחולקת: החלק המערבי של העיר היה בידי ישראל ואילו חלקה המזרחי, כולל ירושלים העתיקה, היה בשליטת ירדן (פרט להר הצופים).
אך ביום כ"ח בחודש אייר תשכ"ז – 1967, שהיה היום השלישי למלחמת ששת הימים, כבשו חיילי צה"ל את ירושלים המזרחית, ובכך הביאו לאיחודה מחדש של העיר המחולקת.
כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הכנסת על איחוד ירושלים, ובמסגרת זו קבעה את החוק והמשפט הישראלי בכל חלקי העיר והכריזה על חופש דת ופולחן במקומות הקדושים לבני כל הדתות – יהודים, נוצרים ומוסלמים.
לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים, ביום י"ד באייר תשכ"ח – 1968, קבעה הכנסת את התאריך כ"ח באייר כיום ירושלים – יום שנועד לציין את איחודה מחדש של העיר ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים לאורך כל הדורות.
יום ירושלים קיבל תוקף חוקי בשנת תשנ"ח – 1998, באמצעות "חוק יום שחרור ירושלים" ובו נקבע כ"ח באייר כחג לאומי.*

* ולמרות זאת - יום ירושלים אינו יום חופשה כמו יום העצמאות או ימי חג אחרים.

תזכורת קצרה: ירושלים - לפני הקמת המדינה ואחריה

בהחלטת האו"ם מיום 29 (כ"ט) בנובמבר 1947 – נקבעה החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – ונקבע גם מעמדה של ירושלים כעיר בינלאומית. על-פי החלטה זו, ירושלים הייתה אמורה להישאר שטח נפרד בניהול האו"ם, שלא יהיה שייך לא למדינה היהודית ולא למדינה הערבית. ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב לא קיבלו את תכנית החלוקה של האו"ם ופתחו במלחמה נגד היישוב היהודי בארץ. במהלך מלחמת העצמאות כבש הלגיון הירדני את מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה – פרט להר הצופים, שנשאר מובלעת בשליטה ישראלית. החלק המערבי של ירושלים נשאר כולו בידי ישראל.

במשך 19 שנה הייתה בחלקים רבים של העיר חומה, שהפרידה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית. ירושלים באותן שנים הייתה "העיר אשר בדד יושבת, ובלבה – חומה".* החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר הייתה בגובה של 4 - 6 מטרים, והיו בה עמדות של הלגיונרים, חיילי צבא ירדן. במקומות שבהם לא הייתה חומה – היו שטחי הפקר ובהם מוקשים וגדרות תיל. טדי קולק, שהיה ראש עיריית ירושלים משנת תשכ"ה – 1965, העיד כי "המצב בירושלים היה קשה מאוד… לא עבר כמעט חודש בלי שמישהו ייהרג או ייפצע… או לפחות ייפגע מאבן שהוטלה מן החומה… בירושלים החצויה הרגשת שאתה בחזית…".**

* נעמי שמר, ירושלים של זהב (מילים ולחן). © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.
** טדי קולק (בשיתוף עמוס קולק), ירושלים אחת – סיפור חיים, תל אביב, תשל"ט – 1979, עמ' 197 – 200.

מלחמת ששת הימים: רקע - ופתיחה

ביום העצמאות ה- 19 של מדינת ישראל בחודש אייר תשכ"ז – 1967 החלו להגיע ידיעות ראשונות על הכנות אפשריות למלחמה מצד מצרים. צעדים מאיימים לא איחרו לבוא: גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, הודיע על סגירת מיצרי טיראן ובכך מנע מעבר של אוניות לנמל אילת וממנו. במקביל הביא נאצר להוצאת כוח האו"ם מחצי האי סיני, והכניס לשם כוחות גדולים של הצבא המצרי.* זאת ועוד: מצרים חתמה על הסכמי הגנה עם סוריה, ירדן ועיראק, וגם מדינות אלה החלו בצעדים צבאיים נגד ישראל.

המתיחות בין ישראל לשכנותיה הערביות הלכה וגברה. ממשלת ישראל החליטה על גיוס חיילי המילואים וצה"ל החל בהכנות למלחמה. בד בבד עם ההכנות הצבאיות עסקה ממשלת ישראל בפעילות דיפלומטית קדחתנית בניסיון לבטל את הצעדים המאיימים של הערבים ולהביא להרפיית המתיחות בין ישראל למצרים. אך כל המאמצים הדיפלומטיים לא הועילו. תחושת האיום המתקרב הייתה קשה, בעיקר לנוכח המצור הערבי, שהלך והתהדק סביב מדינת ישראל הקטנה. בקרב תושבי ישראל ויהודי העולם הייתה חרדה גדולה לגורלה ולהמשך קיומה של מדינת ישראל.**

וכך, באין ברירה, החליטה ממשלת ישראל על מתקפת מֶנַע: בבוקר יום שני, כ"ו באייר תשכ"ז (5 ביוני 1967) יצא חיל האוויר הישראלי למכת מֶנַע, ובתוך שלוש שעות השמיד את רוב מטוסי הקרב של מצרים וסוריה, והוציא מכלל פעולה את מרבית שדות התעופה שלהן. גם מטוסים ירדניים ועיראקים הושמדו במתקפת הפתע של חיל האוויר. במקביל, יצאו כוחות היבשה של צה"ל לקדם את הכוחות המצריים בסיני, וגם בחזית הצפון החלו קרבות ראשונים עם הסורים.***

ממשלת ישראל הציעה לירדן לשמור על השקט בגבול המזרחי המשותף והארוך, והבטיחה שלא לתקוף את ירדן – אם זו לא תפתח במלחמה. אך הירדנים לא קיבלו את ההצעה, ופתחו בבוקר יום שני באש לאורך קו הגבול עם ישראל – כולל אש תותחים על תל אביב.

* הכוונה לכוח האו"ם שהוצב בחצי האי סיני עשר שנים קודם לכן, בעקבות מבצע סיני, במטרה להפריד בין ישראל למצרים.
** לוי אשכול, ראש הממשלה באותם ימים, נשא ברדיו נאום לאומה (טלוויזיה עדיין לא הייתה בישראל); הנאום, שהיה מהוסס ומגומגם, השיג תוצאה הפוכה: במקום לחזק את רוחם של תושבי המדינה הוא רק הגביר את חששותיהם… התושבים בעורף לא היו שותפים לתחושת הביטחון של מפקדי צה"ל שהאמינו ביכולתה הצבאית של ישראל לנצח.
*** עם זאת, עיקר הלחימה נגד סוריה החלה ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה.

המלחמה בירושלים

כאמור, ממשלת ישראל ניסתה למנוע את המלחמה עם ירדן – ללא הצלחה. כבר בשעות הראשונות של המלחמה התברר, כי אי אפשר לעצור עוד את ההתדרדרות בחזית הירדנית: צבא ירדן השתלט על ארמון הנציב, הבניין שבו היו כוחות האו"ם, ואיים על הר הצופים, שהיה מובלעת ישראלית בירושלים המזרחית, ועל מקומות נוספים במרחב ירושלים.

ממשלת ישראל החליטה להשיב מלחמה, וצה"ל קיבל הוראה לתקוף בחזית הירדנית. חטיבת הראל, בפיקודו של אלוף משנה אורי בן ארי, כבשה את המוצבים הירדנים שמצפון ליישובי פרוזדור ירושלים, ואחרי קרבות קשים כבשה את אזור נבי סמואל ובכך סיכלה את האפשרות של הירדנים לתקוף את ירושלים מכיוון רמאללה. עוד באותו לילה הצטרפה ללחימה בירושלים חטיבת הצנחנים, בפיקודו של אלוף משנה מוֹטָה גור. החטיבה פרצה לירושלים המזרחית וניהלה קרבות מרים ועקובים מדם באזור שיח ג'ראח, בבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת. וכל זאת במאמץ להגיע להר הצופים ולמנוע את כיבושו בידי הירדנים. וכך בבוקר יום שלישי, למחרת פרוץ המלחמה, היו הר הצופים והדרך אליו בידי צה"ל, והאזורים הסמוכים לו – ובהם הגבעה הצרפתית – נכבשו אף הם. כוחות הצנחנים, שהשתלטו על הדרך להר הצופים, כיתרו בשלב זה את העיר העתיקה – אך עדיין לא נכנסו אליה.

"הר הבית בידינו"

ביום רביעי לפנות בוקר (שהיה היום השלישי למלחמה) נתן שר הביטחון, משה דיין, את ההוראה לכבוש את ירושלים העתיקה – "במהירות האפשרית". וזאת על רקע ההחלטה של מועצת הביטחון להורות על הפסקת אש בכל גזרות המלחמה: "שעון החול הפוליטי… החל להתרוקן", העריך הרמטכ"ל, יצחק רבין.* בעקבות הוראת הממשלה פרצו חיילי חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוֹטָה גור, לעיר העתיקה, ונכנסו אליה דרך שער האריות. בשעה 10.00 בבוקר הודיע מוטה גור במכשיר הקשר: "הר הבית בידינו, עבור!… כל הכוחות חדל אש. עבור!"

למרות יריות צלפים וחילופי אש, רצו הצנחנים בסמטאות העיר העתיקה לכיוון הכותל המערבי. לוחמים שהשתתפו במלחמה בחזיתות אחרות, ושמעו ברדיו על שחרור ירושלים, סיפרו: "הייתה התרגשות גדולה, היה קשה להאמין שירושלים העתיקה נמצאת בידנו… זהו מאורע היסטורי שאף אחד לא חשב שיזכה לו… אני זוכר שאנשים בכו… ולא התביישו לבכות למרות שהם אנשים מבוגרים… ירושלים העתיקה הייתה בשבילנו תמיד סמל… זאת עיר הבירה שלנו. זה אולי סימל את משאת הנפש שלנו ב- 19 השנים… לא חשבנו באותו רגע … על האבדות, על החיילים שנפלו כדי להשיג את זה. הייתה שמחה שלימה."**

* יצחק רבין (עם דב גולדשטיין), פנקס שירות, ספריית מעריב, תש"ם – 1979, כרך ראשון, עמ' 192.
** שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות, עדויות של לוחמים במלחמת ששת הימים, בעריכת אברהם שפירא, אייר תשכ"ח – 1968, עמ' 223 – 225.

חיים חפר: הצנחנים בוכים

"הכותל הזה שמע הרבה תפילות,
הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,
הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות
ופתקאות הנתחבות בין אבניו,
הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו.
הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,
אך הכותל הזה לא ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,
הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,
רצים אליו בהלמות לב, בשאגות ובשתיקה,
ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.
והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,
והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים,
והם קלים כנשר ועזים כלביא
והטנקים שלהם- מרכבת האש של אליהו הנביא.
והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,
והם זוכרים את כל השנים הנוראות
שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,
והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,
והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים
איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?
איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?
איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,
נושאים על גבם - אלפיים שנה."

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

* רבי יהודה הלוי (1075 – 1141): פילוסוף ומשורר, הנחשב לגדול המשוררים העבריים בימי הביניים. כיום מצויים בידינו 750 שירים שכתב, מהם שירי קודש – פיוטים לשבת ולחגים – וכן שירי חול רבים: שירי חתונה ויין, שירי שבח וידידות, שירי ציון ועוד. יהודה הלוי נולד בעיר טודֶלָה שבספרד למשפחה עשירה ומשכילה, וזכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית – הערבית. רבי יהודה הלוי היה גם פילוסוף, ובספר הכוזרי (שכתב בערבית) הוא סיכם את השקפתו הפילוסופית על היהדות ועל הדת היהודית. לפרנסתו עסק יהודה הלוי במסחר וברפואה.
בשנת 1140 החליט רבי יהודה הלוי לעזוב את ספרד ולעלות לארץ ישראל, אך הוא הגיע ככל הנראה רק עד מצרים – ושם נפטר. האגדה מספרת, שרבי יהודה הלוי הגיע ממצרים לעכו ומשם – לירושלים; ושם, ליד הכותל המערבי, נרמס למוות תחת פרסות סוסו של פרש ערבי, כשהוא קורא בקול את שירו – "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". על אגדה זו הסתמך חיים חפר כאשר כתב בשירו "הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו".
** "אם אשכחך ירושלים": מילים אלו פותחות שני פסוקים במזמור קלז בתהלים: "אם אשכחך ירושלים – תִּשְׁכַּח ימיני, תִּדְבַּק לשוני לְחִכִּי אם לא אֶזְכְּרֵכִי, אם לא אַעֲלֶה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים פרק קלז פס' 5-6). על-פי המסורת היהודית אומר החתן את שני הפסוקים האלה בטקס הנישואין, לפני שהוא שובר כוס מתחת לחופה - זֵכֶר לחורבן שני בתי המקדש וירושלים.

ומשהו לסיום…

המלחמה ארכה שישה ימים, והסתיימה בניצחון בָּזָק של צה"ל בכל החזיתות: בדרום נגד מצרים, במזרח נגד ירדן, ובצפון נגד סוריה. ניצחון זה היה בניגוד לכל החששות – ומעבר לכל הציפיות.
כמה שבועות לאחר סיום המלחמה קיבל הרמטכ"ל, יצחק רבין, תואר דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית. טקס חלוקת התארים התקיים – לראשונה מאז הקמת המדינה – באמפיתאטרון של קמפוס האוניברסיטה הישן על הר הצופים. יצחק רבין נשא בטקס נאום נרגש, ובו סיפר על כיבוש העיר העתיקה והר הבית: "העם כולו עמד נפעם, ורבים אף בכו כששמעו את הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער… קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות… אולם מאמץ הלחימה, החרדה שקדמה לה, תחושת הישועה והנגיעה היישר לתוך לבה של ההיסטוריה היהודית – הבקיעו את קליפת… הנוקשות ועוררו מעיינות של רגש… הצנחנים שכבשו את הכותל עמדו נשענים עליו ובכו… זוהי תופעה נדירה שספק אם יש רבות כמותה בתולדות העמים".
ובספרו האוטוביוגרפי כתב רבין: "אם יש תמורה כלשהי ללילות חרדה ארוכים, לתחושה הנוראה כי אתה משלח אנשים צעירים אל מול פני המוות, לנטל האחריות הכבד, הרובץ על הכתפיים – במעמד הר הצופים קיבלתי אותה."*

* יצחק רבין (עם דב גולדשטיין), פנקס שירות, ספריית מעריב, תש"ם – 1979, כרך ראשון, עמ' 208.

ירושלים – ביום ירושלים

יום ירושלים הפך לחג של בירת ישראל. בליל יום ירושלים ובמהלך היום עצמו מתקיימים אירועים וטקסים מיוחדים, הכוללים טקסי זיכרון ממלכתיים לחללי המלחמה בהר הרצל ובגבעת התחמושת – אחד מאתרי הקרבות הקשים של חטיבת הצנחנים בירושלים. טקסים ואירועים חגיגיים מתקיימים ברחבי העיר - בפארקים, במוזיאונים באתרי הלחימה וגם בבתי הספר ובמוסדות החינוך. ברחובות ירושלים נערכת צעדה מיוחדת – "צעדת ירושלים"; מגן סאקר שלמרגלות גבעת הכנסת יוצאת "צעדת ריקוד הדגלים" אל הכותל המערבי. בבתי הכנסת ברחבי הארץ נערכות תפילות חגיגיות, הכוללות פרקי הלל והודיה ותפילה לשלום המדינה. גם אמצעי התקשורת – ובמיוחד הרדיו והטלוויזיה – משדרים תכניות מיוחדות לכבוד יום ירושלים.

כדאי לקרוא - ירושלים בירת ישראל

ביבליוגרפיה:
כותר: יום ירושלים
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: אקו"ם
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית