עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויותעמוד הבית > מדינת ישראל > כלכלה
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
גיוס מהגרי עבודה לא יהודים ולא פלסטינים הפך את מדינת ישראל מ"מדינת-עלייה" ל"מדינת הגירה" בעל כורחה. הוא גם יצר שכבה חברתית חדשה, שמעמדה הלא-אזרחי הופך את המהגר למושא פגיע "וזמין" למעשי ניצול ולהפרה בוטה של זכויות יסוד.



ליז לא גרה כאן יותר : על גלובליזציה והגירת עבודה בישראל
מחברת: אדריאנה קמפ


ליז באה לישראל מהפיליפינים. היא נשכרה על ידי משפחה ישראלית לטפל באם קשישה, אך בפועל היא נדרשה לטפל בילדי המשפחה ולעשות את עבודות הבית. כאשר הלינו את שכרה, היא פנתה לשגרירות הפיליפינית. המשפחה הזועמת סירבה לשלם את מלוא שכרה ולהחזיר לה את הדרכון. ליז עזבה את ביתם והוצא נגדה צו גירוש. ליז כבר לא גרה כאן יותר.

אלבו הגיע מאזור יאסי שברומניה, כדי לעבוד בבנייה בחברה קבלנית ישראלית גדולה. עם חתימת חוזה העבודה הובטחו לו שכר של שלושה דולר לשעה ואפשרות לעבוד שעות נוספות. לאחר שלושה חודשי עבודה, שבהם עבד כ- 300 שעות נוספות, הופתע לגלות כי לא קיבל את תוספת התשלום המגיעה לו. משהעז אלבו להתלונן על כך, רכש לו המעסיק כרטיס טיסה ואנשי אבטחה ליוו אותו לנמל התעופה. אלבו עלול לאבד את כל רכושו, שכן חברת כוח האדם חייבה אותו בערבות בנקאית בגובה של $5000 על קיום תקופת החוזה.

סמואל הגיע מגאנה בגפו בשנת 1993. הוא השאיר מאחוריו את ארבעת ילדיו עם אמו הקשישה. בגאנה הוא עבד בשירות הציבורי והשתכר כ- $80 לחודש, סכום שלא היה בו כדי לפרנס את משפחתו. הוא נכנס לישראל עם קבוצת צליינים ומאז הוא עובד בנקיון בתים באזור המרכז. סמואל שולח חלק נכבד משכרו לגאנה, לילדיו, אמו ומשפחתו המורחבת. מרה היא אם חד-הורית, שהגיעה לישראל מקולומביה בשנת 1996, בלי אישור עבודה. היא עזבה מאחוריה שני בנים בטיפולן של אמה ואחותה. בקולומביה עבדה מרה כשיננית במרפאת שיניים תמורת כ- $100 לחודש בעבור 12 שעות ליום, 5 ימים בשבוע. היה לה ברור, שמצבה הכלכלי לא ישתפר אלא אם תעשה צעד דרסטי. לכן קיבלה עליה לעבוד בניקיון ובטיפול בילדים אצל משפחה יהודית, שהתכוננה להגר לישראל, תמורת $500 לחודש. עם הגיעה לישראל, התברר למרה כי עבודות הבית והטיפול בילדים נמשכים 24 שעות סביב השעון, ששכרה בפועל נמוך בהרבה מהשכר המובטח, ושהמעסיקים נושפים בלי הרף בעורפה. היא החליטה לעזוב. מאז, היא עבדה ביותר מעשרה מקומות עבודה. מרה פוחדת מגירוש, אך היא נחושה בדעתה לחסוך סכום כסף שיקל על עתיד בניה. עם כל שנה שעוברת, היא מבטיחה לעצמה שזו תהיה השנה האחרונה.

מטבעו של השיח הציבורי והאקדמי לחפש, ויש שיאמרו להמציא, "מושאים" שיזינו ויצדיקו אותו שוב ושוב. כזה הוא הדיון סביב השאלה, מהי גלובליזציה? באיזו מידה היא תופעה חדשה? האם היא ראויה לסגידה או לסלידה? מי הם סוכניה העיקריים? מי קורבנותיה? וכו' וכו'.

ההתחקות אחר "מהותה" של התופעה והניסיון לקבע את משמעותה החמקמקה מסיטים לעיתים את הזרקור אל מחוזות דיבור, שאינם רלוונטיים למציאות הקורמת עור וגידים בחיי היומיום. שהרי התהליכים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים, שעושים את הגלובליזציה, יצאו זה מכבר לדרך והם נמצאים כאן איתנו בדמותם של ליז, אלבו, מרה וסמואל.

אפשר היה, כמובן, להכפיל את מספר סיפורי ההגירה כמספר מהגרי העבודה הנמצאים, בכל זמן נתון, בתוך גבולותיה של מדינת ישראל. ככלות הכל, אין קול סמכותי יותר, ולבטח לא קול אמיתי יותר, מקולם של המהגרים עצמם כדי להמחיש את התופעה המוכרת במקומותינו כ"עובדים זרים". ברם, ניתן ורצוי להתעכב דווקא על קווי המיתאר המשותפים, הסמויים מן העין, המרכיבים את עלילת-העל של הגירת העבודה בישראל, עלילתם של נשים וגברים שעזבו את ביתם בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות משופרות, שהיו חסומות בפניהם בארץ מוצאם. הם גוייסו על ידי ישראלים, אם באופן פורמלי ואם באופן בלתי פורמלי, כדי לעבוד בעבודות של שוק העבודה השניוני - עבודות שלושת ה- D ("די") - dangerous, dirty and difficult. החל מראשית שנות התשעים, הם הגיעו לישראל בהמונים, כדי לשמש "פתרון זמני" לבעייה "זמנית" לכאורה.

גיוס מהגרי עבודה הוא ביטוי מובהק, אם כי לא יחיד, להצטרפותה המוצהרת של מדינת ישראל לכלכלת ה"זרימות" של הקפיטליזם הגלובלי, המאפשרת מעבר גבולות נוח - להון, לסחורות ולכוח עבודה - ממדינות עניות אל מדינות עשירות. הגירת עבודה איננה תופעה חדשה בישראל. מאז ראשית שנות השבעים נשענת הכלכלה הישראלית על כוח עבודה זול ובלתי מוגן של פלסטינים מהשטחים הכבושים. עד לראשית שנות התשעים, היוו פלסטינים לא-אזרחים כ- 7% מסך כוח העבודה הישראלי. שילובם בכלכלה הישראלית היה לגורם קריטי במיסוד המבנה הדואלי של שוק העבודה בישראל, שמשמעותו: יצירת תלות הדוקה בכוח עבודה זול, גמיש ובלתי מוגן, בסקטורים מסויימים של שוק העבודה, תלות העוקפת את מנגנוני ההגנה של מדינת רווחה. בשנת 1993 החליטה ממשלת רבין לפתוח את שערי מדינת ישראל לגיוס יזום של עובדים מעבר לים (overseas), כחלופה לעובדים הפלסטיניים. הרקע להחלטה קשור לאופן שבו ביקשה מדינת ישראל להתמודד עם תהליכי ה"הפרדה", שהחלו להתגבש באותם הימים. הזרזים המיידיים היו קשורים להידרדרות במצב הבטחוני ולהחלטה להטיל סגר הרמטי על השטחים, הגירה מסיבית מחבר המדינות והלחץ הבלתי פוסק של גופים אינטרסנטיים חזקים מאוד (כמו התאחדות הקבלנים והלובי החלקאי) לפתוח את השערים למהגרי עבודה.

לא היה שום דבר "טבעי" או "הכרחי" בהחלטה להתיר את ייבואם של מהגרי עבודה. היתה זו החלטה פוליטית שהתאימה לאינטרסים קצרי הטווח הן של הממשלה והן של המעסיקים, מאחר שגיוס מהגרי עבודה נחשב לפתרון פוליטי וכלכלי עדיף על פני חלופות אחרות. כך, בשנות התשעים, הוכשרה הקרקע בישראל להפיכתם של מהגרי העבודה "חדשים" מתופעה זניחה לתהליך ממוסד ועתיר השלכות.

בחירתה של מדינת ישראל באופציה של ייבוא יזום של מהגרים מעבר לים חוללה תפנית מעניינת ובלתי הפיכה, שתוצאותיה החברתיות ילוו אותנו שנים רבות. להבדיל עובדים פלסטינים ששאלת שילובם בשוק העבודה בישראל טופלה מלכתחילה באמצעות מנגנוני הכיבוש הצבאי - ואשר השתתפותם בכלכלה הישראלית לא עוררה דיון ציבורי של ממש סביב שאלת מעמדם האזרחי כתושבים - גיוסם של מהגרי עבודה "מעבר לים" כרוך בהעתקת מקום מגוריהם אל לב לבה של החברה הישראלית ומחייב פיתוח כלים מוסדיים להתמודדות עם אוכלוסיה לא אזרחית חדשה. במובן הזה, גיוס מהגרי עבודה לא יהודים ולא פלסטינים הפך את מדינת ישראל "ממדינת-עליה" ל"מדינת הגירה" בעל כורחה. הוא גם יצר שכבה חברתית חדשה, שמעמדה הלא-אזרחי הופך את המהגר למושא פגיע ו"זמין" למעשי ניצול ולהפרה בוטה של זכויות יסוד; מעין נוכח/נפקד חדש אשר נוכחותו לגיטימית בכל מה שקשור לצרכי עבודה, ואילו נפקדותו מוחלטת בכל מה שמחוץ לשוק העבודה.

היווצרותה של קטגוריה חדשה של לא-אזרחים, החיים בתוך החברה אך אינם שייכים לה, והתהוותן של קהילות חדשות בקרב חלק ממהגרי עבודה הלא-מתועדים, המהווים כ- 20% מאוכלוסיית העיר תל-אביב בגבולותיה המוניציפליים, מעלות אל קידמת הדיון הציבורי שאלות נוקבות ביחס לחברה בישראל, דמותה וגבלותיה. כיום, מספרם של מהגרי עבודה בהיתר וללא היתר - פלסטינים ועובדים מעבר לים - נאמד בכ- 250,000. הם מהווים כ- 10% מכוח העבודה במשק, שיעור הממקם את מדינת ישראל בחמישיה הפותחת של מדינות המסתמכות על כוח עבודה לא-אזרחי.

ביותר ממובן אחד, הגירת עבודה היא נקודת ארכימדס של תהליכי הגלובליזציה. הדינמיקה שנוצרת סביב הגירה זו חושפת בצורה הבוטה ביותר את סתירותיה המבניות של הגלובליזציה. ובראשן את "הפיצול" המתקיים בין אינטרסים כלכליים ניאו-ליבראליים, הלוחצים להגמשת גבולות ולחצייתם על ידי הון, סחורות וכוח עבודה, ובין אינטרסים לאומיים המבקשים לבצר את הגבולות ביתר שאת מפני מעבר בלתי רצוי של בני אדם.

סתירה זו - שאפשר לראותה כסתירה מדומה או כאסטרטגיה - בין אינטרסים כלכליים ובין אינטרסים של מדינות לשמור על ריבונותן ועל אוטונומיה מירבית בקביעת הקלסתר האתנו-לאומי שלהן, גוררת גיבוש מדיניות קצרת טווח, המונעת בעיקר על ידי אינטרסים כלכליים צרים ומתמקדת בהיבטים של פיקוח על התופעה, אך לרוב מתחמקת במפגיע מהתמודדות עם שאלות ארוכות טווח הנוגעות לשילובם של המהגרים במעגלי חיים נרחבים יותר, התוצאה היא, שמדיניות הגירת עבודה - חוקיה, תקנותיה, ועיקר מאמציה - מתנתקת במידה רבה ממושאיה העיקריים: המהגרים. במילים אחרות, חוקי המדינה המווסתים את הגירת העבודה מנותקים מהחוקים הסוציולוגיים המכתיבים אותה. נתק זה הוא תולדה של אמונה, שאין לה בסיס איתן, כי ניתן מצד אחד לעודד הגירת עבודה ומצד שני, להמשיך לשלוט במידת השונות האתנית והתרבותית של החברה.

מהגרי עבודה לא יוכלו לשמש עוד זמן רב כפתרון זמני לבעיה זמנית בישראל. לא רק מפני שהחברה הישראלית התרגלה זה מכבר ליתרונות הטמונים במעמד של "עם אדונים", אלא גם מפני שהניסיון העולמי מוכיח, כי "פתרונות ארעיים" נוטים להתמסד. "מדיניות ההגירה ללא מהגרים", שמנהלת מדינת ישראל במהלך העשור האחרון ושבעטייה מתנערת המדינה מכיבוד זכויותיהם של מהגרי העבודה ומאחריותה בכל הנוגע לשילובם במערכות הרווחה וההגנה, מתאפשרת בשל התפישה כי מדובר בעובדים ולא במהגרים. עצם המושג "מהגר עבודה", "מהגר זמני", או "מהגר אורח" טומן בחובו את ההנחה, כי ניתן להפריד בין כוח העבודה ובין האדם נושא הזכויות. למעשה, חוסר האפשרות להפריד בין השניים - האדם וזכויותיו, המהגר וכוח עבודתו – הוא הממקם את סוגיית הגירת העבודה בעין הסערה הפוליטית בחלק גדול מהעולם המערבי במהלך חמישים השנה האחרונות. יתירה מזו, חוסר היכולת לפייס בין שני העקרונות הסותרים - האינטרסים של שוק העבודה והאינטרסים הלאומיים של מדינות - הפך זה מכבר את סוגיית ההגירה באירופה לסוגייה, שהרלוונטיות שלה אינה מצטמצמת לשוק העבודה בלבד אלא נוגעת, בראש ובראשונה, לשאלה של זהות ולשאלת גבולותיהן התרבותיים והפוליטיים של מדינות דמוקרטיות.

נדמה שמדינת ישראל, שהצטרפה באיחור יחסי למועדון המדינות המייבאות מהגרי עבודה, לא טרחה לעשות שיעורי בית וללמוד את הלקח. השאלה על סמך מה החליטו פוליטיקאים בישראל בראשית שנות התשעים לקפוץ על העגלה הפרומתאית של הכלכלה הניאו-ליברלית העולמית, היא שאלה שתוסיף להדהד עוד זמן רב.



לקריאת המשך הדיון בנושא גלובליזציה:
מה לי ולגלובליזציה : מבוא
מה לי ולגלובליזציה : פריצת גבולות
מה לי ולגלובליזציה : חירום כלכלי
מה לי ולגלובליזציה : בריאות
ליז לא גרה כאן יותר : על גלובליזציה והגירת עבודה בישראל



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: ליז לא גרה כאן יותר : על גלובליזציה והגירת עבודה בישראל
מחברת: קמפ, אדריאנה
תאריך: קיץ 2002 , גליון 41
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: 1. שמו הקודם של כתב העת - נגה: מגזין של נשים
2. מאמר זה הוא חלק מסדרת המאמרים בנושא ''מה לי ולגלובליזציה''
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית