בפרשת האותות והמכות שניחתו על מצרים ובית פרעה, חוזר ונדרש הכתוב ללבו של פרעה כגורם מרכזי, במהלך ההדרגתי שמבשיל בסופו של דבר לכדי שילוחם של בני ישראל מבית עבדים. חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר כבר עמדו ברגישותם על בעייתיותו של המהלך המחזורי שבו אלוהים מחזק או לחליפין מכביד, את לבו של פרעה. התערבות חוזרת ונשנית זו של אלוהים במהלך האירועים מתנגשת עם עקרון הבחירה החופשית, עיקרון העומד ביסודו של זרם מרכזי בספרות המוסר המקראית שניתן לתמצתו בארבעת המילים: "והיה אם שמע תשמעו..." (דברים יא, י"ג). ראוי כי נעיר בהקשר זה, כי מתוך עשרת המכות שניחתו על המצרים, רק בחמש מהן נאמר ישירות כי הקשחת עמדותיו של פרעה קשורה להתערבות אלוקית (ראה: ט, י"ב; י, א'; י, כ'; י, כ"ז; יא, י' והשווה גם דברים ב, ל' שם מסופר על הקשחת לבו של סיחון מלך האמורי). בשאר המקרים דומה כי פרעה אינו זקוק להתערבות אלוהית ישירה, כדי להתמיד בסירובו להיענות לתביעותיו של משה (ראה: ח, י"א, ט"ו, כ"ח; ט, כ"ה).
אין זה מענינינו לעמוד כאן על מגמותיה וגווניה של הפרשנות היהודית, בהתייחסה לסוגיה אתית מאלפת זו. עם זאת בכוונתנו, להתמקד באותן מטבעות לשון המופיעות בפרשת מכות מצרים, היוצרות זיקה אלגורית ורעיונית בין הלב ובין שני הפעלים: ח.ז.ק. ו- כ.ב.ד.
במקומות שונים במקרא מתוארים איבריו הפנימיים של האדם ובעיקר הכליות והלב, כאיברים המעניקים אכסניה לנבכי נפשו של האדם וכמקומות שבהם מבשילות החלטותיו האישיות והחשובות ביותר. מכאן לא רחוקה הדרך לתפישה ששבה ונשנית לה בספרות המקראית, הרואה בלב שיקוף נאמן לאופיו של האדם. תפישה זו שרדה אף ברובד המודרני של השפה העברית בדמותם של הבטויים: 'רוחב לב', 'טוב לב' או לחליפין 'שברון לב'.
נשאלת השאלה מה הוא אם כן המקור של אותה תובנה המעניקה לאיברים פנימיים שונים תפקודים מטפיסיים? ייתכן כי את אחת התשובות יש לחפש בעולמם הדתי והמושגי של המצרים הקדמונים.
"או לבי אותו קיבלתי מאימי! או לבי אותו קבלתי מאימי! או לבי שליווני בגילי השונים! אל תעמוד כעד כנגדי, אל תעמוד כנגדי במשפט, אל תהיה עוין לי בנוכחותו של שומר המאזניים… אל תפיץ שקרים עלי בנוכחותו של האל. טוב יהיה אם תשמע זאת!"
זהו אחד הלחשים הראשונים הלקוח מספר המתים. ספר המתים הינו אוסף בן מאות לחשים שונים שנועדו ללוות את הנפטר בדרכו אל עולם המתים, הוא המקום אליו מגיעים הנפטרים. לשם מילוי מטרה זו הציבו המצרים הקדמונים את אותם לחשים בתוך הקברים בסמוך לגופות החנוטות. משימתו הראשונה של המת טרם כניסתו לעולם המתים, היתה לצלוח בהצלחה את מבחן שקילת הלב, מבחן הקובע האם אכן יזכה להיכנס לעולם זה. שקילת הלב נועדה לבחון את מעשיו של האדם בחייו - רעיון המוכר לנו היטב מסדר התפילות של ימים נוראים. אלא שבמסורת היהודית אותה בחינת הלבבות נעשית מדי שנה בשנות חייו של האדם. וככזו היא מותירה פתח לשינוי גזר הדין האלוהי עוד בעולמנו זה, באמצעות החזרה בתשובה.
הסיפור המקראי המתאר את עשרת המכות שניחתו על מצרים עושה אם כן שימוש במושגים לשוניים הנטועים בלב ליבן של האמונה והדת המנהגית במצרים הקדומה.
