עמוד הבית > מדעי הרוח > דתותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > נצרות > הכנסייה והמנזר
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על אחד מסימני ההיכר של החברה האירופית המערבית של ימי-הביניים - קיומן של שתי מערכות נפרדות: הכנסייתית והחילונית.



כנסיה ומלוכה : שתי מערכות נפרדות
מחברת: שולמית שחר


אחד מסימני ההיכר של החברה האירופית המערבית של ימי-הביניים היה קיומן של שתי מערכות: הכנסייתית והחילונית. או כפי שכונו על ידי אנשי התקופה: הטמפורליה והספיריטואליה (Temporalia, Spiritualia). היו אלה שתי מערכות נפרדות, אף כי נתפסו כשתי פנים של החברה הנוצרית האחת האקלזיה (Ecclesia) במשמעות הרחבה של המלה. דואליזם זה עמד בניגוד גמור למה שידע האולם העתיק; בעולם הקלאסי, היו המסגרות החברתיות והמדיניות גם מסגרות פולחניות ודתיות: המשפחה, השבט, העיר, המדינה. הכוהן היה אחד הפקידים המדיניים ולא השתייך למערכת נפרדת. בדרך זאת שימשה הדת משען ותמיכה לקהיליה המדינית ולמסורתה. לעומת זאת היוותה הכנסיה הקתולית בימי-הביניים מערכת נפרדת רבת עוצמה. מערכת, שמצד אחד סיפקה למלוכה את האידיאולוגיה השלטונית שלה, את אידיאולוגיית המלוכה בחסד האל, שיתפה עימה פעולה בתחומים רבים, ובכך גם שימשה לה משען, אולם מצד שני היתה גם המתנגד הגדול של השלטון החילוני, והגורם שהגביל את סמכותו.

הכנסיה היתה מערכת נפרדת מראשיתה. משהיתה לדת שלטת במאה ה-ד', הונח הבסיס לארגון הכנסייתי, הכנסיה הוכרה כקורפורציה חוקית, בעלת נכסים, והיא צברה נכסים תוך זמן קצר מנדבות המאמינים. היא הסתייעה בשלטון הקיסרי לביסוס כוחה וליצירת אחדותה, אולם לא השתלבה במערכת המדינית. כמערכת נפרדת לא לחמה לשינוי העולם, אבל ניסתה לפעול בתוכו, להשפיע עליו מתוך דאגה למה שראתה כתפקידה המרכזי: תשועת נשמתם של המאמינים. את ההכרה בקיומן של שתי המערכות ביטא כבר האפיפיור גלסיוס בסוף המאה ה-ה' במשל הידוע של שתי החרבות. אני אומרת "הידוע" כי לדימוי זה של שתי המערכות כשתי החרבות, חזרו גם במשך כל מאות השנים הבאות: קיימות שתי חרבות שהן המערכת החילונית והמערכת הכנסייתית. כל אחת מהן אוטונומית בתחומה, כל אחת מהן קיימת ברצונו של האל. כל אחת מהן כפופה לרעותה בסמכותה שלה, אולם מבחינה ערכית, קובע גלסיוס, עליון תפקידה של הכנסיה, שהרי עניינה הוא תשועת הנשמה, בעוד שעניינו של השלטון החילוני אינו אלא עולם החומר, כאן ועתה. תפישה זאת התקיימה במערב בעיקרו של דבר, עד המאה ה-יא'. וזאת בניגוד למזרח, לביזנטיון, שבה למעשה היו הכנסיה והמלוכה לאחד; הקיסר הביזנטי נחשב לראש הכנסיה, וזה המושג הידוע בשם "הציזארו פאפיזם", קיומן של שתי המערכות, הדואליזם, הנו ייחוד של המערב.

על אף קיומן של שתי המערכות, בהלכה ובמעשה במערב, הרי במשך מאות שנים שיתפו שתיהן פעולה, ופעלו בקירבה רבה לתועלתן ההדדית. המשמשים בקודש בארצות השונות, שיתפו פעולה עם המלכים. במאה השמינית, כפי שהזכרנו באחת השיחות הקודמות, סיפקה הכנסיה למלכי המדינות במערב את הבסיס הדתי לסמכותם באמצעות רעיון המלוכה המקודשת, המלוכה בחסד האל, ההמשחה ופיתוח רעיון התפקיד המלכותי. הכנסיה סייעה למלכים במאות שנים אלה בבניין הציוויליזציה של ימי-הביניים המוקדמים, בחינוך, בסעד, בפיתוח החקלאות, וכאן מילאו המנזרים תפקיד מכריע. אנשי כנסיה שימשו כיועצים וכפקידים מלכותיים, שהרי הם היו המשכילים של התקופה, משמרי המסורת הרומית או מורשת הארגון הרומי.

בתקופה הזאת המשיכה הכנסיה אף בפעולת המיסיון, וגם כאן מילאו המנזרים תפקיד חשוב. פעולת המיסיון הסתייעה בשלטון החילוני, ויש אף נעזרה בחרב החילונית בממש, כשם שאירע בניצור הסכסונים, כאשר פעולת הניצור באה בעיקבות הכיבוש הקרולינגי את ארץ הסכסונים, וכל מרידה בקרל הגדול נתפסה ככרוכה בשיבה לאלילות, וכל סטיה מן הנצרות כרוכה היתה בעונשים חמורים כמו בעוון מרידה או בגידה. אבל בעיקרו של דבר היה אירוע זה בבחינת יוצא מן הכלל, וניצב בניגוד לעמדה המוצהרת של הכנסיה שאין לנצר בכוח. אבל דברים אלה קרו.

הסיוע של המלוכה לפעולת המיסיון היה ברור ושני הצדדים יצאו נשכרים מכך. שכן, מדובר היה בהתפשטות הנצרות, ומאחר שהאידיאולוגיה השלטונית של הקרולינגים היתה אידיאולוגיה שלטונית נוצרית. היה זה מתפקידו של הקיסר לסייע בפעולת המיסיון. הנצרות אף שימשה כדבק מאחד כמעט יחיד לאותה קיסרות הטרוגנית ורחבה כפי שהיתה הקיסרות של הקרולינגים.

אם הניצור של הסכסונים התרחש במאה ה-ח' הרי בראשית המאה ה-י' נוצרו הפולשים הסקנדינבים, או כפי שכונו: הויקינגים, שחדרו לאנגליה, אירלנד וצרפת. בסוף המאה ה-י' נוצרו הפולנים, הבוהמים וההונגרים. במאה ה-יא' נוצרו דנמרק ונורווגיה, במאה ה-יב' שוודיה, במאה ה-יג' פינלנד, והאזור האחרון שנוצר במערב. כלל את החוף הדרומי והמזרחי של הים הבלטי; כאן נוצרו במאה ה-יג' הפרוסים, והיתה זו שוב דוגמה לניצור בכוח החרב שעמד בניגוד לאידיאולוגיה המוצהרת, הוא נתבצע על ידי האבירים-הנזירים של המסדר הטבטוני במאה ה-יד', ויהיה זה הניצור האחרון, נוצרו הליטאים. הניצור של ארצות הבלקן ורוסיה נעשה על ידי פעולת מיסיון שיצאה מביזנטיון, כלומר מן הכנסיה המזרחית האורתודוכסית.

בצד פעולת המיסיון בתקופת מאות שנים אלה פעלה הכנסיה להעמקת תודעת הנצרות באותם אזורים שנוצרו בתקופה מוקדמת יותר. הכנסיה ראתה במלוכה את מגינה ופטרונה, ורצתה במלוכה חזקה שתוכל לסייע לה בפעולותיה. אולם שיתוף פעולה הדוק זה התרופף עם התפרקות המערך הקרולינגי. הווה אומר: עם המעבר אל הפיאודליזם שאירע החל בסוף המאה ה-ט' ובעיקר במאה ה-י'.

עם התפתחות הפיאודליזציה ויחסי התלות האישית, השתלבה הכנסיה במערכת הפיאודלית. אנשי כנסיה, בעיקר רבי הכנסיה דוגמת הגמונים ואבות בתי מנזרים, היו בעת ובעונה אחת גם לווסלים מלכותיים, וגם לסניורים של וסלים אחרים שהיו אנשים חילוניים. וכך הפכו להיות למשמשים בקודש ופיאודלים בעת ובעונה אחת.

אולם על אף ההשתלבות הזאת, ואפשר גם בגלל ההשתלבות הזאת של הכנסיה במערך פיאודלי, נמצאה הכנסיה נחלשת ופגועה בתקופת שנים זאת. החלשות הכוח המלכותי פגעה בכנסיה. המלוכה לא יכלה עוד לשמש כמגן לכנסיה בפני הפיאודלים, וכמוה כמלוכה עצמה, איבדה גם הכנסיה בתקופה זו סמכויות, זכויות ונכסים לטובתם של הפיאודלים. ככל שהיה השלטון המלכותי חלש יותר, נמצאה הכנסיה נפגעת יותר, והדוגמה המובהקת לכך היא צרפת; צרפת הגיעה למירב הפיצול הפיאודלי במאה ה-י', כאשר גם פיאודלים קטנים ביותר החזיקו בידיהם סמכויות שלטוניות. כתוצאה מכך נחלשה המלוכה ואף הכנסיה יצאה נפגעת. בדרגה פחותה מזו נפגעה הכנסיה גם בארצות אחרות. מאפיין שני של התקופה הפיאודלית נעוץ בעובדה שכל המינויים וכל הפעולות של אנשי כנסיה בכל הדרגים, נתונים היו להתערבות חילונית. החל בבחירה של האפיפיור, עבור דרך בחירתם של הגמונים ואבות בתי מנזרים, וכלה במינויים או בבחירתם של הכמרים הפרוכיאליים שנמצאו בתחתית הדרג של ההירארכיה הכנסייתית.

כזה היה פחות או יותר המצב עד מחצית המאה ה-עא'. במחצית השניה של המאה ה-יא' חל מפנה; מפנה הידוע בתולדות הכנסיה והמערב בכלל בשם תקופת הריפורמה, שנקראה לעיתים "הריפורמה הגרגוריאנית", על שם אחד האפיפיורים הבולטים ביותר במאבק על הריפורמה – האפיפיור גרוגוריוס ה-7, ולעיתים – "מאבק האינווסטיטורה", על שם אחד הנושאים שעליהם נסב המאבק, והוא האינווסטיטורה של המשמשים בקודש.

במגמת הריפורמה של הכנסיה ניתן להבחין בשלושה נדבכים: מבחינת הנושא שלנו, שהוא הדואליזם של הכנסיה והמדינה, החשוב ביותר הוא הנדבך השלישי והאחרון, אבל יש לבחון בקצרה גם את שני הנדבכים הראשונים, כדי שניתן יהיה להבין את זה השלישי. הנדבך הראשון היה הריפורמה המוסרית. הריפורמטורים פעלו להביא קץ למה שנקרא באותה תקופה השמעוניה, שפירושו מקח וממכר במשרות הכנסיה, שהרי פיאודלים ולעיתים גם מלכים, לא רק מינו את המשרתים בקודש, אלא גם מכרו את המשרה לכל המרבה במחיר, וקוני המשרה מצידם מכרו גם הם משרות למשמשים בקודש הנמוכים מהם בדרגה. הריפורמטורים חתרו איפוא להביא קץ לתופעת השמעוניה. הם חתרו לאכוף על הכמורה את קיום הצליבאט, כלומר, את הימנעות אנשי הכמורה מנישואים וקיום הפרישות על ידם, דבר שלא נעשה עד המאה ה-יא'. באורח כללי חתרו להרים את רמתם המוסרית, הרוחנית וההשכלתית של אנשי הכנסיה בכל הדרגים. מגמה זאת לא היתה מגמה מהפכנית בעיקרה, ולשם מימושה נעזרו הריפורמטורים בשליטים חילוניים כמו הקיסר היינריך ה-3 או אפילו ויליאם הכובש באנגליה, כי הרי גם החילונים רצו לראות לפניהם כנסיה מוסרית יותר, רוחנית יותר, שהמשמשים בה בקודש הינם אנשים ראויים. אבל זה היה רק הנדבך הראשון.

כנדבך שני פנו הריפורמטורים, להפקעתה של הכנסיה מן המרות החילונית ומן ההתערבות החילונית. ההפקעה הזאת מן ההתערבות והמרות החילונית היתה צריכה להתמשש על ידי הוצאת המינויים והבחירה של המשמשים בקודש בכל הדרגים מידיהם של האנשים החילוניים. החל בהפקעת בחירת האפיפיור מידי הגורמים השונים, הפרקציות השונות של האצולה הרומית או אפילו הקיסר הגרמני, עבור דרך הפקעת בחירת ההגמונים ואבות בתי המנזרים מידי המלכים או הפיאודלים הגדולים, וכלה בהפקעת מינויו של הכומר הכפרי מידיו של בעל האחוזה. כדי לאפשר את מימוש ההפקעה הזאת של המינויים והבחירות מידי החילוניים, פנתה הכנסיה לבניין מערכת כנסייתית מגובשת וצנטרליסטית, שכמותה לא נתקיימה עד אז במדינות החילוניות של התקופה בכל יבשת אירופה.

מגמת הניתוק של הריפורמטורים היתה איפוא ברורה. אך מה הניע אותם ריפורמטורים? נראה שהמניע העיקרי נעוץ היה בהכרתם שהכנסיה נטמעת יותר ויותר בתוך העולם. אכן הכנסיה חדרה יותר ויותר לתוך עולם שניצורו הסתיים כמעט (פרט לשוליים של אירופה), ושהיה גם לנוצרי יותר, במשמעות של העמקת התפישות הנוצריות. היא השפיעה על העולם, אולם בהדרגה הלך ההבדל בינה ובין העולם וניטשטש. נתקיימה הטמעה הדדית של העולם החילוני בכנסייתי ולהיפך, והכנסיה עמדה בפני האפשרות של אובדן זהותה ואובדן הנהגתה. ומכאן הפניה לניתוק. ניתוק שראשיתו בריפורמה מוסרית, שהרי כנסיה מנהיגה חייבת להיות עליונה מבחינה מוסרית ורוחנית על החילוניים. בשלב הבא שלו מתקיימת הפקעת הכנסיה מן המרות וההתערבות החילונית; וכנדבך שלישי ואחרון – ניסיון לממש את הנהגתה בעולם ברוח הצדק והאמת הנוצריים, כאשר המערכת החילונית הופכת להיות לעושה דברה של הכנסיה, למבצעת העבודה השחורה הקשורה בשלטון במדינה שהיא חלק מעולם החומר. לא עוד מתארים אנשי התקופה את שתי החרבות כאוטונומיות, כל אחת בתחומה שלה כפי שנמסרו מעם האל. הטענה המושמעת עתה אומרת שמלכתחילה היו שתי החרבות נתונות בידה של הכנסיה, והיא שהעבירה אחת מהן לידי המלוכה כדי שתעשה בה שימוש בהשראתה של הכנסיה. במלים אחרות: צריכה להיות רק הירארכיה אחת שבראשה הכנסיה. הכנסיה חייבת להיות ריבונית גם בעניינים חילוניים, בעוד המלוכה אינה אלא כוח מבצע שסמכותו באה לו מעם הכנסיה ועל פי הנורמות שמכתיבה הכנסיה. זו היתה המגמה. זה היה הנדבך השלישי והעליון. אולם מגמה זו של הריפורמטורים לא צלחה. היא עוררה התנגדות לא רק במערכת החילונית, שכן, אף לא כל אנשי הכנסיה היו שותפים לה, שהרי היתה זו מגמה מהפכנית שעמדה בניגוד לתקדימים של מאות השנים שעברו.

בנושא המוגדר של מינוי המשמשים בקודש, או של האינווסטיטורה, הסתיים המאבק בפשרה בראשית המאה ה-יב': מינוי ההגמונים ואבות בתי המנזרים הוצא מידי החילוניים והועבר לידי אנשי כנסיה, אולם בידי החילוניים ובעיקר בידי המלך נותרה הזכות לאשר את הבחירה או לעיתים גם להיות נוכחים בעת הבחירה, ואף להציע מועמדים. הפשרה היתה הכרחית במקרה זה, שהרי אותו אדם נבחר חייב היה להיות משמש בקודש וגם וסל מלכותי. יש לציין עם זאת שבטקס האינווסטיטורה, הטקס שבו נמסר הפיאודום, נקבע שהאדון החילוני לא יעניק אלא את הנכס הקרקעי, כלומר, את הפיאודום ולא את המטה והטבעת שהיו סמלי כהונתו הדתית של ההגמון, מקבל הפיאודום. יש לזכור שהיתה זו תקופה רגישה במיוחד לסמלים, שכן, רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב והסמל תפס את מקום הכתיבה והקריאה ומשמעות רבה יוחסה לו. בעצם ההכרה בהפרדה הזאת שבין התפקיד החילוני של המשרתים בקודש ובין תפקידם הדתי, כלומר, בין התפקיד הציבורי שהיה קשור בטריטוריה שאותה החזיקו כפיאודום, ובין התפקיד הכנסייתי הרוחני, ניתן ביטוי להבחנה ברורה לגבי עצם קיומן של שתי המערכות. גם מינוי הכמרים הפרוכיאליים הוצא חלקית מידי החילונים, ובחירת האפיפיור בשלב מוקדם של הריפורמה, עוד במחצית השניה של המאה ה-יא', הוצאה כליל מידי החילוניים והועברה לידי הקולגיום של הקרדינלים, שבידיו היא נמצאת עד היום הזה.

במאת השנים שאחר מאבק הריפורמה, ביססה הכנסיה את מערכת ההירארכיה הצנטרליסטית שאת היסוד לה הניחה בתקופת המאבק; חלה עריכה ראשונה של החוק הקנוני, נקבעה ליטורגיה אחידה. כלומר, סדר עבודה אחיד לכנסיות הארצות השונות וגובשה סופית הדוגמה הקתולית. התפתחה המערכת הפקידותית, נקבעו הליגטים האפיפיוריים שהגיעו כשליחיו המיוחדים של האפיפיור לכנסיות הארצות השונות, נתגבשה ההירארכיה של הוועידות הכנסיתיות השונות, החל מן הוועידה המקומית, עבור אל זו הארצית, וכלה בוועידה האקומנית או הוועידה הכנסייתית הכללית ביותר או הכל-עולמית, בדרך זאת, היתה הכנסיה למונארכיה הריכוזית הראשונה במערב אירופה, מונארכיה עתירת נכסים, שבראשה עמד האפיפיור, שהוא "ממלא המקום" או ה"ויקריוס". ובשינוי שחל בתוארו זה בתקופה הנדונה, נמצא ביטוי לעליית כוחו. שכן, אם קודם לכן היה ממלא מקומו של פטרוס בלבד, "ויקריוס פטרי", הרי עתה הוא "ויקריוס קריסטי", ממלא מקום של המשיח, ויש ונקרא גם בשם "ויקריוס דאי" (Vicarius Dei), ממלא מקומו של האל עלי אדמות. בניין זה של המערכת הכנסייתית, אותה מערכת הירארכית וריכוזית, לא היה בראשיתו אלא אמצעי להגשמת מטרה. אמצעי שבעזרתו אמורה היתה הכנסיה להגשים את מטרתה שהיא השלטת רצון האל, וביסוס חוקי האמת והצדק הנוצריים בעולם. אולם כפי שקורה לא אחת, בדרך להגשמת המטרה נתערבבו האמצעים והתכלית האחרונה, כאשר הדגש מושם במידה רבה יותר ויותר באמצעים.

בתקופה זו שלאחר הריפורמה, במאה ה-יב' וה-יג', בנתה הכנסיה את הציוויליזציה הנוצרית של ימי-הביניים התיכוניים: את בתי-הספר שליד הקתדרלות, האוניברסיטות, הקתדרלה הגותית, הפילוסופיה הסכולסטית. היתה זו תקופה שבה פותח רעיון האביר הנוצרי על כל המשתמע ממנו, והכנסיה הפנתה את כוח הלוחמה של האבירים לאפיק הרצוי לה, שהוא מסעי-הצלב המתקיימים במשך 200 שנים, החל מסוף המאה ה-יא'.

אם מעריכים את מה שהשיגה הכנסיה, כאשר מקבילים זאת אל המגמה שלה בשלושת הנדבכים, ניתן לומר שהכנסיה הצליחה לממש חלקית את הנדבך השני שבמגמת הריפורמה. כלומר: הפקעת הכנסיה במידה מסויימת, לא מוחלטת, מתחום המערכת החילונית. אולם הנדבך השלישי במגמת הריפורמה לא מומש: לא קמה הירארכיה אחת שבראשה האפיפיור ואשר במסגרתה, המלך וכלל החילוניים הינם עושי דברו וכפופים לו. לא תמיד עלה בידי הכנסיה להעמיד לשירותה את "החרב החילונית" אשר לסיועה נזדקקה, והיא לא נעשתה למכתיבת המדיניות של המלכים על בסיס הצדק הנוצרי. מה שהושג היה רק חידוד ההפרדה והפער בין המערכות. בתחום המוסרי חל אמנם שיפור, אולם למותר לומר שלא קמה כנסיית קדושים עלי אדמות. והכנסיה שאחר הריפורמה לא היתה הדגם המוסרי שלו ציפו האנשים . החידוד בהפרדה בין המערכות, הביא לצמצום מקומם של החילוניים בכנסיה, ואולי ניתן לבטא מצב זה תוך הצבעה לעבר דוגמה חיצונית: אם קודם לכן נמצאו החילוניים ואנשי הכנסיה גם יחד בתוך בניין הכנסיה, הרי אחר הריפורמה, בקתדרלה או בכנסיית המנזר, לא ראו עוד החילונים את אגף הכמרים או הנזירים, כי גדר גבוהה הפרידה בינו לבין שאר חלקי הכנסיה. בכנסיות מסוימות הוקמו מזבחות נפרדים לעריכת המיסה עבור החילוניים. היה זה ביטוי חיצוני לאותה הפרדה בין המערכת הכנסייתית ובין המערכת החילונית.

האכזבה מן הרמה המוסרית של אנשי הכנסיה שאחר הריפורמה, בצד אותה הרחקה מסוימת של החילוניים או צמצום חלקם בחיים הדתיים תרמו להתפשטות תנועות המינות במאה ה-יב'.

ביבליוגרפיה:
כותר: כנסיה ומלוכה : שתי מערכות נפרדות
שם  הספר: מורשת ימי-הביניים
מחברת: שחר, שולמית
עורכי הספר: שיחור, רחל; עופר, יהודה
תאריך: 1985
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספרית ''אוניברסיטה משודרת''
2. עורכת הספר: רחל שיחור
3. עורך הספרייה: יהודה עופר
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית