הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות > דרוזים
אקדמון


תקציר
על שורשי העדה הדרוזית בשני ריכוזיה העיקריים במזרח התיכון - הר הלבנון והר החוראן (ג'בל אד-דרוז), על הצעדים הראשונים של הדרוזים בישראל, על דרוזים בפוליטיקה הישראלית, על מערכת השיפוט העדתי ועל זעזועים חברתיים בעדה הדרוזית.



הדרוזים
מחבר: אורי שטנדל


הדרוזים מהווים חטיבה דתית-עדתית נפרדת בארצות מושבם. בפי העם ובמקורות עבריים מאוחרים הוסב עליהם השם "פלשתים", אך הם עצמם מתקראים "בני מערוף", דהיינו "בני החסד", ונראה כי שמרו תמיד בגאווה על יחודם, תוך הקפדה שלא לבוא בקשרי נישואין עם זרים.

על הופעתם של הדרוזים באיזור אין לנו ידיעות ברורות. בהדרגה הסתגלו לסביבתם, אולם עוד במאה ה- 17 מציין הנוסע התורכי אוליה צ'לבי, כי הלהג הערבי שלהם שונה משפת שכניהם ודרוש היה מתורגמן כדי להסבירו.

הדרוזים במזרח התיכון שוכנים בחבלי ארץ הרריים. הם מהווים מיעוט בארצות ריכוזיהם במזרח התיכון; סוריה, לבנון וישראל, מדינה עצמאית אין להם. נחלקות הדיעות בשאלה, אם המה עדה דתית או לאום בהתהוותו, אולם אין ספק שבכל שלוש המדינות צברו עוצמה פוליטית, הרבה מעבר לגודלם היחסי.(86)

בשלושתן מציינים אותם גיבוש פנימי ניכר, גאווה עדתית ונסיון צבאי עשיר, המוצא ביטויו בהשתזרותם הגוברת בכוחות הבטחון.

בצידה התפתחה מסורת נאמנות לשלטון, פרי כורח הסתגלות, תולדת המציאות. יש קושרים אותה ל"תקיה", אותה הצנעה עצמית מול ריבונות עויינת, מעין אימוץ דרך "אנוסים", כדי לשרוד, ומכאן יכולת הזדהות עם המדינה, בה הם מהווים מיעוט, שהיא כמעט חובה עפ"י מנהג דורות, למען הגשמת מצוות הקיום.(87) "הציות לשליט הוא מצווה דתית, ואם יבוא שליט אחר, נציית לו", חורץ גם היום שיח' ג'בר מעדי.(88)

אכן מתוך חרדת כלייה נהגו הדרוזים בקרב שכניהם באיזור עפ"י הכלל: "הייה מוסלמי בחוץ ודרוזי בביתך", כשבצידו עקרון האחווה בעת מצוקה המוגדר "חפט' אלאחואן", בהיות כל הדרוזים אחים זה לזה.

אפשר שבתקיה נעוצים שורשיה של גמישות המאפשרת השתלבות. במרוצת המאה העשרים הפכה נכס פוליטי, שלבושו חילוני מובהק, כושר התערות מעשי-הגיוני בחיי המדינה, תוך צמצום נקודות חיכוך עם הרוב, לצורך חיזוק הדרוזים כמיעוט. השתלבות המזכה בשמירת הייחוד, ללא כל העמדת פנים או הצנעה, כמעט היפוכה של התקיה, ששוב אין בה צורך במתכונתה ההסטורית המקורית.

אמנם בלבנון נשתבש כליל מושג הנאמנות למדינה מאז מלחמת האזרחים, אך בישראל ובסוריה היא שרירה וקיימת עד היום. לשון אחרת: נאמנותם למדינותיהם, העויינות זו לזו, כמו מציבה אותם משני עברי המתרס, דרוזי ישראל מול דרוזי סוריה.

אולם לא כך נתפס מצב מורכב זה בעיני בני העדה משני צידיו של הגבול, שלמדו שלא לחדד ניגודים, תוך שהם חיים בשני עולמות, מגשרים על פני תהומות בגישה שכולה פכחון, הכרת המציאות והסתגלות מתמדת לנפתוליה.

דתם של הדרוזים סודית. טמירה, מוזרה; קשה לפענוח אף דרכם הפוליטית, המשקפת סוד חוכמת חייים מסתורית, לא קלה להגדרה.

לדידם של הדרוזים בישראל מתעצמת הבעייה נוכח עמדתם של בני עדתם ברמת הגולן, בעיקר בעת הפגנות איבה כלפי השלטון הישראלי במג'דל שמס, במסעדה ובישובים אחרים, הסמוכים לגבול הסורי.

ברור בעליל שהדברים אינם פשוטים, עיתים שוב אי אפשר להקהות את חוד הסתירה הפנימית, והשאלה מי אתה? לאן אתה שייך? מזדקרת במלוא חריפותה.

לפיכך אין זה מיותר לבחון שורשי העדה הדרוזית בשני ריכוזיה העיקריים במזרח התיכון, שכן שאלות רבות מסתעפות מיחסי הדרוזים בישראל עם אחיהם שם.


 

הר הלבנון


עד אמצע המאה ה- 19 היה הר הלבנון ידוע בשם "הר הדרוזים", אך בהדרגה נשמטה אחיזתם בו. העדה נחצתה במערכה חריפה בין שני מחנות, "קייס" מול "ימן".(89)

כבר בשלהי המאה ה- 17 החלו משפחות דרוזיות, שנימנו על מחנה "ימן", להגר לחוראן. בשנת 1711 הובסו הימנים בקרב מכריע, שנערך בעין-דארה, על-ידי הקיסים בהנהגת בית שהאב. בעקבות תבוסה נחרצת זו גברה תנועת ההגירה מהר הלבנון אל החוראן.

באותה תקופה הגיעו לחוראן דרוזים אף מסביבות חלב, שנמלטו מלחץ שכניהם המוסלמים. בסוף המאה ה- 18 שימש החוראן מקלט למשפחות דרוזיות, שנפגעו משלטון בשיר השני. השלב האחרון בתהליך זה חל בעטיים של מאורעות הדמים 1840-1860, שסתמו את הגולל על השליטה הדרוזית בהר הלבנון. עם גלי ההגירה האלה נעתק גם השם "ג'בל אד-דרוז" מהר הלבנון והוסב מעתה על הר החוראן.


 

הר החוראן - ג'בל אד-דרוז


בהר החוראן מהווים היום הדרוזים מרביתה של האוכלוסיה - למעלה מ- 85%. במאה ה- 19 מזדקרת שאיפתם של הדרוזים לאי-תלות בשלטון העות'מאני ומשנת 1852 נאלץ "השער העליון" לשגר שוב ושוב משלחות צבאיות, שניסו לשווא למגר כוחם של הדרוזים. בהנהגת בית אטרש עמדו הדרוזים מול התקפות חוזרות ונשנות על מעוזיהם.

בראשית תקופת השלטון הצרפתי התחזק מעמדם של הדרוזים וב- 5 באפריל 1921 הוכרזה עצמאותו של ג'בל אד-דרוז כאיזור אוטונומי, אחד מחמש "מדינות הלבאנט", אך במשך הזמן נתגלעו חיכוכים, שגרמו ל"מרד 1925". לאחר דיכויו התפתח מאבק ממושך של הדרוזים להבטיח עצמאותם, ובמהלכו הצליחו הדרוזים לשמור על מעמדו המיוחד של ההר, תוך תנודות, משברים והסתגלות הכרחית לנסיבות המשתנות.

גם כיום לא נעלם המתח שבין תושבי הר הדרוזים לבין השלטון המרכזי בסוריה. מדי פעם נחשפים הניגודים בדרכים שונות, עקב נסיונות ממשלת דמשק לטשטש ייחודם של הדרוזים. מאידך ניכרת השתלבותם של דרוזים בשורות הצבא הסורי, בו הגיעו לדרגות גבוהות בפיקוד עוד מימי השלטון הצרפתי.

בהר הדרוזים שוכנות משפחות רבות, שמוצאן מארץ-ישראל. הן הגרו לשם בעבר הרחוק, כדי להימלט מגיוס לצבא העות'מאני. לפי אומדנו של שיח' אמין טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, מהוות משפחות דרוזיות המכונות "צפדי" כ- 20% מתושבי ג'בל אד-דרוז, להעיד כי רבים הדרוזים שהגרו מאיזור צפת שבגליל אל ההר בדרומה של סוריה.(90)

ריכוזים קטנים יותר של דרוזים מצויים בהר החרמון וואדי א-תים שלמרגלותיו, ברמת הגולן ובג'בל אלאעלא שבסביבות חלב.

על ראשיתו של היישוב הדרוזי בארץ-ישראל מעטים הנתונים. קרוב לוודאי, שכבר במאה ה- 11, סמוך להתהוותה של העדה, היו ישובים דרוזים בגליל, שכן מרכזה הראשון היה בואדי א-תים, ומשם החלה התפשטותה דרומה. למן המאה ה- 13 מצטברות ידיעות גם על כפרים דרוזיים בסביבות הג'רמק. נראה שהיישוב הדרוזי בגליל קדם הרבה לזה שבכרמל. בעבר אף היו הכפרים הדרוזיים בגליל צפופים יותר. בדרך מסעו במאה ה- 17 מנה אוליה צ'לבי ישובים דרוזיים בענבתא, סוק-עתיק וגוש חלב. בדורות מאוחרים יותר לא נותר להם שריד.(91)

אין ספק כי משפחות דרוזיות רבות בישראל, מוצאן מצפון סוריה, כפי שמעיד לעיתים שמן הנגזר מעיר ידועה. נפוץ השם "חלבי", בעקר בדאלית אל כרמל, בה משפחת חלבי היא הגדולה ביותר, ועליה נמנה ראש המועצה. אף מלבנון הגיעו לארץ מהגרים בזמנים שונים והתנחלו בה. בעספיא מהלכת מסורת, לפיה נוסד היישוב על-ידי משפחות שמקורן בלבנון.


 

צעדים ראשונים של הדרוזים בישראל


במהלך רישום האוכלוסין, לאחר קום המדינה, נפקדו 14,500 דרוזים, שהיוו 9% מאוכלוסיית המיעוטים. הם שוכנים בעיקר בגליל המערבי ובהר הכרמל ומונים היום קרוב ל- 85 אלף נפש - כ- 9.5% מבני המיעוטים, 1.8% מכלל תושבי ישראל.

עם שוך קרבות תש"ח התבלטו מיד בזירה הפוליטית מנהיגים דרוזים, שהתייצבו מול הכנופיות כבר ב"תקופת המדינה בדרך"; שיח' לביב אבו רוכן, שיח' צאלח ח'ניפס, שיח' ג'בר מעדי ואישים אחרים.(92) תוך זמן קצר הם יתפסו עמדות השפעה רמות במימסד הדתי העליון או בכנסת ישראל.

בכנסת הראשונה, שנבחרה ב- 25 בינואר 1949 לא כיהנו כלל דרוזים. היא התפזרה תוך שנתיים ועתה החל מאבק פוליטי מסועף, בו השתזרו הדרוזים בתנופה.

"ברשימה הדמוקרטית" לערביי ישראל הוצב השיח' הדרוזי ג'בר מעדי מירכא במקום שלישי אחרי סיף א-דין זועבי המוסלמי ומסעד קסיס, נוצרי, יווני-קתולי. היתה זו הרשימה המרכזית, שפעלה בישובי המיעוטים והיא זכתה ב- 16,370 קולות כשרים. שיח' ג'בר מעדי נבחר במסגרתה לכנסת ועמו שיח' צאלח ח'ניפס, דרוזי משפרעם, שנבחר שני ברשימת "הקידמה והעבודה", שצברה 8067 קולות כשרים.(93)

שתי הרשימות ניזונו ממפא"י, מפלגת השלטון. נאמנותם של המנהיגים הדרוזיים למדינה היוותה נכס פוליטי, אולם בו עצמו לא די. הכרח היה להשיג תמיכה ממשית ואין ספק שמנהיגים דרוזים אלה הוכיחו השפעתם, אם כי כבר בשלב זה לא נעדרו מתחרים.

זו תקופת בראשית. אט אט מתגבש המערך הפוליטי בכללו. הדרוזים אינם מהווים יחידה פוליטית בפני עצמה. הם משתזרים בקרב בני המיעוטים. מתכונת זו נשמרה בעינה תקופה ארוכה. העדה קטנה מדי, ואינה מהווה מיקשה אחת. לכן לא נוצר סיכוי לרשימה דרוזית עצמאית בתור שכזאת לעבור את אחוז החסימה.

במרוצת השנים הלכה וגברה מגמה בעדה הדרוזית להצביע במישרין למפלגות ציוניות. תופעה זו היא פרי טבעי של ההשתלבות המעמיקה בחיי המדינה."(94)

בבחירות לכנסת השלישית, שנערכו בשנת 1955, שוב הוצב שיח' ג'בר מעדי במקום השלישי ברשימה הדימוקרטית של ערביי ישראל הקשורה למפא"י. הפעם לא נבחר, אך הצליח לתפוס בה מושב איתן בשנותיה האחרונות, שכן ב- 1 בפברואר 1956 התפטר ח"כ סיף א-דין זועבי, בהתאם להסכם מוקדם בין מועמדי הרשימה, כדי לפנות כסאו לג'בר מעדי, שכיהן בכנסת השלישית עד פיזורה.(95)

בשנת 1959 נבחר ראש מועצת עספיא, לביב אבו רוכן, לכנסת הרביעית. שוב עלה מועמד, שהוכיח בעיתות משבר נאמנותו למדינה. דומה שהכפרים הדרוזים בכרמל הגדילו משקלם הסגולי. במערכת בחירות זו ניתק שיח' צאלח ח'ניפס משפרעם את קשריו ההדוקים עם מפא"י. הוא הקים רשימה עצמאית יחד עם מסעד קסיס, אך היא נכשלה. היא לא עברה את אחוז החסימה, אם כי ללא ספק שאבה קולות דרוזים ממפא"י והרשימות הנילוות לה.

שיח' ג'בר מעדי גילם שנים רבות דמות ה"איש החזק" בעדה הדרוזית. כוכבו דרך ועלה. הוא נבחר גם לכנסת החמישית, בה הצביע ב- 1963 נגד ביטול הממשל הצבאי, כשההכרעה נפלה על חודו של קול.(96)

במערכת הבחירות לכנסת בשנת 1961 נערכו נסיונות בקרב אישים דרוזים ליצור מסגרת עצמאית. נכבדים מקרב העדה בקשו להקים רשימת מועמדים דרוזים, אך מפא"י התנגדה והרעיון נגנז. שיח' צאלח ח'ניפס ניתק ממפא"י ולפי שנכשל בבחירות הקודמות, בהתמודדו ברשימה עצמאית טווה עתה קשר עם המפד"ל.

במערכת זו ניכרה בקרב הדרוזים התרוצצות רבתי, כשגורמים שונים, רבי עוצמה, מושכים לכוונים מנוגדים. עם זאת לא היה ספק בכוחה המכריע של מפא"י בקרב העדה. אבא חושי, ראש עירית חיפה, פתח את מסע הבחירות של המפלגה במגזר הערבי בנאום בנצרת, בו הבטיח קבלת בני המיעוטים כחברים מלאים במפא"י, אם תשונה שיטת הבחירות. קשריו האמיצים עם הנכבדים הדרוזים טבעו חותמם גם הפעם, בגייסו באמצעותם מצביעים דרוזים רבים, הן מכפרי הכרמל והן מן הגליל.


 

ראשית מפנה - רק"ת "נוגסת", מפלגת השלטון "מפסידה גובה"


במערכת הבחירות לכנסת הששית ב- 1965 הסתמנה ראשית מפנה, עם עליית כוחה של רק"ח ותחילת חדירת גח"ל למגזר הדרוזי. שיח' קפטאן חלבי מדאלית אל כרמל חצה את "הקווים" ועבר למפלגת הימין, אולי כמחאה על שלא נבחר לקאדי. מעתה מתחיל "מונופול" מפלגת העבודה להתכווץ.

מגמה זו התחזקה שלוש שנים לאחר מכן, בבחירות לכנסת השביעית, בהן זכתה המפלגה הקומוניסטית ב- 10% מקולות הדרוזים.

במערכה זו גברו הקולות הקוראים למפלגת העבודה לקבל דרוזים לשורותיה כחברים שווי זכויות, תוך הדגשת קורבנות הדמים של בני העדה במערכות ישראל, אך כמאל מנצור, המועמד הדרוזי המסור, שולב רק במקום ה- 92 ברשימת העבודה.(97)

בעדה הדרוזית גברה המרירות, תוך תחושה עמוקה, שלא ניתן גמול מתאים להשתלבותם המלאה במאמצי הבטחון של ישראל. בדור הצעיר נשמעה ברורה קריאת תיגר על המימסד, שבאה לידי ביטוי בהצבעת מחאה חריפה. אף בבחירות להסתדרות זרמו קולות דרוזים רבים לרק"ח.(98)

בבחירות לכנסת השמינית ב- 1973 נמשכה מגמה זו. למעלה מ- 2000 דרוזים הצביעו לרק"ח. התמיכה גדלה במערכות הבאות, תוך שהיא משקפת תסיסה מחריפה בישובים הדרוזיים.

תופעה זו ניזונה גם מן הזרמים הגועשים במגזר הערבי בכללו. אין ספק אף בהשפעות הישירות של מרכזים ערביים על ישובים דרוזיים המצויים בתחומם, כפר יאסיף, שנצבע "אדום", הטיל צילו על ירכא, גו'ליס, אבו סנאן וג'ת. מראמה שוגרו חיצים לבית ג'אן, סאג'ור, עין אלאסד ומגאר. הכפרים כסרא, כפר סמיע, יאנוח וחרפיש נקלעו לאווירה שהוקרנה אליהם מתרשיחא.

המערך נאבק לעצור את תהליך הנגיסה בכותו במגזר הדרוזי. בשנת 1970 החליטה מפלגת העבודה לקבל לשורותיה דרוזים ששירתו בצה"ל, אולם מעתה הפכה התחרות קשה ביותר. כל המפלגות הסתערו על הדרוזים, הנפתחים אף הם לקראתן, כפועל יוצא של תהליכים מרכזיים:
א. ההשתלבות במדינה, תוך התנתקות מתלות במפלגה אחת.
ב. התרופפות מסגרות חברתיות מסורתיות ועליית משקלו של הפרט, תוך התגברות קולו של הדור הצעיר.
ג. הופעת אישים חדשים על פני המפה הפוליטית.

מערכת הבחירות במאי 1977 שימשה בבואה נאמנה לחותם שלושת תהליכים אלה, כשהיא עצמה מובילה למהפך פוליטי בישראל. הכנסת התשיעית שונה היתה לחלוטין מקודמותיה והעדה הדרוזית יצאה נשכרת.

כוחו של המערך נגרע במגזר הדרוזי. מרכז הכובד נעתק ממנו. הייצוג הדרוזי גדל בממדים עצומים, בלא כל יחס לשיעור המצביעים מקרב בני העדה, אך המערך הפסיד את "האבהות". לא מחלציו יוצאים מעתה חברי הכנסת הדרוזיים.


 

דפוסים פוליטיים חדשים


מערכת הבחירות לכנסת התשיעית ציינה עידן חדש, לא רק במבנה השלטוני של המדינה בכללותה, אלא גם בנתיבי המערך הפוליטי במגזר הדרוזי. הקמתה של ד"ש יצרה יש מאין הזדמנות מיוחדת ל"יזמים פוליטיים" מקרב העדה לאחוז "בשני הקצוות", ליהנות משני העולמות.

התנועה הגיחה בסערה אל הנוף הפוליטי הצמא לשידוד מערכות וכבר בדרך קביעת רשימתה הטילה חידוש מהפכני בשיטת "כולם בוחרים את כולם", הווה אומר: בחירות אישיות, כמעט נוסח הפוליס היוונית.

למועמדים השונים, שחתרו להבחר, לא היתה שהות להתארגן כהלכה. הם חיפשו משענת מהירה, רחבה, מוצקה, או בלשון אחרת, קהל בוחרים מלוכד דיו, שיש לנימנים עליו מכנה משותף מספיק להבטיח הצבעה אחידה ואף קשירת "עסקאות", אם כי הן היו אסורות לכאורה עפ"י התקנון.

המועמדים הדרוזים יכלו ל"ספק את הסחורה". הם לא התקשו לרשום בבת אחת מאות ואף אלפי דרוזים לתנועה החדשה כחברים מן המניין.

בהיותי דובר ד"ש, זוכר אני היטב את הפעילים הדרוזים, כשהם מופיעים במשרדי התנועה בדרום תל-אביב ומביאים עמם ערימות טפסי הצטרפות של אוהדיהם, יחד עם דמי הרישום. מועמדים יהודים לא יכלו להתחרות בהם בקצב, בתנופה ובהיקף. ברור היה שהם מביאים "גייסות" ושאלה יתמכו בהם בהצבעה חד-משמעית. כך משכו אליהם גורמי מפתח, ששיחרו לפתחם כדי לזכות בתמיכה רחבה על דרך "עיסקה", לאמור: "תן לי אתה את קולותיך ואני אשתמש בהשפעתי כדי לסייע לך. את הקולות "שלי" אנווט אליך".

התפתחה תחרות, קשה היה להסתירה, בין המועמדים על ה"קולות הדרוזים", שנתפסו כמבטיחי הצבעה גושית, להבדיל מן הצורך לאסוף תמיכת בודדים. אין תימה ששני הצעירים הדרוזים החרוצים, שפיק אסעד מבית ג'אן וזידאן עאטשי מעספיא, הגיעו להשגים מרשימים ביותר בבחירות הפנימיות, בכובשם את ראש העשיריה השניה. הם אכן נבחרו לכנסת התשיעית, כשבצידם מעברו השני של המתרס, אמל נאצר א-דין, האב השכול, חבר כנסת דרוזי בשורות הליכוד. מעמדו נקנה לו על בסיס אישיותו, ללא חישובי קולות.

שיח' ג'בר מעדי נותר בחוץ, אך שמורה היתה לו ההבטחה לחילופין בהסכם עם חבר הכנסת הבדוי, שיח' חמאד אבו רביעה. משנרצח נכנס הוא תחתיו, עת שלושת בניו שהורשעו ברצח מרצים עונשים בכלא. המאבק העז על המושב בכנסת יצר מתיחות עצומה בין דרוזים לבדויים.(99)

בנסיבות אלה כיהנו ארבעה חברי כנסת דרוזים בכנסת התשיעית, שונים זה מזה, אך כולם בעלי תודעה עדתית מפותחת. הם ייצגו כ- 45,000 דרוזים, שהיוו 1.2% מכלל תושבי המדינה, דהיינו כמעט פי שלושה מחלקם היחסי, שעה ש- 84,000 נוצרים לא זכו לכל ייצוג, בעוד את המוסלמים, 446,500 נפש, המהווים מרבית בני המיעוטים, ייצגו שלושה חברי כנסת בלבד. לשון אחרת; הדרוזים בהיותם 8% מכלל בני המיעוטים זכו לארבעה חברי כנסת, לעומת המוסלמים, שהיוו 77.5% מבני המיעוטים.

אין ספק שזו היתה תופעה חד פעמית, פרי הנסיבות שנצטרפו אז יחדיו, אולם היא מצביעה על כוחה המיוחד של העדה הדרוזית "להשתלב" מהר בצירופים פוליטיים מזדמנים. יש בה גם כדי ללמד על נכונות הקליטה של המערך הפוליטי הישראלי גורמים דרוזים, הן בגלל השירות הצבאי, הן בשל כושר גיוס הקולות מקרב בני העדה, לעומת חולשת הנוצרים במישור זה של "איסוף קולות".

הבחירות לכנסת ה- 10, בשנת 1981, כבר נערכו בתנאים אחרים. ד"ש שנתפלגה, שקעה. הגוף המרכזי שלה נעלם מן הנוף הפוליטי. נותרה תנועת שינוי, בה החזיק זידאן עאטשי מעמד. הוא הצליח להבחר, כשהוא מוכיח כושר הישרדות, נוכח לחצים עצומים. אמל נאצר א-דין שמר גם הוא על מושבו "המשוריין" לו במסגרת הליכוד. לעומתו שוב לא חזר שיח' ג'בר מעדי לכנסת, כשהעדרו ממנה משקף ירידת הגורמים הפוליטים המסורתיים, שהוא ייצגם נאמנה שנים רבות, ובעת ובעונה אחת יש בו כדי להצביע על התדלדלות המערך בקרב הדרוזים.

למעשה שוב אין ייצוג לדרוזים בתור שכאלה. תמה פרשיית "הרשימה הנלווית", בה הופיע שיח' מעדי כנציג הדרוזים. אמל נאצר א-דין נכלל ברשימת הליכוד, בעיקר בשל אישיותו. זידאן עאטשי לא ראה את בחירתו על רקע עדתי, למרות פעילותו המסועפת בישובים הדרוזים, כדי לשאוב תמיכה בשינוי.

מתכונת זו נשמרת גם בכנסת ה- 11, כשבמהלך שנות השמונים התחולל תהליך התרופפות גורם הריכוזיות בעדה הדרוזית. המנהיג הדתי הישיש, שיח' אמין טריף, הוסיף לשמור על סמכותו, חרף גילו המופלג, אולם מלבדו אין עוד אישיות חובקת כל, הזוכה לתמיכה רבתי מכל הקצוות. לא צמחה מנהיגות פוליטית דרוזית, בעוד תהליך ההשתלבות בחיי המדינה וניגודים פנימיים בעדה יוצרים פיזור כוחות.

שיאו של התהליך בא לידי ביטוי בכנסת ה- 12, בה לראשונה, לאחר כמעט ארבעים שנה, אין העדה הדרוזית מיוצגת כלל בבית הנבחרים הישראלי.

זידאן עאטשי לא הצליח עוד לשרוד בתנועת שינוי, בה גבר עקרון הבחירות האישיות הפנימיות על כל מגמת שריון עדתית. הלחצים בליכוד, על רקע בחירות חופשיות סוערות, דחקו גם את אמל נאצר א-דין.

המערך ניסה לשמור על "מושב משוריין" לעדה הדרוזית, אולם גם בו גברו השואפים אל הצמרת על שיקולים מפוכחים וצאלח טריף הוצב במקום הארבעים, "על הגבול". ואכן הוא לא נבחר, אם כי הוא ממתין על הסף, שהרי למערך 39 מושבים ולא מן הנמנע, שהוא ימצא עצמו על ספסלי הכנסת, מאוחר יותר, אולי על סף סיום כהונתה.

מן הראוי לציין, כי המערך ראה לנכון ליתן קדימות למועמד הדרוזי על פני המועמדת הנוצריה, נלי כרכבי משפרעם, ששובצה במקום ה- 45, למרות העדיפות המספרית של בני העדות הנוצריות.(100)

אלא שנראה שנושא הייצוג העדתי הולך ומאבד ממשקלו. המפלגות אינן מצליחות לשמור על מושבים "משוריינים", על רקע הדמוקרטיה הפנימית המעמיקה שורשיה. גם העדה עצמה, שוב אינה מסוגלת ל"תגמל" כראוי על שיבוץ מועמד מבניה במקום "ריאלי", בעיקר כשקשה למצוא מנהיג שבאישיותו זוכה למעמד המבטיח תמיכה רחבה, בשל עצם הצבתו, מה גם ששיטת הבחירות איננה מעודדת דרך זו, מהיותה בלתי אישית.

יש אף הגורסים כי אין תכלית למפלגה לשריין מקום בטוח למועמד, מתוך צפייה שהוא יביא קולות בני עדתו.(101) בנושא זה נראה שאין לקבוע מסמרות פלדה. אין ספק שאישיותו של המועמד מהווה גורם חשוב, אם גם לא בלעדי. תוצאות הבחירות לכנסת ה- 12 מוכיחים כי לעיתים נודע משקל משמעותי בתודעת הבוחרים הדרוזים להצבת מועמד מבני עדתם או להשמטתו, אולם אין לגזור מהן מסקנה מכלילה.

הבחירות לכנסת ה- 12 התאפיינו בחידושים מסוימים לעומת המערכה הקודמת, אך בלא תנודות קיצוניות. התזוזות הצביעו על המשך מגמת עליית חד"ש והליכוד והתפזרות קולות בכל הקשת הפוליטית. המערך עלה בניגוד למגמה הכללית בישובי המיעוטים. ר"צ זינקה מאפס אחוזים לעשרה. המפלגות הדתיות ירדו, המערך והליכוד הפכו עתה שווי כוחות במגזר הדרוזי. הליכוד שפעם ראשונה לאחר שנים לא שילב את אמל נאצר א-רין ברשימתו, עלה במגזר הדרוזי בכללו, אם כי ירד בכפרי הכרמל, בניגוד למגמה הכללית, מ- 19% ב- 1984 ל- 15% ב- 1988.

לעומת זאת עלה הליכוד בכפרי הגליל מ- 11% ל- 20.4%. האם יש בנתונים אלה כדי להצביע על תגובת מחאה של הדרוזים בכרמל על שהפסידו ייצוגם ?. גם שיעור השתתפות הדרוזים בכרמל ירד מ- 78% ל- 75%, לעומת 79.6% בקרב הדרוזים במרכז הגליל.

מסקנות מעניינות ניתן לדלות מניתוח ההצבעה לשינוי, מפלגתו של זידאן עאטשי. היא זכתה בבחירות הקודמות לכנסת ה- 11 ב- 34% מקולות הדרוזים בכרמל, אך 18% בלבד בישובי הדרוזים בגליל. במערכת הבחירות האחרונה ירדה התמיכה בה בשני האיזורים גם יחד, אם כי בשיעורים שונים, בהבדל ניכר. בכרמל ל- 28% ובגליל מ- 18% ל- 6% בלבד.

נראה בעליל, שירדה קרנו של זידאן עאטשי, מאידך ברור שעצם מועמדותו השפיעה על תמיכה ניכרת במפלגתו. מכאן שמן הראוי להזהר בביטול חשיבות שילוב מועמד דרוזי מייצג ואפשר מאד שהליכוד הפסיד קולות רבים למדי בכרמל בשל השמטת אמל נאצר א-דין מרשימתו. מסקנה נוספת: יש הבדל בהצבעה בין שני ריכוזי הדרוזים.


 

חתך חברי הכנסת הדרוזים


חברי הכנסת הדרוזים הוכיחו תמיד נאמנות למצביעיהם, תוך שמירה על קשר רצוף עמם לאורך כהונתם. שיח' צאלח ח'ניפס הקים בשפרעם בשנים הראשונות לאחר קום המדינה לשכה מיוחדת והקפיד על מגע תכוף עם אוהדיו. הוא הקדיש יום בשבוע לקבלת פונים, בד"כ הספיק להפגש עם כחמישים איש. בקשות רבות כוונו אליו באמצעות מזכירו. הוא אף הרבה לסייר בכפרים.

גם שיח' ג'בר מעדי, חבר הכנסת הדרוזי, "העמיד" ביותר, גילה פעילות רבתי ללא הרף בקרב בוחריו, לא רק בעת כהונתו אלא גם בתקופות "בצורת", בהן לא נבחר. הוא התבלט בחריצותו, באוזנו הקשבת, וביכולתו להפעיל מערכת קשרים עניפה, בהתמדה, תוך דבקות במטרה. הוא למד היטב את דרכי המערכת. למי רצוי לפנות ואיך "ללחוץ", כדי להשיג את היעד. ניתן היה לראותו תכופות חבוש כאפיה, "מסבחה" בידו וחיוך על שפתיו פוסע בבטחון במסדרונות משרדי הממשלה השונים, ב"קומה החמישית" של הועד הפועל ברחוב ארלוזורוב וגם סמוך ללשכות ראשי הפקולטאות באוניברסיטאות השונות.

הוא היה ללא ספק הנציג הדרוזי המובהק עד עלייתם של כוחות פוליטיים מקרב הדור הצעיר, שהנהיגו סגנון חדש, מונחים ע"י תפיסה אחרת, לא עוד "הואסטה" מנוף עיקרי. הנאמנות עוברת אז מן החמולה אל הרעיון, אל הדרך הפוליטית. ניכר המאמץ לסגל דמות איש בית הנבחרים נוסח המערב, תוך הדגשת התכנים הפוליטיים. השאיפה לשוויון חזרה והופיעה שוב ושוב בהופעותיהם, הן בכנסת עצמה, הן מחוצה לה. הם למדו את מסדרונות הבית והשתלבו היטב בהערכויות המורכבות לקראת דיונים מכריעים בנושאים הרי עולם. ח"כ זידאן עאטשי סימל את הסממנים החדשים. צעיר, משכיל, נמרץ, לא נמנה על המפלגות הגדולות, בהיותו שייך לד"ש ואח"כ לשינוי, הציג עמדות תנועתו. לא הצטמצם בבעיות המיעוטים אלא גילה בקיאות בקשת נושאים רחבה, שהעסיקה את הכנסת.

עם זאת היה ברור שהוא מייצג את הדרוזים, אם כי בתוך העדה לא זכה לתמיכה כוללת. בן הכרמל התקשה להשיג גבוי מלא מן הישובים הדרוזים בגליל.

גורמים פוליטיים מסורתיים, ובכללם נכבדים ואישי דת, לא ראו בו את נציגם המובהק. בניגוד לחברי כנסת דרוזים אחרים, שהגיעו אל בית הנבחרים פעם אחת בודדת הוא חזר ונבחר, כשהוא מגבש כוח, צובר נסיון ומצליח תקופה ארוכה יחסית לצוף על פני הגלים הפוליטיים הסוערים. לא רק הבוחרים הדרוזים חורצים עתידו אלא מהעדר שיטת בחירות אישיות, היה תלוי בתהפוכות בתוך מפלגתו. זידאן עאטשי אימץ שיטות מגע אישי, נוסח אמריקה, במסעי הבחירות שלו, בעיקר לכנסת ה- 11 וה- 12.

אין ספק שהכוח הפוליטי של העדה הדרוזית איננו עומד ביחס ישר לגודלה המספרי, עיתים הוא חורג-מזנק בממדים משמעותיים, עיתים מצטמצם היקף ביטויו הישיר. נראה שהסיבה טמונה במיקומם המיוחד של הדרוזים במפה הישראלית הכללית, כשהם מיטלטלים בין הקטבים, משרתים בכוחות הבטחון, משתלבים במערכות ישראל ועל כן צפויים להתערות עד תום בחיי המדינה, ללא סייג, אך בעת ובעונה אחת הרי הם מיעוט, שדמותו עוד לא נחרצה. עזים הזרמים המושכים אותו אל האומה הערבית. עוד לא נתמצה השוויון לו זכאים הדרוזים.

מגמת שמירת הייחוד הדרוזי בנסיבות כאלה ניצבת במבחן מורכב. שאיפת השתלבות כוללת במערך הפוליטי הישראלי גורמת לפרקים להפחתת המשקל הסגולי של הייצוג הדרוזי בתור שכזה ודרוזים נוטים להתפזר בין המפלגות הציוניות השונות, לאו דווקא מכוח השיקול העדתי. הגורם האישי טובע חותמו יותר ויותר. תהליך זה נובע בהכרח מעליית משקל הפרט בחברה מתמערבת, אך לפי שעדיין לא פגה עוצמתה של מסורת, ניכרות השלכותיה של תקופת מעבר מתמשכת. זהו פרק שבו נעה המטוטלת לכאן ולכאן, ללא הכרעה. תכופות מתרחשות על רקע זה תופעות מנוגדות בעת ובעונה אחת. מכאן פיצול ההצבעה לכנסת לעומת הרשויות המקומיות. במערכה הארצית כמו גוברת מגמת ההתמערבות, הן בסגנון המועמדים הן במהות המסר שמשגרים הבוחרים.

לכן ניתן לראות את זידאן עאטשי סובב בחוצות הכפרים ולוחץ ידי עוברים ושבים, ובמישור העמדות הפוליטיות מתנקזת הצבעת מחאה לעבר מפלגות בקצה הקשת, בעיקר לחד"ש, מעט מאד לרשימה המתקדמת לשלום, או ל"מפלגה הערבית הדמוקרטית" של עבד אלוהאב דראושה. מאידך באותו ישוב דרוזי, בו נרשמה "נטיה אידיאולוגית" למפלגה קומוניסטית, לא יצליחו מועמדיה כלל בבחירות למועצה המקומית.

יתר על כן; הבחירות לרשויות המקומיות נתפסות כחשובות יותר, משמעותיות יותר והן כרוכות בתנועה ערה פי כמה, בהשוואה למערכת הבחירות לכנסת. בבחירות אלה חשים המצביעים, שהם חורצים תוצאה המשפיעה על מעמדה של החמולה שהם נימנים עליה. אפילו כבר רחקו מתפיסות עבר עדיין לא ניתקו מטבור הזיקה המשפחתית. הלכידות החמולתית חוזרת ומזדקרת בבחירות לרשויות המקומיות הדרוזיות שוב ושוב.

המפלגות הארציות נדחקות מפני רשימות חמולתיות מקומיות, הנושאות שמות חדשים לבקרים, שאינם מגלים מי"מאחוריהם" כגון:"המצפון הנקי", "הנאמנות","הקידמה" או"הצדק והיושר", רשימות ש"רצו" במערכת הבחירות למועצת בית ג'אן, או: "התהילה", "הידידות" ו"הפיתוח", שרצו בגו'ליס ב- 28 בפברואר 1989, שעה שרק מפלגת העבודה הישראלית התמודדה בשמה שלה. עיתים תופיע מפלגה ארצית מוכרת, אולם צביונה משתנה בבחירות לרשויות, היא הופכת חמולתית, בהיות הצלחתה או כשלונה מציינים הישג או מפלה של חמולה או ברית חמולות.

בד"כ מתכווצת חד"ש בבחירות לרשויות המקומיות הדרוזיות, למשל; מ- 345 קולות, שניתנו לה בירכא בבחירות לכנסת ה- 12 עד 286 בלבד בבחירות למועצה המקומית בישוב זה. תכופות איננה מופיעה בשמה הידוע והיא, אף היא, מחפשת "חסות חמולתית".

רשימת ר"צ זכתה ב- 10% מן הקולות בבחירות לכנסת ה- 12 בישובי הדרוזים בגליל, אך נעלמה כמעט כליל מן הבחירות לרשויות המקומיות. מאידך הופיעה פתע בירכא, ש"ס התאחדות ספרדים שומרי תורה, וגרפה, 315 קולות, שהיוו 8.8% מכלל הקולות הכשרים. הם היקנו לה מושב אחד במועצה המקומית מתוך 11, כמוה כחד"ש, שגם לה מושב אחד בלבד.

בכפר זה שומרת משפחת מעדי על ייצוגה. שעה ששיח' ג'בר מעדי שוב אינו מתמודד בבחירות לכנסת נבחר בנו דאהש כחבר מועצה ברשימת "אמת", שנתקראה: "התקווה – מפלגת העבודה".

תופעות דומות התרחשו בישובים דרוזים אחרים, אך כל אחד מהם כמו מהווה מעגל סגור לעצמו.

שאלה מעניינת היא התפתחות אישית של מנהיגים טבעיים בקרב העדה הדרוזית, שיצליחו לבצר להם כוח פוליטי, מעבר למסגרת החמולה או הכפר. מתי יעלה מנהיג שיהא מוכר, אהוד ובעל סמכות במישור הפוליטי כמו שיח' אמין טריף, ראשה הרוחני של העדה. אין ספק שהוא עצמו איננו מצטמצם אך ורק בגדר תפקידו ולדבריו השלכות פוליטיות מובהקות. חרף גילו המופלג הוא המנהיג, אולם אין לו יורש צפוי כעת.

צעירים דרוזים מוכשרים העפילו לעמדות השפעה, במישור כלל ארצי, כל אחד בתחומו, בולט ביניהם רפיק חלבי, סופר ועתונאי בעל שיעור קומה. הוא הפך אחד הכתבים המעולים בטלביזיה הישראלית וכשהוא צובר מוניטין, בתוקף מעמדו על המרקע היומיומי, לא היסס לשאת נאומי קטרוג חריפים כנגד מדיניות ישראל. דבריו חוללו שוב ושוב סערות אשר שיקפו את העמדה שכבש במפה הפוליטית, בלא שיצמח כמנהיג במשמעותו המקובלת של מושג זה.

מול נסיונות השעייתו נערך כנס חירום של העדה הדרוזית ב- 8.12.90 בכפר ירכא. בסיומו פורסמה הודעה כי רפיק חלבי "מסמל בעיני הדור הצעיר את המצליחן הדרוזי והוא גאוותה של כל העדה. השעייתו תפגע ביחסים בין הדרוזים למדינה".

אף שיח' אמין טריף שיגר מברק לרה"מ, לשר החינוך ולרשות השידור בו התריע כנגד כוונת ההשעייה(102).


אכן מערכת היחסים המורכבת של העדה הדרוזית עם המדינה השתקפה במאבק נגד השעיית רפיק חלבי, בד בבד עם הלוייתו ההמונית של הסוהר כמאל פארס מבית ג'אן שנרצח בכלא ג'נין, עת אחיו חורץ על קברו: "מותו של אחי לא יפגע בנאמנות בני העדה למדינה. המשפחה והעדה קשרו את גורלם בעם ישראל ובמסגרת השירות אף אחד לא יכול להבטיח שבנינו יחזרו הביתה בשלום".(103)


 

מערכת השיפוט העדתי


לאורך כל תולדותיהם לא נהנו הדרוזים ממעמד עדה דתית נפרדת. השלטון העות'מאני לא מוכן היה להעניק להם זכות זו, ואף ממשלת המנדאט לא שינתה מעמדם המשפטי. לפיכך כפופים היו בהתאם לחוק למערכת השפיטה המוסלמית, למרות בקשותיהם להעניק להם אוטונומיה שיפוטית ומעמד חוקי מוכר. לעומת זאת הוענק לעדה הדרוזית בישראל מעמד דתי עצמאי, בתהליך בו ניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים:

א. בשנת 1957 הכיר שר הדתות במעמדם הנפרד של הדרוזים כעדה דתית עצמאית בתוקף סמכותו, לפי פקודת העדות הדתיות (ארגונן) משנת 1926.
ב. ארבע שנים לאחר מכן, היינו באוקטובר 1961, הוכרה הראשות הרוחנית של העדה "כמועצה דתית" בת שלושה חברים, בראשותו של שיח' אמין טריף, מנכבדי הכפר ג'וליס שבגליל המערבי.
ג. ביום 25 בדצמבר 1962 השלימה הכנסת תהליך זה, באשרה את חוק בתי-הדין הדרוזיים. מעתה נשפטים בפניהם בני העדה בעניינים הנתונים בסמכותם של מוסדות השיפוט הדתיים.

על-פי החלטה של המועצה הדתית מיום 2 בנובמבר 1961 אומץ חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בלבנון משנת 1958 כדין הדרוזים בישראל, ועל-פיו דנים בתי הדין הדרוזיים. חוק זה נתקבל גם על-ידי העדה הדרוזית בסוריה והוא מהווה איפוא את יסוד השיפוט בענייני המעמד האישי של בני העדה הדרוזית בשלושת ריכוזיה הגיאוגרפיים, בשלוש מדינות. ב- 1964 נשלם הארגון העדתי-משפטי של העדה הדרוזית בישראל עם הקמתו למעשה של בית-הדין הדרוזי. המועצה הדתית הדרוזית מהווה ערכאה לערעורים.

פעולתה של מערכת שיפוט עדתית עצמאית מסייעת לחיזוק המבנה המסורתי בקרב הדרוזים, חרף חיכוכים המתעוררים לעיתים, דווקא עקב התחרות על עמדות ההשפעה בתוך מסגרת השיפוט.

למן שנת 1977 נלמדת המורשת הדרוזית בבתי הספר לבני העדה כנושא נפרד.


 

זעזועים חברתיים


לעומת גורם זה, שהשפעתו עדיין מוקדם לסכם, ניצבת ההתפתחות הכללית המזעזעת את המסגרת המסורתית. אמנם בשל ריחוקם ממרכזים עירוניים איטית יותר השפעת המגע החיצוני בכפרים הדרוזים, אך גם בהם היציאה לעבודות חוץ מגיעה כדי מרבית המפרנסים. עם זאת פועלים בקרב העדה הדרוזית גורמים, שאינם משפיעים על בני עדות אחרות. בעיקר מכריעה השפעת הגיוס לצה"ל, שראשיתו בהתנדבות ולאחר מכן, לפי בקשת ראשי העדה, הפך גיוס חובה, כנהוג לגבי צעירים יהודים.

השירות הצבאי הממושך מוציא את הצעיר מכפרו למסגרת חיים שונה בתכלית, בתוכה אין עוד משמעות לניגודים חמולתיים. היריבות בין המשפחות מאבדת משמעותה על רקע יחסים אחרים. שינוי זה מחולל שידוד ערכים בקרב הנוער הדרוזי וגורם במישרין ובעקיפין לערעור מסגרתה של החמולה.

בצה"ל נפגשים הנערים הדרוזים עם עמיתיהם היהודים בכל היחידות, לומדים להכירם, סופגים יסודות תרבות מערבית. השירות הממושך קשה מאוד, מציב אתגרים מורכבים, ובהכרח משנה את סולם הערכים של הדור הצעיר, חורץ אמות מידה חדשות, מזעזע מוסכמות, מטיל אור אחר על מסורת, מנהגים ותפיסת עולם של פעם.

מושג המנהיגות לא נשאר בקפאונו בשעת התמודדות כזאת. החייל הדרוזי לומד להכיר את המפקד, תחילה כלוחם מן השורה ולאחר מכן הופך הוא עצמו קצין, שחיילים סרים למרותו.

אין אלה "משחקי ילדים". שרשרת הפיקוד חיונית לביצוע המשימות. הן עצמן כרוכות בסכנות. זו היא מערכה לחיים ולמוות. התנסויות אלה, אי אפשר שלא תגרומנה לראייה אחרת של ההנהגה המסורתית. "העקאל" מפסידים בהשוואה, שעורך החייל הצעיר, את הילתם הקודמת. מכאן תהליך חילון מזורז יותר בעדה הדרוזית. פה נעוצים שורשיו של מאבק הדורות, שהתחולל בחברה הדרוזית מוקדם מאוד, עוד טרם החל בקרב המוסלמים בישראל.

פרופ' שמעון שמיר בניתוחו את התמורות בהנהגה הכפרית של א-ראמה מסביר כי הניגוד החריף, פרי השירות הצבאי, צמצם או אף ביטל בעדה הדרוזית את "שלב המעבר", במהלכו מעבירים המנהיגים המסורתיים את השפעתם לראשי המשפחות, המתמערבים מעט יותר מהם.

לפיכך נוצר עימות ישיר כבר בשלב מוקדם בין ההנהגה הדרוזית המסורתית לצעירים התוססים, השואפים לכבוש עמדות כוח פוליטיות מובהקות.

"מצד אחד ידועים זקני הדרוזים בשמרנותם ובאורח החיים המסוגר ומצד שני איפשרו התנאים תחת השלטון הישראלי לצעירי העדה, הרבה יותר מאשר לצעירי העדות האחרות, לבוא במגע עם העולם היהודי ודרכיו המערביות". (ההדגשה שלי א.ש.).(104)

כבר בשלב מוקדם הופיע בנוף הפוליטי הדרוזי "ועד החיילים המשוחררים". הוא קם מעצם טבעו מתוך הדור הצעיר, נושא עמו את מטען החוויות העשיר של חבריו וזכויותיהם החוקיות עקב שירותם. הפעילות במסגרתו הקנתה נסיון ועמו תחושת עוצמה ציבורית. במהלכה נפתחו אופקים חדשים, מעבר לחישוקים המסורתיים-דתיים, עיתים בניגוד להם.

בשלב הבא חותרים צעירים דרוזים לכבוש להם עמדת כוח גם בתוך "המבצרים" של המנהיגות הדתית. בשלהי 1961 הקימו ועד לניהול עניני הוקף הדרוזי. צעד זה נתפס בעיני ההנהגה המסורתית כהתרסה מסוכנת, שיש להתמודד עמה בעודה באיבה.(105)

השירות הצבאי שימש מאידך נושא ניגוח מצד חוגים דרוזים, שחרתו על דגלם הזדהות מוחלטת עם הלאומיות הערבית, ותוך שהם תוקפים בשצף-קצף כל נסיון ליצור לעדה הדרוזית מסגרת ייחודית, הקרוייה בפיהם בלעג: "תדריז". הם יצאו למערכה חריפה כנגד גיוס החובה. בראש קבוצה קיצונית זו ניצבו כבר מבראשית המשורר סמיח אלקאסם ועמו הסופר מוחמד נפאע מבית ג'אן, כיום חבר כנסת בספסלי חד"ש, וג'בר עסאקלה ממגאר.

גורמים אלה הסתופפו בשורות המפלגה הקומוניסטית, ממנה קיבלו תמיד גיבוי מלא, כשהם מלבים תסיסה, תכופות על רקע מרירית אישית. על רקע זה עודדה רק"ח הקמתו של "ועד היוזמה הדרוזי", שהפך למעשה "ארגון חזית" של מפלגה זו. ("לג'נת אלמבאדרה א-דרזיה"). הוא מתנגד בלהט לגיוס דרוזים לצבא, מדגיש ערביותם, לוחם למחיקת הלאום הדרוזי מתעודת הזהות, מתריס מול טיפוח המורשת הדרוזית ושוקד על קשרים הדוקים עם גורמים פלסטיניים לאומניים בשטחים המוחזקים. הועד ערך באביב 84 כנס, שסיסמתו: מורשתנו היא מורשת שכם, סברא ושאתילה.(106)

בראשו עומד שיח' ג'מאל עבסי מעדי מן הכפר ירכא, מורה במקצועו, הגורס שהדרוזים הפסידו בישראל את שני העולמות: "אנחנו יהודים בחובות וערבים בזכויות".(107)

קצבה המהיר של ההתפתחות הכלכלית גרם לבקיעים גם בריקמה החברתית, שלא היתה אף פעם מיקשה אחת, שהרי תמיד ניכר המאבק בין חמולות שונות בתוך כל כפר, בצד עימותים בין הכפרים. במפה השסועה ניגודים התפתחה לא פעם מתיחות בין הדרוזים בכרמל לתושבי הכפרים הדרוזים בגליל.

מכאן התרוצצות רבתי בתוך העדה הדרוזית, שיצרה פסיפס מגוון של גורמים הנערכים זה מול זה, כשההתמודדות מגיעה לשיאה בשנת הבחירות, בה נחרצים גורלות פוליטיים לשבט או לחסד. כולם נלחמים בכולם, בריתות נרקמות, חזיתות נפתחות שתי וערב. לאורך כל שנות המדינה נתלהט תמיד המגזר הדרוזי בעת בחירות, הן לכנסת והן לרשויות המקומיות, הן אף היוו שעת מבחן למשקל הכוחות השונים וכור היתוך לדיעות מתנגשות.

עקב הגיוס נראה, כי אף גוברת בקרב צעירים דרוזים נטייה, שלא לשוב לכפריהם והם מחפשים להם מקומות ישוב חדשים. כך קם גרעין של קהילה דרוזית באילת, המורכב כולו מחיילים משוחררים. דרוזים מפוזרים במקומות שונים ברחבי הארץ, אך עיקר ריכוזיהם בארבעה אזורים: (1) שפלת החוף של הגליל המערבי, הקרויה "א-סאחל"; (2) הרי הגליל העליון, בפרט במערבם; (3) הגליל התחתון - בחבל זה מרוכזים דרוזים בשני ישובים, בשפרעם העיר, בה הם מהווים כ- 20% ובכפר מגאר למרגלות הר חזון, ש- 54% מתושביו הם דרוזים; (4) בכרמל בשני הכפרים – דאלית אל כרמל ועספיא.

מדרום לכרמל אין ישובים דרוזיים, למעט משפחות בודדות, שהתיישבו בערים או במושבות. הדרוזים שוכנים ב-18 ישובי מיעוטים בישראל, אך רק חמישה כפרים אינם מעורבים ואוכלוסייתם נמנית כולה על העדה הדרוזית. ביישובים אתרים חלקם היתסי של הדרוזים הוא כדלקמן:
5 ישובים: 90%-95%
2 ישובים: 74%-77%
2 ישובים: 50%-54%
3 ישובים: 20%-29%
1 ישוב : 3%

באותם כפרים, בהם מהווים הדרוזים רוב בלתי מוחלט מסתבר, כי שכניהם הם נוצרים, ונראה כי מול הרוב המוסלמי נתגלתה בעבר נטיית התחברות המיעוטים הדתיים. תופעה זו מוצאת ביטוייה אף בכפר ראמה, בו מהווים הנוצרים כשני שליש מתושביו והדרוזים מונים רבע מאוכלוסייתו.

מתוך חששם מפני שכניהם המוסלמים העדיפו הדרוזים בתקופה העות'מאנית להתנחל בנקודות מרוחקות-מבודדות. ישוביהם ניצבים על ראשי הרים בסביבה קשה לגישה. מיקום זה הכביד על פיתוחם וגרם לאיטיות יחסית בתהליך התקרבותם של היישובים הדרוזיים אל מרכזים עירוניים.

מבחינה אקולוגית זו אוכלוסייה כפרית בעיקרה, שהרי כ- 90% מבניה שוכנים בסביבה חקלאית, אך תהליך היציאה לעבודות חוץ עוקר אותה אל מסגרות תעסוקה אחרות, המספקות הכנסה גבוהה יותר, ועימן עולה רמת החיים בכללה.

בשנים האחרונות ניכרת נטייה ליצור מפעלי תעשייה ומלאכה זעירה בתוך הכפרים הדרוזיים. מפעלים אלה מתבססים בעיקרם על עבודת נשים, לכן מעוררים הם התנגדות בקרב זקני הדרוזים, הרואים בעבודת האשה פגיעה במסורת. המרחק בין הכפרים הדרוזיים אל מוקדי התרבות הולך ומצטמצם עקב קווי המים, החשמל והטלפון הנמתחים אליהם. כבישים סלולים מובילים עתה אף אל היישובים הדרוזיים המרוחקים ביותר ובכללם הכפר בית ג'ן הגבוה ביישובי ישראל, אך עדיין צרים כבישים אלה וזקוקים לשיפור.

בכפרים הדרוזיים יש בתי-ספר, מרפאות, תחנות "אם וילד", לשכות עבודה ואף סניפי הבנקים החלו להיפתח בהם.

התפתחות רשת החינוך ביישובים דרוזיים כבר הצמיחה פירותיה. שכבת המשכילים מתרחבת בהתמדה ועימה גדל הפער בין הדורות. בכיוון זה משפיע אף הגיוס לצה"ל, שכן אין ספק, כי החיילים הדרוזים המשוחררים מהווים מנוף לתהליך התמערבות רב השלכות. הצעירים הדרוזים תובעים עתה יתר עצמאות, הם אינם חוששים למתוח ביקורת על מנהיגיהם המסורתיים, תוך דרישה נמרצת לחילוף משמרות. מאבקים פנימיים בתוך העדה הדרוזית הלכו והחריפו בעשרים השנה האחרונות, במוצאם ביטויים בשתי תופעות הנראות שלובות זו בזו:

א) עליית כוחם הפוליטי של חוגי צעירים, שחתרו לייצוג מתאים בבית-הנבחרים הישראלי.
ב) התלכדות השורות בקרב המחנה השמרני-המסורתי.

השתלבותם של הדרוזים בחיי המדינה העמיקה שורשיה. הישגי שירותם במערכות הבטחון מגבירים אותה, בהבליטם הזדהותם עם ישראל. תופעה זו השתקפה במלואה במלחמת-ששת- הימים ואחריה עוד גברו ביטוייה. חיילים דרוזים גילו כושרם במירדפים, מארבים ושמירה בשורות צה"ל, משמר הגבול ומשטרת ישראל. תוך כדי פעולות אלה נפלו צעירים דרוזים, חיילים וקצינים. רבים הישובים הדרוזים, בהם שיעור חללי המלחמה עולה הרבה על הממוצע הארצי ובראשם הכפר בית ג'אן במרומי ההר, ששיכל ארבעים מבניו במערכות ישראל.(108) בבית העלמין שלו נטמן גם סמיר אסעד, שנפל בשבי בלבנון וגופתו הוחזרה לישראל רק בסתיו 1991. בהלווייתו הממלכתית הטיח אביו : "סמיר כבר לא הילד שלי. הוא של ממשלת ישראל, אל תשכחו אותו".(109)

רצח הקבלן הדרוזי, ג'מיל חסון, מדאלית אלכרמל, בידי רעולי פנים בכפר זבובה שבנפת ג'נין, עורר חמת זעם בעדה כלפי הגורמים הלאומניים בשטחים המוחזקים. נשמעו קריאות לנקם ואף הוכרז מעין חרם. בהלווייה נישא שלט: "בפני תושבי השטחים שערי דאלית אלכרמל סגורים".(110)

הציבור הדרוזי בכללו רואה עצמו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. עם זאת, אף בו יש חוג קיצוני צר, שנגרף אחר תעמולה עוינת. מעמדו המיוחד של המיעוט הדרוזי מעורר בתוכו לבטים עמוקים, המתגבשים לעיתים לויכוחים חריפים, על רקע ניגודים פנימיים. שוב ושוב נסערת העדה בשאלת הגיוס לצה"ל מול התנגדות קומץ קיצוני לשירות זה, אך עיתים היא מתעצמת בשל תחושת קיפוח.

נושא אחר המהווה סלע מחלוקת בעדה הדרוזית הוא עניין הזדקקותם של הדרוזים למשרדי הממשלה. לאחר מלחמת-ששת-הימים ביקשה הממשלה להטעים הערכתה להשתתפותם הפעילה של הדרוזים במערכה ובחודש אוקטובר 1967 הכריז ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול, כי ענייני הדרוזים יוצאו מטיפולן של המחלקות המיוחדות במשרדים הממשלתיים.

לאחר תקופת ביניים בוטלה בספטמבר 1970 זיקת הדרוזים למחלקות המיעוטים אך עד מהרה נתברר, כי עדיין אין היא מיותרת והדרוזים מתקשים להסדיר בעיותיהם בדרך הרגילה.

על רקע זה יש עדיין מבני העדה הגורסים, כי לא הגיעה השעה ל"וותר" על טיפול בענייני הדרוזים על-ידי מחלקות ממשלתיות מיוחדות. על הטוענים נמנים בני שכבות שונות, זקנים וצעירים. הם מכריזים בתוקף, כי רק במסגרת הטיפול המיוחד ניתן היה לבצע את הפיתוח המהיר בכפרים הדרוזים. הם אף מדגישים, כי יכולתם של דרוזים לפנות למחלקה מיוחדת, המכירה את בעיות העדה בכללן, מקילה על הסתגלותם ומסייעת להתערותם.

לעומתם חורצים אחרים בתוקף, כי אין להשיב את הגלגל אחורנית, וכי תוך פרק זמן קצר יתמעטו הקשיים. הם מטעימים, כי שילוב אמיתי, משמעותו ביטול כל טיפול מיוחד ודינם של הדרוזים כשל שאר אזרחי המדינה אף במישור המינהלי.

שופר לעמדה זו נטל "הארגון הדרוזי בישראל", שנוסד ב- 1966 על-ידי קבוצת משכילים דרוזים. יעדו המוצהר להגביר השתלבותם של הדרוזים בחיי המדינה בכל התחומים. הוא מרבה למחות על איטיות התהליך, בתלותו את הקולר בממשלה.

בעת ובעונה אחת עם התמזגותם של הדרוזים במערכות המדינה נשמר ייחודם העדתי-דתי, הן במסגרת השיפוט העצמאי, הן תוך טיפוח מנהגי מסורת והווי מיוחד. חג הדרוזים, חג נבי שועיב, הפך בישראל למאורע עממי רב היקף. הוא נחוג עתה בהשתתפות דרוזים מרמת הגולן, עימם התחדשו היחסים בעקבות מלחמת-ששת-הימים. בקרב העדה בישראל מתגבשת קבוצה התובעת סיפוח רמת הגולן לישראל, תוך מגמה להגביר משקלם של הדרוזים במדינה.

הדרוזים ברמת הגולן מונים כ- 15,000 נפש. הם שומרים על מעגלם הסגור, רואים עדיין עצמם, למרות תעודות הזהות הישראליות שהונפקו להם, אזרחים סורים נאמנים למשטר בדמשק, אם כי לא היססו להפגין תמיכתם בצדאם חסיין לאחר כיבוש כווית ובמהלך מלחמת המפרץ, בראשית שנת 1991.

קרובים הם לבירה הסורית יותר מאשר לירושלים. בכביש החדש מן הכפר ח'אדר מעבר לגדר הגבול ניתן להגיע אליה תוך ארבעים דקות בנסיעה במכונית פרטית. לכל משפחה בכפר הגדול יש קרובים בדמשק שרבים מהם קצינים גבוהים ופקידי ממשלה בכירים.

"גבעת הצעקות" משקפת את חוסר ההשלמה עם הנתק. מידי יום, בוקר וערב ניצבים כאן דרוזים, נושאי רמקולים, הקושרים שיחה עם קרוביהם מעברו השני של הגבול.

בשנת 1982 נתחולל ברמת הגולן "מרד זוטא" נגד תעודות הזהות, בעקבותיו שוב לא מצויינת בהן האזרחות הישראלית.

דגל דרוזי מונף לעיתים בכפר זה או אחר; צבעיו ירוק, לבן, כחול, אדום וצהוב, זהו דגל העדה, אך הדרוזים ברמת הגולן מטעימים לבלי הותר ספק כי זהו דגל דתי, לא לאומי, "הדגל הלאומי שלנו הוא הדגל הסורי".(111)

במישור הדתי נשמר קשר בין דרוזי ישראל והדרוזים ברמה מסביב לקברי ארבעת הקדושים:
א. נבי-שועייב בקרני חיטין, ע"י צומת גולני.
ב. נבי-סבלאן בכפר חרפיש על גבול לבנון.
ג. נבי-ח'אדר בכפר יאסיף בגליל המערבי.
ד. נבי-יעפורי במג'דל-שמס.

גם התודעה ההיסטורית הדרוזית מפותחת בשני הקצוות של העדה שתחת שלטון ישראל. בככר מג'דל א-שמס מוצב פסל יצוק ברונזה של סולטאן אלאטרש מוקף לוחמים. בבתי דרוזים בישראל וברמה ציורים מימי מרד 1925, כשדמות המנהיג ניבטת מן הקירות כאן ושם.

קברי הקדושים משמשים גם לכנסים המכוונים כנגד המדינה. בסתיו 1991 נערך במקאם יעפורי מפגש, בו נשמעו קולות כנגד טיפוח המורשת הדרוזית. נטען אף שהראשות הרוחנית החליטה להפסיק לימוד נושא זה, שיעדו "הפרד ומשול".(112)

הדרוזים שומרים על ייחודם אף בתוך הועד הארצי של ראשי המועצות, במסגרתו פועל ועד ראשי השלטון המקומי הדרוזי, שמזכירו הוא יוסף קבלאן, ראש מועצת בית ג'אן.

משכילי העדה הקימו את "ועד האקדמאים הדרוזים".(113) בנובמבר 1982 יצא גליון ראשון של כתב העת: "אלעמאמה" בעריכת סמיר נאטור, המוקדש כולו לנושאים חברתיים, תרבותיים, היסטוריים וספרותיים הקשורים לעדה הדרוזית בישראל ובחו"ל.(114)

הדרוזים הישראלים אינם מנותקים מג'בל א-דרוז, חרף חומת הגבול בין ישראל לסוריה, הנשמרת ע"י חטיבות צבא של שתי המדינות. ח'לות אלביאדה בחצביא שבלבנון היא מרכז רוחני לדרוזים בעולם כולו. חיילים דרוזים בצה"ל עקבו בדריכות כואבת אחר המגמות המדיניות של ישראל בעת מבצע של"ג כלפי העדות השונות בלבנון. אין להתעלם אף מתהודת הזעם בקרב העדה הדרוזית בישראל על רקע התחושה באותה עת, שישראל נוטה כלפי הנוצרים ב"ארץ הארזים" ומתייצבת מול הדרוזים.

בשל המרירות על רקע יחס הפלאנגות לדרוזים בלבנון, "בחסות צה"ל", הוקמה אז "ועדת מעקב" לטיפול בנושא כאוב זה שחבריה היו שיח' אמין טריף, שיח' ג'בר מעדי, שפיק אסעד, אמל נאצר א-דין וד"ר חמד צעב.(115)

זו היתה שעת מבחן למערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה הדרוזים, לא קלה היתה, לא נעדרה מתיחות, אולם היא הוכיחה שהבסיס מוצק, שברית הדמים איתנה, עם זאת מן הראוי להזהר מהכללות, העדה הדרוזית בישראל איננה מהווה מיקשה אחת. יש בה זרמים שונים ובתוכם גם גופים קיצוניים, השואפים ללבות כל נקודת מחלוקת, כדי לגרום לקרע גלוי.


הערות:
84. D. Tsimhoni: “The Greek Orthodox Patriachate of Jerusalem during the Formative years of the British Mandate in Palestine”. Asian and African Studedies, Vol 12 (1978), p.7-122.
85. צמחוני, ע' 153.
86. ראה: Nissim Dana: The Druze, a Religious Communnity. Transition.Turtleldove Publishing, Jerusalem, London, 1980, pp. 1-2
87.פרופ' נחמיה לב ציון: הכתות באסלאם, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, הוצאת רשפים, ת"א, 1967, ע' 194, ראה גם קובץ דנה, עמ' 124, 126.
בענין הזהות הדרוזית ראה מאמרו של פאיז עזאם: Druze Identity - A Problem Demanding Solution.
קובץ דנה, עמ' 120-113. ראה גם מאמרו של יהודה אוליביה בקובץ דנה: Political Involvement of the Drize in Israel שם. עמ' 133-121, בעיקר ראה מיון הקבוצות השונות בגישתן לישראל, עמ' 127-126.
88. יורם בינור: השיח' הטוב והשיח' הרע, "חדשות" 4.10.91, ע' 15.
89. זהו קו חייץ מסורתי הידוע לנו עוד מימי שחרותו של האסלאם, כמאבק בין בני ימן מדרום ערב ובני קייס הצפוניים. אוכלוסיית המזרח-התיכון נתפלגה לפי חתך זה עד לדורות האחרונים ממש, תוך אובדן
המשמעות המקורית של הריב ההיסטורי "והלבשתו" על ניגודים חדשים. עיתים חתך הקרע אף כפרים קטנים, שתושביהם נערכו אלה מול אלה בשתי סיעות יריבות, ולא חדלו להתכתש ביניהם. אף על הדרוזים לא פסחה המלחמה בין "קייס" ל"ימן", כמעטה לתחרות בין גושים עויינים בתוכם.
90. ראה: Sheikh Amin Tarif: “The Druze Community”, New-Outlook, Vol. 5, No. (43) p. 84.
91. ראה בעניין זה ספרו של יצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל: "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני"; ירושלים תשט"ו, ע' 42.
92. ראה רשימה מעניינת של דרוזים, שתמכו בישוב היהודי לפני קום המדינה בספרו של יהודה עזריאלי: אחווה שעמדה במבחן, ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ט - 1989, עמ' 125-126.
93. ילקוט הפרסומים תשי"א, כרך ב', עמ' 1241-1242.
94. על העדה הדרוזית בישראל ודרכי השתלבותה ראה פרופ' גבריאל בן דור: The Druze in Israel, A Political Study, The Magnes Press, The Hebrew University, 1979.
95. פרופ' יעקב לנדאו: הערבים בישראל, עיונים פוליטיים, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1971, ע' 184. ראה גם טבלת השתייכותם הדתית של חברי הכנסת, בני המיעוטים, שם, ע' 137.
96. יחד עמו הצביעו עם מפא"י חברי הכנסת אליאס נח'לה הנוצרי ודי'אב עביד, מוסלמי מטייבה. כולם גונו ע"י יריביהם כ"בוגדים", "זנבות הממשלה" ("אד'נאב אלחכומה"). על תפיסת עולמו הכוללת ראה ראיון עמו, "חדשות" 4.10.91.
97. "דבר" 15 ביולי 1966.
98. בענין זה בלטו בעיקר שני צעירים משכילים: זידאן עאטשי ומחמד רמאל. ראה קובץ דנה, עמ' 130-133.
99. ביום 82. 27.1 הרשיע ביהמ"ש המחוזי בירושלים את שלושת בניו של שיח' ג'בר מעדי ברצח וגזר עליהם מאסר עולם. ערעור אחד מהם נתקבל בבית המשפט העליון והוא שוחרר. בינתיים ניתנה חנינה גם לשניים הנותרים והם שוחררו ב- 1991. לאחר ההרשעה הצהיר מאג'ד אבו רביעה, בנו הבכור של חבר הכנסת שנרצח : "הבדויים בנגב מסתפקים בעונשים שהטיל בית המשפט המחוזי בירושלים על בני משפחת מעדי ולא תהיה נקמת דם, אנו נוטרים רק לרוצחים ולא לכל העדה הדרוזית, שעמה מקיימים הבדויים יחסים טובים. "הארץ", 28.1.82.
100 ראה מאמרו של פרופ' יוסי גינת: הבחירות במגזר הערבי לכנסת ה- 12: דפוסי הצבעה והתנהגות פוליטית, עמ' 5, 7 והערה 6 בעמ' 28.
101 גינת, עמ' 11. מן הראוי להדגיש לעומתו שאין לבחון שיעור התמיכה ב"שינוי", עקב הצבת זידאן עאטשי ברשימתה, בקרב ערביי ישראל בכללם, אלא יש למדוד השפעת מיקומו על ההצבעה הדרוזית.
102. "הארץ" 9.12.90.
103 "חדשות" 11.11.90.
104. ראה בענין זה ניתוח ההתפתחות בכפר ראמה בגליל. פרופ' שמעון שמיר: תמורות בהנהגה הכפרית של אר-ראמה, המזרח החדש, כרך י"א, תשכ"א 1961, ע' 246.
השווה לתמורות במבנה החברתי בכפר הערבי. אורי שטנדל ועמנואל הראובני: המיעוטים בישראל, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשל"ג, עמ' 71-76.
105. "הארץ", 17 באוקטובר 1961.
106. "לקט" 39-40, ע' 16.
107. ראה ראיון יורם בינור עמו, "חדשות", 4.10.91. השווה "כל אלערב", 13.9.91.
108. הכפר מונה 7,100 תושבים. עשרות מבניו נפצעו והם כיום נכי צה"ל. ראה: עטאללה מנצור: "חיים על הצבא", "הארץ", 26.11.90.
109. ענת טל-שיר: אל תשכחו את סמיר אסעד, "ידיעות אחרונות", 15.9.91.
110. "ידיעות אחרונות", 17.10.91.
111. דני רובינשטיין: מג'דל שמס מאמינה בסדאם. "הארץ" 5.10.90. ראה גם לקט 19, עמ' 5.
112. "כל אלערב", 13.9.97.
113. ראה לקט 22, עמ', 9.
114. "אלאנבא" 19.11.82.
115. "על המשמר", 15.8.82, לקט 19, ע' 4.



כדאי לקרוא על:
המבנה העדתי
המוסלמים
הצ'רקסים
האחמדים
העדות הנוצריות
הדרוזים









אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: הדרוזים
שם  הספר: ערביי ישראל : בין פטיש לסדן
מחבר: שטנדל, אורי
תאריך: 1992
הוצאה לאור: אקדמון
הערות: 1. הספר מוקדש לפרופ' גבריאל בר ז''ל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית