הסדרי נגישות
עמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > יישובים ערביים
אוניברסיטת בן-גוריון בנגבהוצאת אוניברסיטת בר אילןי"ל מאגנס



תקציר
מטרתו של מאמר זה היא להציג, בקצרה, את הגורמים הצנטריפוגלים והצנטריפטלים אשר השפיעו על עיצוב המבנה הפיסי החדש של היישוב הערבי הכפרי, ולעמוד על משמעויותיהם של גורמים אלו על התפתחותו. המחקר מבוסס על עבודת שדה שנערכה בכפר-כנא.



גורמים צנטריפוגלים וצנטריפטלים והשפעתם על עיצוב המבנה של היישוב הערבי
מחבר: ראסם חמאיסי


המבנה הפיסי של הכפר הערבי עוצב כמרקם מגובב כתוצאה מהמערך החברתי המסורתי, ובתנאים של פעילות כלכלית טרום-תעשייתית וצרכים המבוססים על היצע וביקוש מוגבל (רוזנפלד, 1964), גורמים אלה השפיעו על הפנמת הפעילות המשפחתית בתוך הבית ובשכונה שכללה יחידה חברתית הנקראת חמולה, או משפחה מורחבת (סגל, 1967). היישוב נחלק למספר תאים חמולתיים סמוכים זה לזה, המרכיבים את המבנה הפיסי של הכפר הערבי (גולני, 1967; מאיר-ברודניץ, 1967, 1983). על דגם זה פעלו במאה הנוכחית גורמים צנטריפוגלים פנימיים וחיצוניים, שהביאו בסופו של תהליך ממושך ליצירת מבנה פיסי מרחבי חדש, היישוב עודנו מפוזר סביב תא הגלעין המגובב והצפוף, אולם בשל חסרונה של תשתית מפותחת (ישראלי, 1979; 1981 Soffer and Bar-Gal) החל הגלעין להזדקן - פיסית וחברתית, בשנות ה- 80 התפתחה מגמה הפוכה, שעיקרה התכנסות המגורים וריכוז המסחר והעסקים בגלעין דווקא, התפתחות זו הביאה לעיצוב מבנה, המטשטש את ההבדל בין הגלעין לשוליים, והכפר קיבל - מבחינה מבנית ותפקודית - צביון סמי-אורבני או אורבני.

שינוי המבנה הפיסי של היישוב הערבי הוא תוצאה של שני תהליכים עיקריים, המסתכמים בהתחדשות הגלעין ובציפוף הבנייה במרחב הכפר, מתברר, כי תהליך ההתחדשות המתרחש בערים רבות ברחבי העולם אינו פוסח על היישוב הכפרי הערבי, תהליך ההתחדשות נוצר באמצעות הריסתה של הבנייה הישנה, ללא התחשבות בערכה ההיסטורי והארכיטקטוני. תהליך זה התפתח בכפר כתוצאה מגורמים צנטריפטלים.

מטרתו של מאמר זה היא להציג, בקצרה, את הגורמים הצנטריפוגלים והצנטריפטלים אשר השפיעו על עיצוב המבנה הפיסי החדש של היישוב הערבי הכפרי, ולעמוד על משמעויותיהם של גורמים אלו על התפתחותו, המחקר מבוסס על עבודת שדה שנערכה בכפר-כנא. יש להזהר, כמובן, מהגררות יתר לתיאור תהליך כללי המסתמך על ממצאים מחקירת יישוב אחד, אולם בחינתם של יישובים מספר על-ידי סיורים נרחבים, אם כי פחות יסודיים, גילתה כי תהליך התחדשות הגלעין וציפוף הבנייה מתפתח במספר רב של יישובים, ואינו מוגבל לכפר-כנא.


 

מבנה הכפר


חוקרים שונים בחנו ותיארו את המבנה הפיסי והחברתי של הכפר הערבי המסורתי בארץ (סגל, 1967; גולני, 1967: מאיר-ברודניץ, 1967; רוזנפלד, 1964; שידלובסקי, 1965; 1953 ,Amiran). כפר זה מאופיין, כאמור, במבנה מסורתי מגובב. הוא היה בנוי על-פי דגמי בנייה מסורתיים ומחומרי בנייה מקומיים אחידים. מבנה הכפר המסורתי נחלק לפי שיוכים חברתיים ואתניים. כל עדה גרה בסמיכות מקום ובשטח בעל בנייה רצופה, וכל חמולה גרה בתוך מבנה מוקף בגדר, שהיה. מופרד מחמולה או מעדה אחרת על-ידי סמטה צרה ומפותלת. סמטה זו, שצורתה הגיאומטרית אינה אחידה, נועדה למעבר בני-אדם ובעלי-חיים. מערכת-הסמטאות הובילה בעיקר למסגד, או לכנסייה בכפרים הנוצריים. התפתחות הבנייה היתה איטית והתפשטותה - רצופה. היא בוצעה באמצעות הרחבת המבנה של המשפחה המורחבת או על-ידי ספיגת התוספת של משקי הבית החדשים בחדרים שנבנו בתוך חצר המשפחה המורחבת. כיוון שהיקף הביקוש לתוספת דיור היה מוגבל, נשמר המבנה המסורתי לאורך תקופה ממושכת.

כאמור, המבנה הפיסי המסורתי של הכפה הערבי הוא ביטוי למכלול. התנאים הכלכליים, החברתיים והביטחוניים, שתאמו את הצרכים, ההעדפות והתפיסות שהיו קיימות אז, ואת גורמי הייצור ונורמות הצריכה של העבר. תנאים וגורמים אלו השתנו לאחרונה בהתאם להשפעות חיצוניות ופנימיות, וגרמו לשינויים במבנה הפיסי של הכפר. תהליכי התמורה החלו בשנות ה- 40, אך בשנות ה- 50 וה- 60 התפתחה כבר דיכוטומיה ברורה בין הגלעין הישן לבין השוליים החדשים. בגלעין, שהחל להזדקן פיסית וחברתית, נשארה אוכלוסייתו המבוגרת של הכפר, אשר הוסיפה להתפרנס בעיקר מחקלאות. השוליים, לעומת זאת, משכו אליהם משקי בית צעירים ונבנו בהם מבנים חדשים. רוב אוכלוסייתם בשוליים הועסקה בעבודה שכירה, בענפים לא-חקלאיים, שרובם היו מחוץ ליישוב המגורים.

התרחבות השטח הבנוי של היישובים הכפריים הערביים היתה משמעותית במשך שנות ה- 60 וה- 70 עד כדי כך, שהיישובים הרחיבו את שטחם הבנוי פי 8 בממוצע ולעתים אף פי 18 (סופר, 1979), לעומת הכפלת אוכלוסיה של כ- 3-4 פעמים בלבד, בבדיקה שנערכה בכפר-כנא התברר, שהשטח הבנוי גדל פי 12 לערך בין השנים 1945 ו- 1987, האוכלוסיה, לעומת זאת, גדלה באותה תקופה פי 5 לערך.

התרחבות המגורים המהירה אינה תואמת את קצב פיתוח התשתית ומערכת הדרכים, ואת אספקת השירותים ומבני הציבור. המודעות לצורך בשירותים, וההתחשבות בהם בעת קבלת החלטה על מיקום הבית, היתה מוגבלת. הצורך הדחוף לפתרון בעיית הדיור גבר על כל שיקול אחר, ולכן מוקמו מבנים רבים במקומות שבהם לא היו שירותים ומערכת תשתית. עם זאת, שוק המקרקעין הפעיל למחצה, והתערבותו של מינהל מקרקעי ישראל על-ידי אספקת מגרשים לבנייה למחוסרי קרקע, הביאו להתפתחותן של שכונות חדשות בשוליים. בראשית התפתחותן, היו אלו מגורים הטרוגניים מבחינה חברתית וכלכלית (אנדן, 1982); לאחרונה החלה מגמה חדשה של ציפוף המגורים בשוליים, באמצעות בנייה לגובה של מבנים הכוללים דירות אחדות והשייכים לאותה משפחה מורחבת, או על-ידי התחדשות הגלעין. הגלעין הישן נהרס ובמקומו נבנו מבנים חדשים בני קומות מספר, המכילים כמה דירות, או שנוספו דירות חדשות על מבנים קיימים. כתוצאה משני תהליכים אלו החל המבנה הפיסי של היישוב הערבי להצטופף ולמלא את האזורים הפנויים שבין הבתים, התמונה המתקבלת עתה מסתכמת ברצף של בנייה צפופה, ולכך יש משמעויות תכנוניות וחברתיות, ניתן לסכם את השינויים במבנה הפיסי המרחבי של היישוב הערבי בכך, שהוא עבר משלב של ריכוז להתפשטות והתרחבות, ועתה הוא חוזר לשלב של התכנסות ובהיקף רב יותר משהיה בעבר.



 

גורמים צנטריפוגלים


חלק מהתמורות שהתחוללו במבנה הפיסי של היישובים הערביים הם תוצאה מגורמים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים אשר דחפו להתפתחות הכפר בכיוון השוליים, והביאו לשינוי באופי היישוב הכפרי הערבי, להלן ננסה להסביר בקצרה את הגורמים שניתן לכנותם צנטריפוגלים, למרות שבחלקם הם תוצאה של פעילות מכוונת.


המאפיין העיקרי לתמורות הדמוגרפיות ביישובים הערביים הוא, שגידול האוכלוסיה נקלט ונספג בתוך היישוב, שכן כמעט שאין הגירה מחוצה לו Meyer-Brodnitz,) 1983).

הריבוי הטבעי, שהגיע עד ל- 4% בשנה (כהן, 1986), נמשך עד שנות ה- 70 וגרם לגידול במספר משקי הבית שנחוץ להם דיור, בכפר-כנא היה מספר משקי הבית בשנת 1945 כ- 266, מספרם עלה ל- 600 בשנת 1961 ול- 1,500 בשנת 1983, דהיינו, גידול של פי 5,6 בתקופה של 38 שנים.

הגידול במספר המשפחות הגרעיניות שנזקקו לדיור לא יכול היה להיקלט בגלעין. קליטת תוספת משקי הבית היתה חייבת להיעשות בבנייה מחוץ לגלעין, בשולי היישוב, באזור שהיה אז פנוי וזמין לבנייה חדשה. על משקי הבית החדשים נוספו גם משפחת ותיקות, אשר רצו להיפרד מהמשפחה המורחבת, ולשפר את תנאי הדיור שלהן באמצעות בניית בית מודרני, לפי המתכונת החדשה שהתפתחה ביישובים הערביים (מאיר-ברודניץ, 1983). כל אלו פנו לשולי הגלעין.


הבנייה למגורים ביישובים הערביים התבצעה בעיקרה באמצעות הבנייה העצמית (מאיר-ברודניץ, 1986). גישה זו נהוגה במקומות שונים בעולם, והיא מביאה לחסכון בעלויות הבנייה. קיפניס מצא, ששיטה זו חוסכת כ- 30% מעלות הבנייה, להוציא עלות הקרקע (קיפניס, 1978). יתרון נוסף של שיטה זו הוא, בהיותה מאפשרת גמישות בבחירת מיקום הבית. השיקול העיקרי לבחירת האתר הוא זמינות מגרש בנייה, שכן הקרקע מהווה מרכיב עיקרי בעלות הבנייה למגורים, וזמינות מגרש בנייה עשויה להוריד את העלות באופן משמעותי, שיטת הבעלות על הקרקע הנהוגה ביישובים הערביים מהווה, על כן, גורם חשוב בפיזור הבנייה, הקרקע בכפרים הערביים מחולקת לרצועות, וככל שמתרחקים מהגלעין גדל שטח החלקה. הרצועות נחלקות לפי גזרות חמולתיות שאורכן אינו אחיד, דגם קרקעות זה, הניצול הבלתי רציף של הקרקע לבנייה, והיעדר בנייה ציבורית למגורים בכפר, תרמו להתרחבות הבנייה ופעלו כגורמים המעודדים את התפשטות הבנייה בצפיפות נמוכה.


הבית המסורתי, שהיה בנוי מחדר אחד, נחלק לרוב למפלסים, שכל אחד מהם נועד לשימוש שונה (סגל, 1967). פתחו של הבית פנה לחצר מוקפת בגדר. כאמור, בית זה, המהווה תא בסיסי שמרכיב את המבנה הכפרי, מבטא את היחסים החברתיים, נורמות הצריכה, יכולתה הכלכלית של המשפחה, חומרי הבנייה הזמינים, ושיטות הייצור של אותם ימים, בית זה צרך מעט שטח, ומשקי הבית החדשים שנוספו נספגו בתוכו על-ידי הוספת חדרים בשולי חצר הבית, חצר המשפחה המורחבת שימשה, על כן, כמעין מאגר שטח שנועד לאכלס משקי בית צעירים, אך המקום הפנוי שבו היה קטן, והוא הלך והצטמק. השיפור במצב הכלכלי והשינוי בנורמות הצריכה ובאמצעי הייצור הביאו להתפתחות אידיאל דיור חדש, של בית נפרד הפתוח כלפי חוץ ובנוי לרוב משתי קומות. שטח הרצפה בסגנון דיור זה היה גדול, בממוצע כ- 140 מ"ר (כהן, 1986), ומחולק לחללים שונים המיועדים לתפקודים שונים. בית מסוג זה דרש שטח מגרש גדול בסביבה פתוחה, שטח שאי-אפשר כמובן להשיג בלב הגלעין, כל משק בית חדש, או משק בית ותיק השואף לשפר את תנאי הדיור שלו, בונה את ביתו החדש על קרקע פרטית. עם זאת, הנורמה שהתפתחה בחברה הערבית, לפיה הצעירים מקימים את ביתם לפני הנישואים, הגדילה את הביקוש לבנייה באידיאל הדיור החדש, ותרמה רבות להתפשטותה.


פיזור הבנייה היה מלווה, כאמור, בנכונות לוותר, לפחות באופן זמני, על תשתית זמינה כגון, חשמל, מים, טלפון ומערכת דרכים מפותחת, גם מיקום השירותים הציבוריים כחלק בלתי נפרד מהמערך השכונתי והכפרי (כגון קרבה לבתי-ספר, למרפאה, למועדון או לפעילות חברתית כל שהיא) ירד בסולם העדיפויות הנורמטיבי, לעומת הצורך באספקת פתרון הדיור. ניתן להסביר גישה זו בכך, שרמת הפיתוח והתשתית של הכפר היתה נמוכה בגלעין. לאוכלוסיה שהתרגלה לרמה נמוכה זו לא היו ציפיות בתחום השירותים המוניציפליים, או בתחום שירותי התשתית, כנראה, שההתחשבות במרחק משירותים אלו היתה מזערית, הואיל והאוכלוסיה הכפרית עדיין קשורה לתפיסת היישוב הכפרי הקטן הנעדר שירותים מודרניים.


המבנה החברתי בשנות ה- 50 וה- 60 היה מבוסס עדיין על מבנה פטריארכלי, בו האב קובע את מיקום הבנייה החדשה לבנים, הן משום שהוא בעל הנכסים והן משום מעמדו המרכזי במשפחה, כיוון שהבנים לא יכלו להקים בית מודרני בגלעין, נטה האב לעודדם להתפזר, והתנגד לחידוש הבנייה בגלעין. עם זאת, הוסיף עדיין ראש המשפחה המורחבת לגור בבית שבגלעין, כיוון שהוא השתייך לטיפוס המסורתי המתקשה להסתגל לשינויים החדשים, וחושש לשנות את אורח חייו. אולם קשיחותה של מערכת הבעלות על קרקע, והיעדר הנכונות לוותר על הקרקע הבנויה בגלעין הישן, באמצעות החלפה או מכירה, הקשתה מאוד על הרחבתו של המגרש המקורי ומנעה את ריכוזה של קרקע הדרושה להקמת המבנים החדשים בגלעין עצמו. משום כך נאלץ האב להסכים לבניית המגורים החדשים מחוץ לשטח הקרקע שבלב הכפר.


גורם צנטריפטלי נוסף הוא חדירתה של אוכלוסיית בדווים או פליטים לכפר במשך שנות ה- 50, חודרים אלה השתקעו בשולי היישוב, רחוק מריכוז האוכלוסיה המקומית ובמנותק ממנה. מיקום זה מוסבר בעיקר בגורם הכלכלי. החודרים היו מחוסרי קרקע ויכלו לרכוש רק שטחי קרקע פרטית או ציבורית שערכה נמוך, בחלקם היו זרים לחמולות המתגוררות בכפר. עובדת מגוריהם בשוליים תרמה לשבירת המחסום הפסיכולוגי של המרחק מהגלעין ובנייה מחוצה לו, ועודדה את מיקומם של משקי בית חדשים של בני המקום למלא את המרחב שבין בתי החודרים שבשוליים לבין אלה של המקומיים. בנייה זו התפזרה בצפיפות נמוכה.


התכנון הסטטוטורי חדר לכפר הערבי עם אישור תוכניות המתאר המחוזיות מתקופת המנדט, אשר קבעו הוראות להוצאת היתרי בנייה ביישובים הנמצאים בתחום התוכנית ובכללם גם הכפרים הערביים. בשנת 1957 הכין אגף התכנון במשרד השיכון תוכניות מתאר מקומיות ליישובים הערביים, שנקראו תוכניות "תחום בנייה". מטרתן העיקרית היתה להגביל את התפשטות הבנייה ולמנוע את פיזורה. חלק מתוכניות אלו קיבל תוקף חוקי, אולם אכיפת הוראותיהן על-ידי ועדות התכנון היתה מוגבלת, חוק התכנון והבנייה משנת 1965 קבע, שיש להכין תוכניות מתאר תוך שלוש שנים מיום ההכרזה על אזור כעל מרחב תכנון מקומי (ישראל, 1975, סעיף 62-א), אך עד שנת 1975 לא היתה לרוב היישובים הערביים תוכנית מתאר מאושרת. כתוצאה מכך, היתה גמישות בפעילות הפיקוח או באכיפת חוק התכנון והבנייה, ורוב הכפרים נעדרו בסיס חוקי מוסכם ומוכר שלפיו ניתן להעניק להם היתרי בנייה, תוכניות המתאר המקומיות, שהוכנו לכפרים הערביים, אפשרו, עם זאת, בנייה כפרית בלתי צפופה מבחינת גובה הבנייה, מבחינת אחוזי הבנייה ומבחינת גודל המגרש. גם הן תרמו על כן להתפשטות הבנייה ולפיזורה.



 

התכנסות הבנייה


הגורמים שהצגנו בקצרה פעלו בצוותא ויצרו מבנה יישובי מפוזר עם גלעין צפוף ומתבלה, הבנוי על-פי דגם ישן ומחומרי בנייה ישנים. אין זה מדויק לטעון, כי לא היתה פעילות בנייה בגלעין, וכתוצאה מכך התרוקן אזור זה מאוכלוסייתו לגמרי. בבדיקה יסודית התברר, כי הגלעין המשיך לקלוט אוכלוסיה מבוגרת ואוכלוסיית מעוטי יכולת, שלא יכלו להחלץ ממצוקת הדיור בגלעין (שנל, 1980: קיפניס, 1978). משום כך התפתחה בו פעילות בנייה בממדים מצומצמים, לצד פעולות ההרס. ישראלי זיהה בשנות ה- 60 תופעה זו בגלעיני הכפרים הערביים בבקעת בית כרם ומצא, כי יותר מ- 40% מהבתים בגלעיני הכפרים הערביים בבקעה זו נהרסו, ובתקופה זו היתה תוספת של בנייה בגלעין, שהתבטאה בהוספת קומה או בשיפוץ בתים ישנים (ישראלי, 1979). שיפורים אלו נעשו בממדים מצומצמים, ולא גרמו לשינוי מהותי במבנה הגלעין.

בשנות ה- 80 התפתחה ביישובים הערביים מגמה חדשה, שגרמה להתרכזות הבנייה על-ידי ציפוף המבנים בתוך השטח הבנוי. בנייה זו מתבצעת על-ידי מחדשים ומשפרים, ההורסים את המבנים הישנים ובונים במקומם מבנים חדשים בני כמה קומות ואף בתי דירות הכוללים מספר רב של יחידות דיור. ריכוז הבנייה הביא לכך שבכפרים קטנים קשה כמעט לזהות את הגלעין או להבדיל בין הגלעין לבין השוליים, אם מבחינת צביון הבנייה, ואם מבחינת מערך הרחובות, חומר הבנייה, והארכיטקטורה של המבנים (שמואלי, שנל וסופר, 1985). טשטוש זה בולט בעיקר בכפרים בינוניים וגדולים, שבגלעיניהם נבנו מבנים של יותר משתי קומות המיועדות למגורים מעל קומת מחסנים או מסחר. בדיר חנא, למשל, ההתפתחות ההיסטורית המיוחדת של הגלעין לא השפיעה על פיתוח תהליכים ייחודיים בשלב ההתחדשות. 75% מהבתים בגלעין הם בני שתי קומות ויותר בעוד ש- 26.7% הם בני יותר משלוש קומות. בשוליים, לעומת זאת, רק 10.5% מהבניינים הם בני שלוש קומות (נסר, 1985). בכפר-כנא התברר, כי יש גידול במספר משקי הבית ויחידות הדיור בגלעין, גידול זה נבע מעלייה במספר המבנים הבנויים מכמה קומות, שגרמו לגידול בצפיפות ליחידת קרקע. עם זאת, חלה ירידה במספר משקי הבית הגרים באותה דירה, דהיינו, עלתה רווחת הדיור ועמה עלה השטח לנפש. בבדיקה התברר, כי הצפיפות ברוטו בגלעין כפר-כנא בשנת 1968 היתה 1.5 משקי בית לדונם. צפיפות זו עלתה, בשנת 1987, ל- 2.5 משקי בית לדונם. בין השנים 1982 ו- 1987 חדרו לגלעין כ- 62 משקי בית חדשים, המהווים כ- 32% מסך כל התוספת של משקי הבית בכל היישוב.

אין הגלעין מתחדש אך ורק על-ידי ספיגת חלק מהתוספת של משקי בית בכפר. הוא מהווה גם אזור אטרקטיבי מבחינה כלכלית וחברתית. בין השנים 1982 ו- 1987 משך אליו הגלעין את רוב העסקים והמסחר ביישוב, וכיום הגלעין מרכז בתוכו כ- 65% מסך כל המסחר והעסקים בכפר-כנא, המסחר המתפתח בגלעין מתמחה בעיקר בעסקים בעלי סף כניסה גבוה. הגלעין מרכז בתחומו גם את רוב הפעילות החברתית והמבנים הדתיים, וגם מבני ציבור אלו תרמו להגברת המשיכה אליו. באופן זה חידש הגלעין את מרכזיותו הגיאוגרפית והכלכלית-החברתית ביישוב.

בבדיקת המאפיינים של משקי הבית המתמקמים בגלעין התברר, שאלה שחדרו להתגורר בו מהווים בדרך כלל את הבנים הצעירים במשפחה. בכך גרמו לפתיחתו של מעין מחזור דורות. הדגם הגיאוגרפי של החדירה לגלעין מסתכם בכך, שככל שמתקרבים ללב הגלעין מספר משקי הבית הצעירים עולה וריכוז החנויות עולה גם הוא, התחדשות הבנייה בלב הגלעין מתבצעת עתה בעיקר על-ידי הריסת מבנים קיימים ובניית מבנים חדשים במקומם, ולא על-ידי שיפוץ או הוספת קומות למבנים קיימים.

כאמור, משמעות התחדשות הגלעין היא ציפוף הבנייה, המתבצעת באמצעות תוספת קומות או הקמת מבנה הכולל קומות מספר ובכל קומה דירות מספר. עתה (1988) בכפר-כנא יותר מ- 85% מהמבנים בנויים משתי קומות או יותר, בהשוואה ל- 41% מהמבנים שהיו בנויים משתי קומות בשנת 1976, בסקר שנערך בשלושת היישובים טיבה, טירה וקלנסואה בשנת 1976 התברר, כי רק 40% מהאוכלוסיה גרה בבניינים בעלי שתי קומות או יותר. כ- 48.8% מהבניינים בטייבה היו בעלי קומה אחת, בטירה השיעור המקביל היה 56% ובקלנסואה - 66.7% (משרד הפנים, 1979). עובדה זו הביאה לכך, שעורכי תוכניות המתאר מניחים, כי תהיה תוספת של קומה ויותר לבניינים הבנויים עדיין מקומה אחת בלבד. מכאן, שמגמות ציפוף הבנייה, שהן בעיקרן תוצאה של תהליך ספונטני, חופפות את מדיניות התכנון, לשני התהליכים של התחדשות הגלעין וציפוף הבנייה יש השלכות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות, על האוכלוסיה ביישוב.



 

הגורמים הצנטריפטלים


ההאצה בתהליך התרחבות השטח הבנוי נמשכה עד סוף שנות ה- 70. עתה אנו עדים להתמתנות בתהליך זה, ומתפתח תהליך של ריכוז היישוב על-ידי התחדשות הגלעין וציפוף הבנייה. תהליכים אלו הם תוצאה של גורמים צנטריפטלים, שהתפתחו "מלמטה" בחברה הערבית וביישוב עצמו, ו"מלמעלה" - על-ידי המדיניות התכנונית הקשיחה, החותרת למניעת התרחבות של השטת הבנוי ביישוב הערבי. להלן נסכם בקצרה את הגורמים הצנטריפטלים הנראים לנו כמשפיעים על התרכזות הבנייה ביישוב הערבי.


משק בית ערבי מאופיין בהיעדר ניידות מגורים בשלבים שונים של מחזור החיים, כפי שמקובל בחברה המערבית. ניידות המגורים בכפר הערבי מוגבלת לרוב לבניית בית, שהיא תופעה חד-פעמית. השיקולים שהנחו את משק הבית בקביעת מיקומו של המבנה היו, כאמור, בעיקר שיקולי בעלות על הקרקע, התואמת ברובה את המבנה החברתי המבוסס על השתייכות חמולתית. הבעלות על הקרקע מקנה ממד נוסף ליכולת הכלכלית של משקי הבית להחלץ ממצוקת הדיור. אולם מספרם של אלו, או זכויות ירושה של בעלי הקרקע הפנויה הנמצאת באזור המותר לבנייה הולכים ומצטמצמים, ורק ל- 25% ממשקי הבית יש קרקע פנויה או זכויות ירושה בתחום המותר לבנייה (קיפניס, 1978).

בשנים האחרונות, הבעלות על הקרקע כגורם הקובע את מיקום הבית הולכת ומאבדת אפוא את משמעותה. השיקול המשפחתי, לעומת זאת, עדיין חזק, ובמקרה שאין קרקע לבנים בונים ההורים מבנה של -מספר קומות, שבו מצויות יחידות דיור שמספרן תואם את מספר הבנים הזכרים במשפחה. בדרך זו, מתלכדים בני המשפחה הגרעינית שהיו פרוסים על מספר מבנים, כאשר כל בן בונה את דירתו בנפרד. הדיור המפוזר, שהיה שכיח בעבר, הוחלף בדרך זו במבנה אחד, הנועד למספר אחים השייכים לאותה משפחה.

כתוצאה ממחסור בקרקע לבנייה עלו מחירי הקרקע באופן משמעותי, עובדה זו עודדה את העיסוק במסחר במקרקעין, וביישוב הכפרי התפתח סחר קרקעות ער. הקרקע בתחום האזור הבנוי קיבלה משמעות כלכלית, נוסף על משמעותה הסימבולית והמעמדית. התפתחות שוק המקרקעין ביישוב הערבי ניזונה גם מהיצע מגרשי הבנייה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, אשר הפשיר קרקע לבנייה והחכיר אותה למחוסרי קרקע. היו, על כן, שלושה תהליכים שהביאו לריכוז הבנייה:
א. מעוטי יכולת, שאין ביכולתם לרכוש קרקע, העדיפו להוסיף קומה אחת או יותר על מבנה קיים לצורך משפחות הבנים, או שהקימו מבנה נוסף הסמוך למבנה הקיים, בשטח קרקע פנוי שהיה בעבר גינה מסביב לבית. בכך פתרו את בעיית הדיור במקום הסמוך לבית ההורים ולא נזקקו לנדידה למקום אחר במרחב הכפרי.
ב. בני הכפר, שרצו לרכוש מגרש לבנייה והיתה להם יכולת לרכוש קרקעות נהגו, בדרך כלל, לקנות מגרש קטן וניצלו את מלוא זכויות הבנייה עליו. תהליך רכישתם של מגרשי בנייה והקמת מבנה המגורים עליו יצר מבנה חברתי הטרוגני בשכונה. זאת, כיוון שאין הרוכשים שייכים בהכרח לאותה משפתה או לאותה חמולה.
ג. היו גם תושבים שחזרו למגרשי בנייה הנמצאים בגלעין הנטוש, ערך הקרקע בגלעין עלה בגלל מרכזיותם של שטחים אלה, וזמינותם לבנייה היתה נמוכה ומוגבלת. קרקע זו יכלה להוות פתרון למצוקת הדיור רק לחלק ממשקי הבית, או לאלה שהשקיעו את הונם בחנויות ובעסקים.


התהליכים שתוארו לעיל היו כרוכים בתהליך חברתי, שביטויו העיקרי היה החלשות מעמדם המסורתי של הזקנים בקבלת ההחלטות בהקשר למיקום הבתים החדשים, או ביכולתם להתנגד להתחדשות הגלעין על-ידי הריסתו. הצעירים החלו לנהל את חייהם בהתאם לצורכיהם ולתפיסותיהם, שהיו עדיין מושפעות בחלקן מן התפיסות הנגזרות מהתרבות המסורתית. חדירתן של הגישות החדשות למודעות משקי הבית הצעירים הגבירה את תהליכי הניידות בשוק המקרקעין, הביטוי המוחשי של שוק זה בגלעין מסתכם בהתפתחות הנכונות לוותר על קרקע, התפתחות שבלעדיה לא היתה הבנייה החדשה מתבצעת בגלעין אלא בממדים מוגבלים. כיוון שנכונות לוויתור על הקרקע לאחרים, על-ידי מכירה, החלפה, או הענקה ללא תמורה (בעיקר במקרה של קרובי משפחה), היא תנאי מוקדם לריכוז של מגרשי בנייה, רק בדרך זו אפשר היה להקים בתים מודרניים הדומים לאלו שהוקמו בשוליים. בבדיקה שנערכה בכפר-כנא התברר, כי יותר מ- 70% מהבנייה החדשה בגלעין עברה תהליך של ריכוז קרקע.

תפיסתו של מרחב הגלעין כאזור הנגיש ביותר ביישוב, בעל רנטת המיקום הגבוהה ביותר, משכה יזמים כלכליים להתמקם באזור זה ולרכוש קרקע או בתים, ולפעמים אף לשכור חנויות או בתים למשרדים. המוניטין שרכש לו שטח זה משך אליו, או לשוליו, את רוב הפעילות הכלכלית, אשר גברה גם בעקבות הגידול באוכלוסייתו. השינוי בנורמות הצריכה, והביקוש הגבוה למוצרים חדשים, הביא גם להתמחות העסקים ולגידול בנפחי המכירות של המסחר בגלעין.

נוסף על ערכה הגבוה של הקרקע בגלעין, הרי במקביל לתפיסת הגלעין כאזור בעל רנטת מיקום גבוהה, גברה גם התפיסה החברתית והתרבותית של הגלעין כמקום ייחודי בסביבתו, לאזור זה נודע יחס מיוחד מצד התושבים ביישוב. תושביו מוגדרים כגרים "באלבלד", דהיינו "ביישוב". הרגשת השייכות כלפיו נובעת מהעדפה רגשית, וחלק ממשקי הבית מעדיפים להתמקם בו, כיוון שהם רוצים להמשיך את שרשרת המשפחה במקום המזוהה כמקור הראשוני של היישוב. על התפיסה הרגשית יש להוסיף גם את השינויים בתפיסה, שנבעו דווקא מההסתגלות לתנאים המודרניים. נגישות גבוהה לשירותים ולמקורות אספקה החלה להיות גורם בעל חשיבות רבה בשיקולי המיקום, והעלות הכרוכה בחיבור הבית לשירותי התשתית (מים, טלפון, חשמל, ודרכים), עלתה בחשיבותה.

הגלעין וסביבתו נתפסים עתה בעיני התושבים כאתרים הקרובים לכל המקומות החשובים: לבתי-ספר, למבני דת, למערכת תחבורה המובילה לעולם החיצון, לחנויות ולשירותים שונים, הבית הנבנה בו אינו נתקל בבעיות של היתרי בנייה או של חיבור לרשת החשמל, המים והטלפון, וגם לא בהיעדר מערכת דרכים ותשתית אחרת. תפיסה זר של הגלעין, בעקבות השינויים המבניים והתפקודיים שהתפתחו בו, משכה בעיקר משקי בית צעירים: הדור הצעיר חש שמגורים באזור זה קרובים פיסית וחברתית למקורות השירותים הציבוריים והפעילות החברתית.


התשתית בין השוליים של היישוב לבין הגלעין וסביבתו. פיתוח מערכת תשתית כגון דרכים, חשמל, מים, טלפון, בתי-ספר, מרפאות ושירותים ציבוריים, הניתנים על-ידי הרשות המקומית, יצרו כנראה גורם מגרה למחפש אתר להקמת בית חדש בקרבת השירותים והתשתית הקיימת. מידת פיתוחם של השירותים ותפרוסתם המרחבית מעבר לגלעין וסביבתו, תלויה ביכולת הכספית של הרשות המקומית.


המדיניות הגמישה שהיתה נהוגה בעבר תרמה, כאמור, לתהליך הצנטריפטלי, אולם מוסדות התכנון מפעילים לאחרונה מדיניות תכנון, החותרת לאכיפת חוק התכנון והבנייה על-ידי הקפדה על בנייה בהתאם להוראות תוכנית המתאר, המטרה היא להביא למניעת התרחבותו של השטח הבנוי, ולגרום לציפוף הבנייה, רשויות התכנון נערכו להשגת מטרה זו בדרך של העלאת זכויות הבנייה באזור הגלעין ומסביב לו, ועל-ידי מניעת הבנייה מחוץ לתוכנית המתאר. התחברות לשירותי החשמל, המים, הטלפון ותשתיות נוספות, היא עתה תנאי למתן היתר בנייה.

הקשיחות ביישום הוראות החוק, המתבטאות בהריסת מבנים שנבנו ללא היתר, או על-ידי הטלת קנסות כבדים וסירוב לחבר בתים ללא היתר לשירותי חשמל וטלפון, תרמו רבות להתרכזות הבנייה ביישוב, התושבים משתדלים עתה להסתגל להוראות של מוסדות התכנון ומצייתים להוראות אלו על-ידי חיפוש פתרון דיור באזור שניתן לזכות בו בהיתר בנייה, משמעויותיה של מדיניות התכנון מסתכמות בהעלאת ערך הקרקע בתוך תחום התוכנית ובהגברת המחסור בקרקע לבנייה ביישוב. בכך מזרזת המדיניות את הפיכתו של היישוב הערבי ליישוב בעל אופי עירוני, בו הבנייה צפופה.



 

משמעותו של תהליך ההתכנסות


הגורמים הצנטריפטליים החברתיים, הכלכליים והמוסדיים, שינו את מבנה הכפר. לתהליך ציפוף הבנייה, שנגרם על-ידי בנייה לגובה, המהווה יעד חשוב של מדיניות התכנון והפיתוח, יש השלכות חיוביות. הוא מפחית את עלות השירותים והתשתיות, הן למשקי הבית והן לקופה הציבורית. הוא תורם גם לחסכון בקרקע. אך מול שתי ההשלכות החיוביות יש לתהליך זה מספר רב של השלכות שליליות, הנובעות מן המציאות הקיימת ביישובים הערביים.

היישובים הערביים התפתחו ברובם באופן ספונטני, וללא מערכת דרכים מפותחת. תופעה זו נובעת משילובם של גורמים רבים: המבנה הפיסי של היישוב הערבי, שרובו מצוי בשטח הררי: הקשיחות של מערכת החזקה על הקרקע; וההשקעות הציבוריות המועטות בפיתוח התשתית. מערכת הדרכים הצרה קיימת לא רק בגלעין אלא גם בשוליים של היישוב והיא אינה יכולה לענות על הגידול הצפוי במספר כלי הרכב ועל העלייה הצפויה בעומס התנועה הנובעת מהתגברות הניידות ומציפוף הבנייה. עם זאת, ההתפתחות של רצף הבנייה הצפופה, הן הקיימת והן הצפויה, והיעדרם של שטחים המיועדים לשירותים ציבוריים שונים, יגביר את הלחץ על השירותים הקיימים, שאינם מסוגלים לקלוט את הגידול הצפוי, לאור התחדשות הגלעין וציפוף הבנייה בתוכו יתפתח גלעין מוגדל מבחינה פיסית, הלחץ הסביבתי עליו יגבר, ודבר זה יקשה על יישום פתרונות לשיפור סביבת המגורים והתשתיות.

הגידול במשקי הבית המחפשים פתרונות דיור הולך ונמשך, ולאור המחסור בפתרונות דיור הולמים, המחסור בקרקע לבנייה, ורמת הפיתוח הסביבתי הנמוכה ביישובים הערביים, תגבר נטישת היישוב מצד משקי בית צעירים שיעברו לעיר. ניצנים אלו של נטישת היישוב הערבי הכפרי עלולים לסמן מפנה בהתנהגותה של האוכלוסיה הערבית. לכך יש השלכות שליליות על היישוב הערבי הכפרי, אשר נהנה בעבר מגידול דמוגרפי מרשים שנקלט בכפר.



 

סיכום


היישוב הכפרי הערבי בארץ התפתה, ועבר מיישוב מגובב ומרוכז סביב עצמו ליישוב מפוזר. הגורמים הצנטריפוגלים שעודדו את התפשטותו, כללו בין השאר את הגידול במספר משקי הבית, את חוסר המקום בגלעין, את החסרונות שמקורם בטיפוס הבנייה, ואת הדגם המרחבי של הבעלות הפרטית על הקרקע, בתקופה האחרונה אנו עדים לתהליך הפוך, המתבטא בהתחדשות הגלעין על-ידי ריכוז הבנייה וציפופה. שינוי זה נובע מקשיחות במדיניות התכנון, ומשינויים בשיקולי המיקום של הבית. התרכזות הבנייה גרמה להתרחבות השטח המוגדר כאזור הגלעין. תהליך זה גובר ביישובים הערביים, אך אינו מלווה במידה מספקת בשיפור הסביבה הפיסית ובפיתוח תשתיות, העשויות לקלוט את תוספת משקי הבית הפוטנציאליים.

תהליך התכנסות המגורים ביישובים הערביים השפיע על הגיאוגרפיה הפנימית של היישוב הערבי מבחינה חברתית ופיסית. שיקולי בחירתו של מיקום המגורים, תלויים במכלול התנאים החברתיים, הכלכליים והמוסדיים ובהסתגלות אליהם, וכן בהזדמנויות הקיימות ובהעדפות בין החלופות, ניכרת נטייה גוברת להעדפת המגורים בגלעין, או בתחום המותר לבנייה, כתוצאה מאילוצים תכנוניים מוסדיים. התנהגות מרחבית זו מחייבת נקיטת מדיניות פיתוח עקבית, אשר תמנע את התפתחותו של מבנה פיסי צפוף מדי שיהווה מטרד לאוכלוסיה המתגוררת בו.



 

מקורות


אנדן, א' (1982). דגם שכונות חדשות בכפרים ערביים בצפון הארץ, עבודת גמר לקבלת התואר מוסמך, חיפה: החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה.
גולני, ג' (1967), "גיאוגרפיה יישובית של הכפר המסורתי, מדגם כפר טייבה", חיפה: הטכניון - מ.ט.ל., הפקולטה לארכיטקטוריה ובינוי ערים.
ישראלי, ע' (1979). בקעת בית כרם ויישובה, החוג האזורי לידיעת הארץ, המועצות האזוריות סולם צור וגעתון.
כהן, א' (1986), ערביי ישראל, היבטים כלכליים, גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים.
מאיר-ברודניץ, מ' (1967). "תמורות במבנה הפיסי של הכפרים הערביים בישראל", עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, חיפה: הטכניון.
מאיר-ברודניץ, מ' (1983). "הדינמיקה של השינויים הפיסיים בכפר הערבי בישראל", בתוך: א' שמואלי, א' סופר ונ' קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, ב, חיפה: אוניברסיטת חיפה ומשרד הבטחון, עמ' 762-745.
מאיר-ברודניץ, מ' (1986). "תהליך פירוור הישובים הערביים בישראל", אופקים בגיאוגרפיה 18-17, עמ' 124-105.
מינהל התכנון (1979). תוכנית אזורית כוללנית לטייבה, טירה וקלנסואה, ירושלים: משרד הפנים.
משרד הפנים (1979), חוק התכנון והבנייה תשכ"ה- 1965, הדפסה שנייה,
נסר, ס' (1985). תמורות בעיצוב הכפר הערבי בגליל ובגדה המערבית, ניתוח השוואתי, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, חיפה: הטכניון.
סגל, י' (1967). הבנייה בכפרים הערביים והתפתחותה, ירושלים: משרד הפנים.
סופר, א' (1979). "התיישבות ערבית בצפון - ממדים והשלכות", כנס החברה הגיאוגרפית הישראלית, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 104.
קיפניס, ב' (1978), סיוע בדיור במגזר הערבי, חיפה: אוניברסיטת חיפה.
רוזנפלד, ה' (1964). הם היו פלחים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
שידלובסקי, ב' (1965). "תמורות בפיתוח הכפר הערבי בישראל", המזרח החדש 2-1, עמ' 37-25.
שמואלי, א', שנל, י' וסופר, א' (1985). המשולש הקטן - גלגולו של אזור, סדרת מונוגרפיות לתקר המזרח התיכון 3, חיפה: המרכז היהודי ערבי והמרכז לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה.
שנל, י' (1980), "אזורים חברתיים ביישובים העוברים תהליכי עיור ומודרניזציה, בהדגמה: טייבה", עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, חיפה: הטכניון.

Amiran, D.H.K. (1953). “The Pattern of Settlement in Palestine”, Israel Exploration Journal 3, pp. 192-209.
Bar-Gal, Y. and Soffer, A. (1981). Geographical Change in the Traditional Arab Village in Northern Israel, Durham: Durham University.
Meyer-Brodnitz, M. (1983). “Rural-Urban Migration of Arabs in Israel – A Case Study of Residential Choice and Planning Policy”, Ph.D. Thesis, University of London.




הוצאת אוניברסיטת בר-אילן: www.biu.ac.il/press



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: גורמים צנטריפוגלים וצנטריפטלים והשפעתם על עיצוב המבנה של היישוב הערבי
מחבר: חמאיסי, ראסם
שם  הספר: היישוב הערבי בישראל : תהליכים גיאוגרפיים
עורכי הספר: גרוסמן, דויד; מאיר, אבינועם
תאריך: 1994
הוצאה לאור: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב; הוצאת אוניברסיטת בר אילן; י"ל מאגנס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית