חוקרים ומגלים בתחום הרפואה

הצצה ראשונה אל מערכת העיכול

חלומו של כל רופא הוא להציץ אל תוך מסתרי הגוף האנושי. להציץ ממש, לא דרך מכשירים מורכבים! אך רק לעתים רחוקות ביותר נסיבות החיים מזמנות אפשרות כזאת.
בשנת 1822 נפגע סנט-מרטין בירייה בבטן מרובה ציד, וחור גדול נפער בצד השמאלי של בטנו. בומונט, הרופא הצעיר שטיפל בו, היה בטוח שימיו ספורים, אך למרבה ההפתעה, הפצוע התאושש והחל בחיים נורמליים. נו, טוב, כמעט נורמליים, שכן מעתה הייתה פעורה בבטנו תעלה, שנמתחה מן החוץ ועד לקיבה.
בומונט הרופא החליט לנצל את התעלה הזאת כחלון אל מערכת העיכול, והמקרה האומלל של סנט-מרטין הפך למקרה בר-המזל של בומונט ושל עולם המדע...
וכך סנט-מרטין היה שוכב על צדו הבריא, ובומונט היה צופה דרך התעלה במערכת העיכול. לעתים היה משלשל דרך החור חוט, שבקצהו קשר פיסות מזון, ומוציא אותו כשהמזון נעכל רק למחצה. כך הוכיח, למשל, שהקיבה מפרישה מיץ חזק המעכל את המזון. שיתוף הפעולה בין בומונט לבין סנט-מרטין הניב עשרות מחקרים חשובים ביותר, כמו זה שהראה למשל, ששימוש ממושך באלכוהול מזיק לקיבה.

חלפו 73 שנה, ובשנת 1895 היה זה טום בן התשע, שאפשר להציץ אל מערכת העיכול שלו. טום שתה בטעות מרק רותח, שצרב לו את הוושט, וסתם את הפתח בין הוושט לבין הקיבה. לאחר ניתוח מסובך, נותר לו פתח, שהוביל מן החוץ אל קיבתו. אל הפתח החדירו צינור גומי המחובר למשפך, וטום למד להסתגל לחייו החדשים. הוא היה לועס את מזונו ואחר-כך יורק אותו אל המשפך - מעין ושט מלאכותי.

במשך 30 שנה הסתיר טום את מומו מסביבתו, מחשש שמא ילעגו לו. יום אחד, בעקבות תאונת עבודה, הוא הגיע לבית החולים. שני רופאים הבינו את גודל ההזדמנות שנפלה לידיהם, והם שכנעו את טום לשתף עמם פעולה.
המחקרים של השניים התמקדו בהשפעות הנפשיות על מערכת העיכול, והם עקבו אחרי טום במצבים רגשיים שונים, כמו: כעס, דיכאון, התרגשות ועוד. הם גילו, שתגובות נפשיות שונות עלולות לגרום ליצירת עודף חומצה בקיבה. עודף החומצה עלול לגרום צרבת קלה, ולהחמיר את מצבם של כיבים במערכת העיכול. (כיבים הם מקומות, שבהם רירית המגן המכסה את פני הקיבה, נהרסת.)

איגנאציו זמלווייס - רחיצת ידיים מונעת העברת מחלות

איגנאציו זמלווייס (1818-1865) נולד בהונגריה. מקצוע: רופא

בשנים 1844-1848 עבד ד"ר זמלווייס כרופא מיילד בבית-חולים. באותן שנים מתו נשים רבות בזמן הלידה ממחלה, שנקראה "קדחת הלידה". ד"ר זמלוויס הבחין בכך שתמותת היולדות במחלקה שלו הייתה גדולה בהרבה מהתמותה במחלקה האחרת, והחל לבדוק מהם ההבדלים בין שתי המחלקות. הוא העלה השערות שונות וערך תצפיות וניסויים.

הוא מצא את הנתונים האלה:
1. במחלקתו המיילדים היו רופאים וסטודנטים לרפואה, ואילו במחלקה האחרת יילדו אחיות.
2. הרופאים והסטודנטים הגיעו ללידות, אחרי שבדקו חולים במחלקות אחרות. חולים אלה סבלו מפצעים מזוהמים וממחלות שונות ולכן החלוקים של הרופאים ושל הסטודנטים היו מלוכלכים וכך גם ידיהם.

בניסוי שערך ד"ר זמלווייס, הוא ביקש מכל הרופאים והסטודנטים לרחוץ את ידיהם לפני שהם ניגשים לעזור ליולדת. התמותה ירדה באופן משמעותי!

בתקופה זאת לא ידעו עדיין על חלקם של חיידקים בגרימת מחלות, ולא ידעו, כמובן, שהם עוברים מאדם לאדם.

מאז ניסוייו של ד"ר זמלוויס ועד היום (גם אם בתחילה לא הובנה הסיבה לכך), כל הרופאים חייבים לרחוץ ידיים אחרי כל טיפול בחולה ולפני כל טיפול בחולה אחר.

אדוארד גֶ'נר - הראשון שהשתמש בחיסון מלאכותי

אדוארד גֶ'נר (1749-1823) נולד באנגליה. מקצוע: רופא.

בכפר קטן באנגליה חי רופא בשם אדוארד ג'נר. הוא אהב לשוחח עם אנשי הכפר וקנה לו חברים רבים - איכרים פשוטים ובעלי אחוזות עשירים.
מהסיפורים ששמע, למד ג'נר על אמונתם של האיכרים בדבר הקשר בין אבעבועות הבקר לבין מחלת האבעבועות השחורות של האדם. לפי אמונה זו, אדם שחלה באבעבועות הבקר לעולם לא יחלה באבעבועות השחורות.
אבעבועות הבקר הייתה, למעשה, מחלה של פרות ולא של בני-אדם. על כפות ידיהם של אנשים ש"חלו" במחלה זאת (לרוב כאלה שעבדו בקרבת פרות חולות), הופיעו מספר אבעבועות, והן נעלמו תוך זמן קצר.
לעומת זאת, מחלת האבעבועות השחורות הייתה מחלה אלימה ביותר, והיא קטלה את רוב האנשים שחלו בה. כיוון שמגפת האבעבועות השחורות השתוללה אז באירופה, החליט ג'נר לבדוק, האם יש אמת בדברי האיכרים או שזוהי רק אמונה תפלה.
במשך 21 שנים תמימות חקר ג'נר את הנושא, וב- 14 במאי 1796 ניגש לערוך את ניסוי החיסון הראשון בבני-אדם: הוא שרט שריטה בידו האחת של נער בן 8 מהכפר. הוא העביר לתוכה מוגלה, שלקח מאבעבועת בקר שהופיעה על ידה של איכרה חולבת. עבר זמן מה, והילד לא גילה שום סימני מחלה.
השלב הגורלי הגיע מספר חודשים אחר-כך: ג'נר שרט שנית את ידו של הילד, אך הפעם מרח על השריטה מוגלה, שנלקחה מחולה שגסס מאבעבועות שחורות.
אנשי הכפר עצרו את נשימתם. האם יחלה הילד וימות?
"לא!" צעק ג'נר, "הילד בריא! הילד מחוסן מפני האכזרית שבמחלות!" התגלית התקבלה בהתלהבות רבה, ובכל העולם החלו לחסן בני אדם מפני האבעבועות השחורות.
הפרלמנט הבריטי הכיר בתרומתו החשובה של ג'נר, והעניק לו פרסי כסף גדולים. עד אז, ערך ג'נר את מחקריו על חשבונו, ואף חיסן מאות אנשים ללא תשלום... נפוליאון הצרפתי הורה לחסן את חייליו, ואף הביע את תודתו לג'נר האנגלי בצורה יוצאת דופן: על אף שאנגליה וצרפת היו אויבות, הסכים נפוליאון לבקשתו של ג'נר לשחרר שבויים אנגלים שהיו בידיו.

מי היה אותו ילד בן 8, שהיה שפן ניסיונות?
יש אומרים שהיה זה בנו של ג'נר. אחרים גורסים שמדובר בילד מהכפר, ג'יימס פיפס שמו. ג'נר בנה לילד הזה בית סמוך לביתו ונטע שושנים בגינתו. אולי ביקש להביע בכך את תודתו למחוסן הראשון שלו, ואולי רצה לכפר על רגשות האשם שהיו לו - אחרי הכול, הניסוי יכול היה גם להסתיים אחרת.

ג'נר הביא לרפואה רעיון חדש - רפואה מונעת - טיפול בבני-אדם בריאים כדי למנוע מחלות בעתיד. ג'נר לא ידע שהגורם למחלת האבעבועות השחורות הוא נגיף, אך הרעיון היסודי של שיטתו - שימוש בנגיף חי ובלתי מזיק כחיסון כנגד אותו הנגיף בצורתו האלימה - הוא הבסיס לכל החיסונים גם כיום.
בזכות רעיון החיסון של ג'נר נעלמה מחלת האבעבועות השחורות מהעולם, וכמוה גם מחלות נגיפיות נוספות.

לואי פסטר – עקרון החיסון

לואי פסטר (1822-1895) נולד בצרפת. מקצוע: כימאי ומיקרוביולוג. עוד תגליות חשובות: פסטור החלב, החיסון נגד כלבת.

לואי פסטר נודע כצייד חיידקים מוכשר... בשנת 1880 הוא התבקש לחקור מחלת תרנגולות מסוימת, אשר נגרמה על-ידי חיידק זעיר. הוא גידל חיידקים בתוך מרק עוף מחומם, ומדי פעם היה מציע טיפה ממרק החיידקים לאחת מהתרנגולות. התרנגולת מתה.
יום אחד ביקש פסטר לבדוק מה יקרה אם יזריקו לַתרנגולות שלו טיפה ממרק ישן, כזה שהחיידקים שבו כבר זקנים ותשושים.
שעות ספורות לאחר ההזרקה נראו התרנגולות מסכנות למדי... אבל, למחרת, כשהגיע פסטר לַמעבדה, מוכן לנתח את גופותיהן, מצא אותן משוטטות בכלוב שמחות ובריאות...
זה היה מוזר!!! עד אז הסתיים כל מפגש של תרנגולת עם החיידקים... במוות!
אלא שבדיוק אז הגיע הקיץ, ופסטר הצרפתי נסע לחופשה המסורתית שלו והתרנגולות המוזרות נשכחו.
לאחר כחודש חזר פסטר מן החופשה, כשהוא נלהב להמשיך בניסוייו.
העוזר הגיש לו ארבע תרנגולות: שתיים מהן היו מהתרנגולות ה"משומשות" - שהוזרקה להן מנת החיידקים הזקנים, ושתיים אחרות - שלא הוזרקה להן מנת חיידקים. פסטר הזריק לכל התרנגולות מנת חיידקים טריים ואלימים.
למחרת בא פסטר למעבדה. הוא כלל לא הופתע מכך ששתי התרנגולות החדשות היו מוטלות מתות בכלוב, משום שיום קודם לכן הן הודבקו בחיידקים הקטלניים. אך דבר אחר היה ממש מדהים... שתי התרנגולות ה"משומשות" טיילו להן בכלוב חזקות ובריאות...

באותו הרגע הבין פסטר את סוד החיסון: אם מזריקים לבעל-חיים חיידקים חלשים, שאין בכוחם להמית אותו - הוא יוכל בעתיד לעמוד בפני כל התקפה של חיידקים כאלה.

פסטר הכריז על עצמו כחשוב אף יותר מגֶ'נר, שכן הוא, בניגוד לקודמו, הבין את עקרון החיסון.

ויליאם הארווי - קיומו של מחזור הדם

ויליאם הארווי (1578-1657) נולד באנגליה. למד באיטליה. מקצוע: רופא.

מוזר, אך לפני 400 שנה האמינו האנשים שהדם מכיל את רוח החיים, ושהוא נוצר בכבד מהמזון שאנו אוכלים. אז חשבו גם שהדם זורם בוורידים הלוך ושוב, כמו הגאות והשפל של הים.
אמנם הם ידעו שיש שסתומים בוורידים, אך לא הבינו למה הם משמשים. והלב? - חשבו שהוא תנור קטן, שתפקידו לחמם את הדם, ולא יותר.
במשך 1500 שנה(!) שיננו הרופאים בצייתנות את הספרים העתיקים. אמנם חלק מהדברים לא תמיד התאימו למה שראו כאשר ניתחו גופות, אך הם העדיפו להתעלם מהעובדות ה"לא נעימות". הרי לא ייתכן שכולם טועים!

אבל אז עלה על במת ההיסטוריה רופא צעיר, ושמו ויליאם הארווי. הוא היה בחור נועז, והחליט לברר את העניינים בעצמו. הוא החל לערוך ניסויים, ובעזרת הניסוי שתראו בסרטון הבא, הוכיח שני דברים:
1. הדם זורם בוורידים בכיוון אחד - מאיברי הגוף אל הלב;
2. השסתומים הם שאחראים לזרימת הדם בכיוון אחד.

הרופא הארווי קשר זרוע של אדם, כך שזרימת הדם בוורידים נחסמה. (כאשר עושים זאת, הוורידים נראים בולטים, ובמקומות שבהם יש שסתומים, מופיעות נפיחויות קטנות.) באצבע אחת הוא הפעיל לחץ על הזרוע, ובאצבע אחרת החליק על הווריד בכיוון הלב. הדם נדחף אל הלב והווריד התרוקן. נראה שהדם אינו יכול לחזור אחורה ולמלא את הווריד.

ומה קורה כאשר דוחפים את הדם בעזרת האצבע לכיוון כף היד?
הדם נדחף אחורה אך נעצר בשסתום והוא אינו יכול לעבור אותו. כשמסירים את הלחץ, הדם שוב ממלא את הווריד וזורם בכיוון הלב.

בניסוי אחר מדד הארווי את כמות הדם שעוברת בלב בשעה, ומצא שהיא גדולה פי שלושה ממשקל הגוף כולו. מכאן הסיק שלא ייתכן שהמזון הוא מקור הדם. הוא טען גם שכמות הדם בגוף - קבועה, ושהדם מסתובב בגוף במעגל סגור - במחזור.

הארווי נתמנה לרופא המלך, צ'ארלס הראשון, ואת הספר "לב הממלכה", שבו תיאר את תגליתו, הקדיש למלך.

פול ברוקה - גילוי מרכז הדיבור במוח

פול ברוקה (1824-1880) נולד בצרפת. מקצוע: מנתח ואנתרופולוג.

ברוקה היה אנתרופולוג. אנתרופולוגים נוסעים למקומות רחוקים בעולם, כדי לחקור את אורחות חייהם של בני-אדם... אך בעיני ברוקה המקום המעניין ביותר בעולם היה דווקא המוח!
הוא התעניין באנשים שנפגעו במוחם ואשר איבדו את יכולת הדיבור שלהם. למרבה הפליאה, מלבד הפגיעה ביכולת הדיבור שלהם, שאר התפקודים, כמו השמיעה, הראייה והתנועה, היו תקינים לגמרי (מלבד מקרים של חולשה או שיתוק בצד ימין של הגוף).
התופעה הזו גרמה לברוקה ולעמיתו אובורטין להסיק שלא כל המוח שולט ביכולת הדיבור, אלא רק מרכז מיוחד במוח עושה זאת.

מקרה אחד, מרשים ביותר, היה של אדם שניסה להתאבד בירייה בראשו, ונשאר בחיים. ניסיון ההתאבדות הכושל הזה פרץ דרך בחקר המוח. הבחור המיואש פילח לעצמו את הגולגולת באופן כזה, שחלק מהמוח הקדמי שלו בצבץ החוצה. ואז - הפלא ופלא: כאשר לחצו על המוח החשוף - איבד הבחור את יכולת הדיבור, וכאשר שחררו את הלחץ - כושר הדיבור חזר!!!
ברוקה הסעיר את העולם המדעי, כי הוא גילה תגלית חשובה: בכל המקרים של פגיעה בכושר הדיבור, הפגיעה היא תמיד באותו מקום - בצד השמאלי הקדמי של המוח. כך הוא גילה בעצם את מקומו של מרכז הדיבור במוח, שנקרא עד היום על שמו - "מרכז ברוקה".

למעשה, ברוקה לא היה הראשון שגילה את התגלית המרעישה. 40 שנה קודם לכן בדק רופא בשם דאקס עשרות מקרים של פגועי מוח, בעלי ליקויים בדיבור. כבר אז הוא שם לב, שהפגיעה היא תמיד בצד שמאל, באונה הקדמית. דאקס כתב מאמר על קיומו של מרכז הדיבור במוח, אך, לרוע מזלו, נדחה המאמר בטענה, שהוא לא מספיק מעניין... וכך נאלצה אחת התגליות החשובות ביותר בחקר המוח לחכות 40 שנה, עד שברוקה גילה אותה מחדש.
מרכז הדיבור נקרא, אם כן, לא על שם האיש שגילה אותו לראשונה, אלא על שמו של זה, שגילה אותו מחדש ואשר גם הצליח להלהיב את שומעיו...
היום יודעים שמרכז הדיבור מצוי אצל מרבית האנשים באונה הקדמית משמאל, כמו שאמר ברוקה, אך אצל חלק מהאנשים השמאליים הוא מצוי בצד ימין.