|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
נסיונותיהם של נוצרים אמריקאים להשפיע על דתם של תושבי ארץ הקודש באמצעות התיישבות חקלאית, הביאו במחצית השנייה של המאה ה- 19 עשרות תמהונים, אידיאליסטים דתיים מרחבי העולם לחופי יפו. ההתנכלויות של המוסלמים לזרים הנוצרים הביאה להרס החוות, אך סיפורן של כמה מהן מלמד על נחישותם של האמריקאים להמשיך ולפעול בפלשתינה.
בכך לא נסתיימו הניסיונות האמריקאים להתיישב ולפעול בארץ ישראל. מספר שנים לאחר כישלונם של המיסיונרים מצפון אמריקה, החלו לצמוח יוזמות להקמת מושבות חקלאיות אמריקניות בארץ הקודש. כוונת האמריקאים הייתה להקים חוות שיחנכו את היהודים לחזור אל הקרקע כחלק מתהליך השיבה לארץ ולפעילות יצרנית. למעשה, הייתה זו נוסחה משיחית-נוצרית לגאולת העולם כולו, וסלילת דרך לשיבתו השנייה של ישו אלי אדמות. הסכימה הדתית הזו שימשה יסוד להקמת המושבה של קלורינדה מינור בארטס בשנת 1851. סיפורה של המושבה קשור בקלורינה מינור שהייתה אחת מאלפי מאמיניו של מחשב קיצין אדוונטיסטי בשם ויליאם מילר, שחזה את קץ העולם באוקטובר 1843. לאחר שהנבואה לא התגשמה ערך תיקון לתחזיתו הקודמת וקבע כי סופה של האנושות יתממש באוקטובר 1844. כשהתברר שגם התאריך הזה לא עמד במבחן האפוקליפטי, גברה אכזבת מאמיניו וגררה בעקבותיה שבר דתי גדול. הכישלון של מושא הערצתה, הביא את מינור לעזוב את ארצות הברית במטרה למצוא אפיקי פעולה דתיים בארץ הקודש. היא יזמה את הקמתה של המושבה בארטס בשיתוף עם המומר יוחנן משולם כדי להציג מפעל חקלאי לדוגמה, שבו ישולבו יהודים מומרים. ואולם סכסוך שנפל בינה לשותפה, הביא אותה לנטוש את ארטס ולהקים עם מאמיניה מושבה ביפו. לאחר מותה בשנת 1853 התפרקה המושבה ומאמיניה נפוצו.
הנוסחה הדתית-חקלאית שעוצבה על ידי מינור, עמדה מאוחר יותר בבסיס רעיון "המיסיון החקלאי האמריקני" של משפחת דיקסון. פיליפ דיקסון ואשתו הפליגו ב- 24 ליולי 1852 על גבי מפרשית קטנה מנמל בוסטון בדרכם לארץ הקודש. בני הזוג האמריקאים לא היו שונים מאותם עשרות תמהונים ואידיאליסטים דתיים שהגיעו במחצית השנייה של המאה ה- 19 מרחבי העולם לחופי יפו. זאת כחלק מהחלום המיסיונרי לקעקע את האימפריה העות'מאנית הנחלשת ולהקים במקומה את יסודות מלכותו השנייה של ישו. הזוג דיקסון, ציפה להציג לפני תושבי פלשתינה את רעיונותיו בנושאי נצרות, חקלאות מודרנית והאידיאל האמריקני, אך החוואי מניו- אינגלנד לא עמד בקשיי החיים בארץ הקודש ונפטר ב- 25 לאפריל 1853, זמן קצר לאחר בואו ליפו. אלמנתו החליטה לחזור לארצות הברית, ועל פי סיפורים שנפוצו, בהיות ספינתה בלב ים חלפה על פניה הספינה שהוליכה את משפחת הורי בעלה מזרחה לעבר חופי פלשתינה. וולטר דיקסון, אביו של פיליפ, אשתו ושתי בנותיהם המתבגרות יצאו מבוסטון באמצע אוקטובר 1853, על גבי הספינה "ג'והן ווינטרופ", על מנת לסייע לבנם ביוזמתו. הם נחתו בנמל יפו בחורף 1854, חודשים מספר לאחר מות הבן. יפו של אמצע המאה ה- 19 היתה נמל קטן ופרימיטיבי. הנוסעים שהגיעו בספינות הורדו בידי סוורים חסונים לסירות והושטו אל המזח. כך קרה גם עם בני משפחתו של וולטר דיקסון. לאחר צאתם מהנמל, התיישבו הדיקסונים בפרברי יפו והקימו חווה חקלאית בתקווה להופכה למשק מיסיונרי לדוגמה, כעבור זמן לא רב הצטרפה אליהם משפחת סטיינבק הגרמנית, ושתי בנות דיקסון נישאו במהרה לשני בני המשפחה מגרמניה. כך הוקמה "מושבת המיסיון האמריקנית" המורחבת.
עדות מאותם ימים ניתן למצוא בכתביו של הסופר האמריקני הרמן מלוויל*, שביקר בארץ ב- 1857 ופגש את הדיקסונים. מלוויל מתאר את וולטר דיקסון "כינקי טיפוסי ויסודי בן כשישים, בעל זקן מזרחי ארוך, לבוש במעיל אמריקני כחול". את אשתו תיאר מלוויל "כליידי מזדקנת מכובדת". מלוויל התעניין אם ההתיישבות ביפו היא הרפתקה חולפת או התיישבות של קבע ושמע מדיקסון כי, "במידה של עקשנות התיישבנו על אדמת ציון התיישבות של קבע". בניסיון להבין את הרעיון המנחה את הקבוצה שאל מלוויל אם הדיקסונים מעסיקים יהודים ומדריכים אותם בעבודת ההקלאות. תשובתו של דיקסון כפי שהיא מובאת ביומנו של מלוויל, מעידה על דעה קדומה ומוצקה לגבי שכניו היהודים: "לא אינני יכול להרשות לעצמי להעסיק אותם. אני עובד בעצמי עם בני (חתני). לבד מזאת, היהודים הינם עצלים ולא אוהבים לעבוד". מלוויל לא הרפה: "האם אתה מחפש דרך לעשותם עובדי אדמה?" ודיקסון השיב: "זהו זה! על הנוצרים ללמד אותם טוב יותר. העובדה היא כי הגיע זמן הגאולה והנוצרים הנדיבים חייבים להכשיר את הדרך לשם כך". מלוויל קבע, כי "דיקסון הזקן נראה כאדם בעל אנרגיה פוריטנית עם שיגעון ייחודי ונחוש לבצע את מעשהו האבירי בכל מחיר. הגברת דיקסון, לעומת זאת, לא נראית כמי שמחבבת את הרעיון, אך מקבלת עליה את הגזירה. כל היוזמה נראית מלנכולית ומגוחכת קמעה".
על אף הרצון הטוב של בני משפחת דיקסון, והאידיאלים המשיחיים שניסו להפיץ על סביבתם, היחסים בינם לבין שכניהם הערבים היו מתוחים. הערבים חששו כי האמריקאים מתכננים להשתלט על רכושם ומדי פעם יצאו למסע ביזה נגד המתיישבים המערביים. הם גם הציקו לנשות המושבה בשל המראה המוחצן שלהן והתנהגותן המערבית. ההתנכלות הגיעה לשיאה בליל חורף קר של ה- 11 לינואר 1857. פורעים ערבים חדרו למושבה, ירו למוות בפרדריך סטיינבק, חתנו של וולטר דיקסון. וולטר עצמו הוכה באלה בראשו ואיבד הכרתו, הנשים נאנסו ורכוש המושבה נבזז. ליל הטרור עשה רושם קשה על האירופאים שניסו להתבסס בארץ הקודש. בספריית הקונגרס בוושינגטון שמור תיק מברקים עבה מאת הקונסול האמריקני בירושלים וורן גורהאם. על פי אחד המסמכים הקציב הפחה של יפו פרס בן 1,000 פיאסטרים למי שיסגיר את ראש הפורעים, אבל הקונסול גורהאם פקפק בנחישות הפחה לבצע את הדבר, כי העריך שאיבת המוסלמים לנוצרים תגבר על הרצון לעשות דין עם הרוצחים. למרות חששותיו, לא עבר זמן רב וארבעה ערבים בני חמולה אחת נעצרו ונתלו בידי הפחה בעוון פגיעה באנשי המושבה האמריקאית. בני המשפחות דיקסון וסטיינק פוצו אומנם בסכום של 2,000 דולר בידי השלטונות, אך דינה של המושבה נחרץ.
בספטמבר 1866, הביאה האוניה "נלי צ'אפין" קבוצה חדשה של מתיישבים אמריקנים בראשות ג'ורג אדאמס לנמל יפו. חברי הקבוצה הקימו מושבה חדשה שזכתה מאוחר יותר לכינוי "הפיאסקו של יפו". בשנים שאחר כך נעשו ניסיונות נוספים של אמריקאים להקים חוות בארץ ישראל, רוב הניסיונות לא צלחו לאורך זמן, למעט זו של המושבה האמריקאית בירושלים. בשנת 1881 החליטה אמריקאית משיקגו בשם אנה ספפורד, לעלות לירושלים ולחיות בה. החלטתה נבעה מאסון אישי שפקד אותה כאשר ארבע בנותיה ניספו בטביעת אוניה. היא רכשה לה בית של ערבי עשיר בקרבת שכונת שייח ג'ראח, ובהמשך נוספו לקבוצתה כמה אמריקאים וקבוצה של איכרים משבדיה. חברי המושבה ניהלו חיי שיתוף ועסקו בחקלאות ובמלאכות נוספות, אך בעיקר נודעו בסטודיו לצילום שלהם. הם תעדו את נופי הארץ ואנשיה, וחלק מצילומיהם משמשים עד היום מקור להכרת החיים בפלשתינה של אותם ימים. היה זה הניסיון היחיד ששרד מהחזון הגדול של ההתיישבות האמריקאית בארץ הקודש. צאצאי המתיישבים מתגוררים עד היום בבתים ששימשו את בני המושבה מאז ועד היום. Log. Edited by John Layda. New-York, H 1951, V.2, pp. 548-549 Tmarcourt, Brace The Melville
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
