הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה

1. התפתחות התנועה הציונית בשנים 1897-1904

א. התפתחות כמותית
תוך תקופה של שבע שנים גדלה התנועה הציונית ונעשתה לתנועה של המוני יהודים. בין הקונגרס הציוני הראשון והשני, שנתכנס כעבור שנה בדיוק מקודמו, התנועה הציונית גדלה פי 8, וגם לאחר מכן חל בתנועה גידול הדרגתי משנה לשנה.

ב. קונגרסים
המוסד הפרלמנטרי המרכזי של התנועה הציונית, הקונגרס, המשיך להתכנס באופן קבוע. בין השנים 1987-1901 התכנס מדי שנה, ומשנה זו ואילך התכנס מדי שנתיים. בקונגרס השני הונחו היסודות לבנק הציוני, בו ראה הרצל מכשיר רב עצמה לפעולה המדינית - כלכלית - ציונית. בקונגרס החמישי אושרה הקרן לגאולת אדמות בא"י.

ג. חלקה של התנועה הציונית הרוסית בהסתדרות הציונית
למן הקונגרס הציוני הראשון, היוותה התנועה הציונית הרוסית את מקור כוחה העיקרי של התנועה . כבר באותו קונגרס מנו באי כוח התנועה ברוסיה למעלה משליש הצירים ובקונגרס הרביעי והחמישי הגיעו מרוסיה למעלה ממחצית מס' הצירים בכלל.

הזדהות היהודים ברוסיה עם הציונות בתקופה זו הייתה גדולה. המוני יהודים משכבות שונות החלו להגיע אל התנועה הציונית. כתוצאה מהצלחתה של התנועה להכות שורשים ביהדות רוסיה, גדלה חשיבותם של ציוני רוסיה במוסדות הציוניים.

עד לקונגרס הציוני השישי הצליח הרצל לעורר, לקיים ולהנהיג תנועה דינמית ומתפתחת. אמנם המטרה שאליה חתר - הקמת מדינת היהודים, עדיין הייתה רחוקה מהגשמתה, אך התשתית המוצקת, ותמיכתם של המוני היהודים בשאיפה הציונית, סיפקו נתונים מבטיחים להצלחת המפעל. הצלחתו של הרצל לגייס את יהודי רוסיה הייתה שלב חיוני וחשוב לתנועה הציונית, מאחר שהתנועה הציונית ברוסיה הפכה לכוח המוביל של התנועה הציונית כולה. בכך יצר הרצל אמצעי חשוב, אשר בבוא היום סייע להשגת המטרה הציונית.

2. אופוזיציה להרצל

בצד ההתפתחות הדינמית של התנועה הציונית, שעוררה גלי התלהבות של המוני היהודים, החלה גם ביקורת נוקבת על דרכה של הציונות. ההתנגדות למדיניותו של הרצל נבעה מכמה כיוונים וזרמים בעם היהודי:
א. חלק מהיהדות החרדית, אשר ראתה בציונות כפירה בעיקרי הדת היהודית.
ב. חלק מהאינטלגנציה היהודית, שראתה בהרצל משיח שקר, ובתנועה שהקים סכנה לאמנציפציה, שלהשגתה נלחמו.
ג. יהודים עשירים ומבוססים היטב מבחינה כלכלית, שחששו לגורל עסקיהם וממונם כתוצאה משינוי לרעה ביחס החברה ליהודים בכלל.
ד. התנועות הסוציאל-דמוקרטיות בכלל, ותנועת הפועלים היהודית "הבונד" בפרט. חברי ה"בונד" טענו כי אין הציונות יכולה לפתור את בעיית היהודים, ולמעשה היא פוגעת במעמד הפועלים היהודי ומחבלת בהכרתו העצמית מעמדית.

3. הפעילות הפוליטית - המאבק להשגת צ'רטר

א. אורינטציה פוליטית ראשונה - גרמניה
הרצל החל בפעולה דיפלומטית ענפה באירופה למען השגת המטרה הציונית הראשונה - מדינת היהודים. הצלחת הקונגרס הציוני הראשון דרבנה את הרצל להמשיך בתנופת הפעילות הדיפלומטית שאותה החל קודם לכן. בפעילות זו שאף להגיע אל השלב הראשון בתכניתו להגשמתה של הציונות והוא: השגת ערובות מובטחות במשפט הכללי, דהיינו, הצהרה פוליטית בינלאומית בזכות הקמת מדינה לעם היהודי, ובשלב השני השגת צ'רטר ליהודים בארץ ישראל, אשר יכיל את כל הערובות הפומביות - משפטיות הדרושות. הרצל העלה את רעיון הצ'רטר לאחר שהתברר לו שטרם נוצרו התנאים להקים מדינה יהודית ריבונית בא"י.

גרמניה הייתה המעצמה האירופית החשובה הראשונה, אשר לה הועיד הרצל תפקיד מרכזי בהשגת המטרה הציונית. עוד בראשית דרכו ניסה הרצל להיפגש עם הקיסר וילהלם השני, כדי לשכנעו בצדקת הרעיון הציוני ולהשיג באמצעותו גישה לחצר השולטן בקושטא. גרמניה הייתה באותה עת המעצמה האירופית המקורבת ביותר לתורכיה .

כאשר נפגש הרצל עם הדוכס הגדול מבאדן, דודו של הקיסר הגרמני, ניסה לשכנע אותו שפגישה בינו לבין הקיסר עשויה להואיל לקידום העניין הציוני. לאחר שנה ומחצה של ניסיונות ומאמצי סרק באמצעות אישים גרמניים רבי השפעה, נקרא הרצל, ששהה באמסטרדאם, אל הקונסוליה הגרמנית ושם נאמר לו שהקיסר הגרמני מוכן לפגוש את הרצל בעת ביקור הקיסר בירושלים.

תחנתו הראשונה של וילהלם השני במסעו לארץ ישראל הייתה קושטא. באוקטובר 1898 נסע הרצל לקושטא ונפגש שם לראשונה עם הקיסר. הקיסר הבטיח להרצל להיפגש אתו שנית בירושלים.

הרצל ומלוויו עלו לירושלים במצב רוח אופטימי כדי להיפגש עם הקיסר. ב- 2 בנובמבר 1898 נפגש הרצל עם הקיסר. יחסו הצונן של הקיסר והצנעתה של פגישה היסטורית זו, לפי הוראת פקידי הקיסר, גרמו להרצל להתפכח ולהבין שוילהלם נסוג מתמיכתו הראשונה בתכנית החסות הגרמנית על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ב. אורינטציה פוליטית שניה - תורכיה
לאחר כשלון המגעים הדיפלומטיים עם גרמניה, החליט הרצל לפנות למנהיגי האימפריה העות'מאנית ללא מתווכים ולבקש צ'רטר בחסות תורכיה. חובותיה הכבדים של תורכיה למעצמות אירופה היו תמצית המשא ומתן שקיים הרצל עם החצר בקושטא. הוא הגה רעיון, כי התנועה הציונית תסייע לתורכיה לסילוק חובותיה, ותמורת זאת יקבלו הציונים צ'רטר להתיישבות יהודית בא"י בחסות תורכית.

חמש פעמים ביקר הרצל בקושטא למטרותיו הפוליטיות. השולטן הציע לו, תמורת סיוע כספי נכבד. ליישב יהודים בסוריה, ארם נהריים, אנטוליה, או בכל מקום אחר באימפריה העות'מאנית - מלבד בארץ ישראל. הרצל דחה הצעות אלה והמשיך במאמצים לגייס כספים למען הצ'רטר, מתוך תקווה שכך אפשר יהיה לשנות את פני הדברים בקושטא. ביולי 1902 הוזעק בדחיפות לקושטא. נתברר לו כי המשא ומתן הממושך, שניהלו עמו התורכים, היה למעשה תכסיס השהייה מתוכנן, שנועד לאפשר להם להתקדם במקביל במגעיהם עם הצרפתים, ולהשיג מהם את התנאים הטובים ביותר שישרתו את האינטרסים של תורכיה.

לכישלון המשא ומתן של הרצל עם התורכים חברו כמה גורמים:
1. נראה שחלק מהכישלון יש לזקוף לחובת הבנקאים והגבירים היהודיים במערב אירופה. סירובם של אנשי הכספים היהודיים להשקיע מהונם במפעל הציוני החליש את עוצמת המיקוח של הרצל.
2. השולטן התורכי מתחילת מגעיו עם הרצל לא ראה בו שותף רציני לעסקה, לנוכח ההתנגדות התורכית העקרונית להתיישבות ציונית בעלת מסגרת מדינית-ריבונית בארץ ישראל.
3. חלק מהכישלון נעוץ בטקטיקה שבה נקט הרצל עצמו. מנהיג התנועה הציונית לא הכשיר כהלכה את הקרקע למהלכיו, והמשא ומתן עם התורכים נעדר כל בסיס ריאלי מבחינת יכולתה של התנועה לבצע עסקה פיננסית מורכבת ומסובכת כזו.

ג. אורינטציה פוליטית שלישית - בריטניה
כישלונו של הרצל בהשגת הצ'רטר על ארץ ישראל מהאימפריה העות'מאנית לא הרפה את ידיו. הוא הפנה את מרצו ליעד הבא - בריטניה.

ההגירה הגדולה של יהודים לאנגליה בסוף המאה ה - 19 החלה להדאיג את ראשי השלטון הבריטי, מחמת ההתנגדות שהתעוררה בדעת הקהל להמשך כניסת המהגרים היהודים. לאחר דיונים בפרלמנט ובעיתונות מינה הפרלמנט "ועדה ממלכתית" לבדיקת שאלת ההגירה. הועדה זימנה את הרצל, כמנהיג התנועה הציונית, להעיד בפניה כמומחה לשאלת ההגירה היהודית. הרצל העריך כי הנסיבות שנוצרו סביב שאלת ההגירה מספקות הזדמנות נאותה לשכנע את ראשי הממשל הבריטי לתמוך ברעיון מדינת היהודים. בעדותו בפני הועדה השמיע לראשונה בפומבי רעיון, שהגה כבר קודם לכן, בדבר התיישבות יהודית בטריטוריה שבשליטה אנגלית בסמוך לא"י - קפריסין או חבל אל עריש שבחצי האי סיני, כמקלט זמני להמוני היהודים הנרדפים. הרצל ראה זאת כתחליף ארעי עד שיבשילו התנאים לצ'רטר על א"י. הרעיון ליישב את הפליטים היהודים ממזרח אירופה בחצי האי סיני בחסות בריטית לא יצא, גם הוא, אל הפועל. גם לאחר כשלון תכנית אל עריש המשיך הרצל לחפש פתרונות ביניים למצוקת היהודים. שר המושבות הבריטי הציע להרצל את אוגנדה שבמזרח אפריקה. הרצל דחה את ההצעה. אולם אז ארע אירוע, שגרם להרצל לשקול מחדש את הצעת אוגנדה.

4. פרשת אוגנדה

א. הרקע - פוגרום קישינב
ב- 1903, בפסחא הנוצרית, פרץ בקישינב פוגרום שכמותו לא ראו יהודי רוסיה. הפוגרום זעזע משכילים רוסים כמו גורקי וטולסטוי ואף את דעת הקהל באירופה.

ב. הרצל ברוסיה
הממשל הרוסי ביקש עתה "לרכך" את השפעת הפוגרום והזמין את הרצל לרוסיה כדי "לשוחח" עם ראשי הממשל הרצל נענה להזמנה משום לרצה להשיג רשיון לפעולת התנועה הציונית ברוסיה. כמו כן ראה הרצל בביקורו הזדמנות לחזק את ידי היהודים ולמתן את יחס השלטונות כלפי היהודים.

ברוסיה נפגש הרצל עם שר השפים פלהבה. מהפגישה לא יצא מאומה, אך הפגישה עם המוני היהודים, שבאו לראות את ה"מלך" הייתה נרגשת ומהממת. תחת הרושם של הפגישה עם המוני יהודי רוסיה ומצוקתם, החליט הרצל לשקול מחדש את הצעת אוגנדה כפתרון ביניים. מרוסיה מיהר הרצל לקונגרס הציוני השישי בבאזל.

ג. הצעת אוגנדה - הקרע והשלכותיו
בפני 600 צירים דיווח הרצל על מסעו ברוסיה ועל כישלון המו"מ עם הטורקים והגרמנים. ואז הטיל את "פצצת" אוגנדה. עתה פרץ ויכוח סוער בין מחייבי ההצעה לבין שולליה. בפני הקונגרס הובאה הצעה לשלוח משלחת סקר לאוגנדה. 295 צירים ענו בחיוב, 175 שללו, 132 נמנעו. הקרע היה בלתי נמנע. תומכי הצעת אוגנדה היו ממערב אירופה. שוללי ההצעה היו ציוני רוסיה (כולל הציונים מקישינב). מנהיגות ציוני רוסיה האשימה את המנהיגים הציוניים ממערב אירופה ובכללם הרצל, כי לא הבינו את הטרגדיה האיומה העוברת על היהודים ממזרח אירופה. הם לא הבינו, כדברי וייצמן (לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל), ש"יהודי רוסיה, עם כל סבלותיהם, אינם מסוגלים להעתיק את חלומותיהם וכיסופיהם מארץ אבותיהם לכל ארץ אחרת.

מנהיגם של אומרי הלאו להצעת אוגנדה היה ד"ר יחיאל צ'לנוב, שטען כי נצחונו של הרצל יביא להרס התנועה. בעקבות הויכוח הסוער, רבים משוללי ההצעה עזבו את מקומותיהם, בכו, התעלפו וישבו כאבלים על הארץ. היה חשש רציני כי התנועה הציונית הגיעה לסוף דרכה. הרצל הבין עתה את עצמת ההתנגדות והדרך היחידה שעמדה בפניו, הייתה התפייסות. בנאומו האחרון בקונגרס שוב הגדיר את אוגנדה כפתרון זמני והרים את יד ימינו ונשבע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

תכנית אוגנדה הוכיחה כי הרצל לא הבין כמה עמוק חדור הרעיון הציוני, בעיקר בקרב ציוני רוסיה (למרות שאוגנדה נועדה לפתור את מצוקת יהודי רוסיה).

פרשת אוגנדה שברה את רוחו של הרצל . במשך שבע השנים, שבהן עמד בראש התנועה הציונית, הלך גופו ונחלש. לאחר פרשת אוגנדה הורע מצב בריאותו. למרות זאת המשיך הרצל במאמציו להשגת המטרה הציונית ונפגש עם האפיפיור מלך איטליה. ביולי 1904 נפטר ממחלת לב. "רק פעם אחת באלפי שנים ייולד איש פלאים כזה" כתב ,לאחר מותו של הרצל, דוד גרין (לימים ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל) בן ה- 17 ובמלים אלו ביטא את תחושת הרבים.

באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו של הרצל מוינה ונקברו, לפי בקשתו בצוואתו, בירושלים - בהר הרצל הנושא את שמו.

כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929