הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
הקרן לזכר סגן ישי רוןהחברה לחקר המקרא בישראלעם עובד


תקציר
קטע ממאמר המנתח את משל הכרם בישעיהו פרק ה. המחברת סוקרת את מבנה המשל, ומאפיינת אתו. לדעתה הנביא בחר בטכניקה זו של משל כדי להביא את האדם להזדהות רגשית עם הרעיונות העיקריים המובעים במשל – אכזבת האל מעמו הקריאה לתשובה. המאמר נחתם בהשוואת משל הכרם למשלים דומים אחרים במגילת שיר השירים ובספר יחזקאל.



משל הכרם
מחברת: צפורה גלעד



 

המבנה


האומנם חלוקת השיר, כפי שנסתמנה עם קריאה ראשונה – פתיחה, משל, נמשל – היא החלוקה היחידה האפשרית? נראים גם קריטריונים אחרים לחלוקה. למעשה, תוך כדי עיון, היבחנו בשיר ארבעה בתים, העומדים כל אחד בפני עצמו ועם זאת קשורים זה בזה בדרכים שונות.
א. אשירה נא לידידי / שירת דודי לכרמו:
כרם היה לידידי /בקרן בן שמן.
ויעזקהו, ויסקלהו,/ ויטעהו שורק,
ויבן מגדל בתוכו, / וגם יקב חצב בו.
ויקו לעשות ענבים / ויעש באשים.
ב. ועתה יושב ירושלים / ואיש יהודה
שפטו נא ביני ובין כרמי:
מה לעשות עוד לכרמי / ולא עשיתי בו?
מדוע קיויתי לעשות ענבים / ויעש באשים?
ג. ועתה אודיעה-נא אתכם / את אשר אני עושה לכרמי:
הסר משוכתו / והיה לבער
פרץ גדרו / והיה למרמס.
ואשיתהו בתה:
לא יזמר ולא יעדר, / ועלה שמיר ושית.
ועל העבים אצוה / מהמטיר עליו מטר.
ד. כי כרם ה' צבאות / בית ישראל
ואיש יהודה / נטע שעשועיו.
ויקו למשפט / והנה משפח
- לצדקה / והנה צעקה.
לפי חלוקה זו אין הפתיחה עומדת מחוץ לשיר, אלא היא חלק מן הבית הראשון. עניין זה דורש הוכחה, ועוד נחזור אליו.
מצד הלשון והסגנון קשורים הבית הראשון והבית השלישי. שניהם יותר ארוכים ותיאוריים, לשונם פיגוראטיבית (ציורית), והשיר מדבר אל חושינו. אנו רואים את הכרם המטופח, ולעומתו את הכרם הנטוש. נימה ריטורית מתגנבת אל הסגנון הציורי, והיא גוברת בבית השלישי. שני הבתים האלה נפתחים בלשון הכרזה: "אשירה נא", "אודיעה נא". אולם בבית השלישי נשברת הציוריות על-ידי שתי הכרזות נוספות: "אשיתהו בתה", "אצוה".
מצד הלשון והסגנון קשורים גם הבית השני והבית הרביעי. שניהם קצרים יותר (ארבע שורות), הסגנון דיבורי, השיר פונה אל התבונה ובכוחה חותר לעורר את הרגש. הריטוריקה עולה לקראת הסוף. בבית השני יש משפט קריאה ומשפטי שאלה שלמים וארוכים. בבית הרביעי יש קטעי משפטים, מלה או שתיים.
מצד האספקט השני, התוכן והדובר בשיר, קשורים הבית הראשון והבית האחרון. בשניהם מדבר הנביא בגוף שלישי. בבית הראשון הוא מתחפש כשר שיר כרם ו"ידידות", ובעצם מספר משל, ובבית האחרון מפרש במי מדובר. שני הבתיםהחיצוניים מהווים יחידה שירית שיש לה קיום עצמאי – משל ונמשל – הבתים הפנימיים כאילו הוכנסו לתוך השיר המצומצם הזה. מצד אספקט זה קשורים ביניהם הבית השני והבית השלישי. בשניהם מדבר כאילו בעל הכרם בשיר; אין להם קיום שירי עצמאי; הפונקציה שלהם בשיר היא הרחבת המשל והעמקתו.



 

סוג השיר


היחס בין המשל והנמשל, הפסיחה של הנמשל על האמור בשני הבתים הפנימיים של השיר, מעידים על סוגו. השיר אינו אליגוריה[=ייצוג של תכונות וערכים על ידי דמויות ופרטים שביצירה], כי בדרך כלל…"בכל פרטי האליגוריה משתקף המדומה". וכאן משתקף המדומה לא בכל המשל, אלא רק בחלקו הראשון (ראה לעיל). אין רמז בנמשל למשפט ה', ולא מדובר על עונש או הסרת חסות האל. דבר אחד הוא מעניינו של המשל: האכזבה של ה'.
חז"ל דרשו את השיר על דרך האליגוריה, בסוכה מט ע"א: "ויטעהו שורק", זה בית-המקדש; "ויבן מגדל בתוכו", זה המזבח; "וגם יקב חצב בו", אלו השיתין.
מדרשים רבים מצויים על שיר הכרם.
"תרגום יונתן", כיד התרגום החופשי הטובה עליו, הכניס את המדרש לתוך הטקסט: "ובניתא מקדשי בינהון, ואף מדבחי והבית לכפרא על חטאיהון,ואמרית דיעבדון טבין קדמי, ואינון אבאישו עובדיהון".
בעקבות חז"ל הלכו המפרשים הראשונים, רש"י ורד"ק, ואפילו הגר"א מוסיף פירוש אליגורי משלו:
"ויטעהו שורק", חכמת אלוהים; "ויבן מגדל", הוא הנבואה, שראשו בשמים, והנביא נקרא צופה; "ויקב חצב בו", רוח הקודש.
משל הכרם הוא פראבולה, כלומר: משל ריאליסטי מתחום חיי האדם, אשר הצד הבדוי בו מצומצם. ההתרחשות סבירה – אדם מעבד כרם ונוחל אכזבה. לפנינו העתקה מתחום האדם לתחום האדם ויחסיו עם האל. צמחים וחיות אינם מדברים בו, ותכונה מופשטת אינה לובשת בו דמות מציאותית. כלומר, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה – הקבלה חלקית בין המשל והנמשל – אין היצירה הזו אליגורה, אלא פראבולה.



 

הכוונה


המשפט הניגודי החוזר בשיר ארבע פעמים בחילופי מבנה ולשון הוא מוקד השיר. מקומו של המשפט הזה מעיד אף הוא על כך: בסוף הבית הראשון, בסוף הבית השני ופעמיים בסוף השיר.
משל: ויקו לעשות ענבים ויעש באשים.
מדוע קיויתי לעשות ענבים ויעש באשים?
נמשל: ויקו למשפט והנה משפח
- לצדקה והנה צעקה
השיר מדבר ביחסים בין ה' ובין ישראל, הנושא הקלאסי של הנבואה. נקודת המוצא של השיר היא תיאופורית, החוויה של אלוקים עומדת במרכזו.ישראל הוא מושא של אהבה ומושא של אכזבה. כך במשל וכך בנמשל.
הכרם נשקף אלינו מן המשל אגב התייחסות בעל הכרם אליו – פעלים רבים מספרים במעשיו של בעל-הכרם, ורק פעולה אחת מיוחסת לכרם עצמו: "ויעש באשים". אין בשיר תיאור אחד של צמיחה, תיאור כרם כשלעצמו, כגון: תהלים פ, יא: 'כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל, תשלח קציריה עד ים, ואל נהר יונקותיה'.
יחזקאל יז, ו-ח: 'ותהי לגפן ותעש בדים, ותשלח פארות, ותהי לגפן אדרת'.
הכרם נתפס במשל רק כאובייקט של ציפיות.
התיאוצנטריות (מרכזיות האל) של השיר גוברת בנמשל. ההשוואה של הבית הראשון והבית האחרון גילתה זאת (לעיל). התיאור מצומצם, האהבה של ה' לעמו והבחירה רק נרמזות במטאפורה "נטע שעשועיו", שגם היא תיאור המתייחס לה'. הרגשת האכזבה של האל מהווה את מחצית הנמשל ועומדת בסופו. אלוהים קיווה שישראל יהיה לו לעם מופת, שישררו בו "משפט" ו"צדקה",כלומר החוק האלוהי, והנה ההיפך מזה קרה. אפילו משפט וצדקה אינם נתפסים מצד ערכם האנושי – "ציון במשפט תפדה וירושלים בצדקה" (ישעיהו א, כח) אלא כתקוות אלוהים.
אין ספק כי בצד הכוונה הגלויה של השיר קיימת עוד כוונה מסותרת, הומוצנטרית דווקא – קריאה לתשובה. "הנבואה הקלאסית הנה קריאה לתשובה לפי מהותה" וזו בודאי גם תכליתו של השיר.
שונים הם המניעים לתשובה, ובהתאם לכך שונים הם אמצעי השיר שכוונתו להשפיע. יש שהמניעים הם רציונאליים (הגיוניים) – אדם הכיר בחטאו וחזר בו; יש שהמניעים הם אי-רציונאליים – אימה, פחד מעונש; ויש שהמניעים הם בעיקר רגשיים – צערו של השני גרם למירוק פנימי ולחרטה. שיר זה מכוון לצדדים האמוציונאליים (הרגשיים) בנפש השומע. אין בו תוכחה ישרה או רצון שכנוע – כגון: "למה לי רב זבחיכם" (ישעיהו א, טז) –אפילו לא דברי שידול – כגון "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, כב) ולא דברי איום – כגון "ציון שדה תחרש… והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, יב). הנביא בחר בדרך עוקפת: במקום לייסר את העם סיפר בצערו של אלוהים, ובמקום לומר זאת ישירות, לו גם בלשון מטאפורית – כגון "ואנוכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה" (ירמיהו ב, כא) – הוא מעצב את חווית האכזבה של האל באמצעות משל.



 

הדימוי


כאן אנו חוזרים לשאלות שהוצגו בפתיחה: מדוע בחר הנביא בדרך המשל, ומדוע עומד דימוי הכרם ביסודו?
המשל הוא אמצעי הסוואה ואמצעי המחשה. יש שהמשורר נזקק להסוואה בגלל גורמיםחיצוניים, פחד, חשש. ויש שהסיבה היא מניעים פנימיים של השיר. באמצעות ההסוואה מביא המשורר את השומע לידי הזדהות עם הסיטואציה בשיר. השומע נהפך למעין צופה אובייקטיבי במחזה קטן, הוא מזדהה עם המתרחש בו, ולבסוף, אם השיר מכוון אליו, נאלץ לעשות העברה אל עצמו. אקט זה של הזדהות והעברה בולט במיוחד במשל נתן. דוד שומע את המעשה בכבשת הרש, מזדעזע וקורא: "חי ה' כי בן מות העושה זאת" (שמואל ב' יב, ה) ואין הוא יודע כי את עצמו דן.
בשיר זה פונה המשורר אל המשל לא משום חשש – הרי לא את העם הוא מייסר, ולא נבואת חורבן בפיו – אלא משום שהשיר מכוון להביא את האדם לתשובה מתוך מניעים רגשיים. לכן הוא מעצב סיטואציה של צער ואכזבה שאותה ממחיש המשל.
עתה מסתבר מדוע עומד דימוי הכרם ביסוד המשל. וכי היתה תמונה אחרת אשר בכוחה היה להמחיש יותר לאנשי יהודה החקלאים צער ואכזבה? לא שדה או גןירק, שאותו זורעים היום ובעוד חודשים מספר קוצרים ואוספים פרי, אלא כרם, ששנים עמלים עד שזוכים – או אין זוכים – לראות את פריו. הכרם נטוע בראש הר, מה שעושה את עיבודו לקשה ומפרך.
זאת ועוד: משל מקביל לזה הוא, כמובן, משל הגפן (יחזקאל טו, יז). כרם וגפן, בשניהם מצויים אלמנטים ציוריים הנוחים להמחשה. שניהם משמשים דימוי לישראל בשירת המקרא.
מדוע העמיד הנביא את הכרם כיסוד למשל? בסיטואציה של אכזבה יש הדדיות, כיון שהיא מתרחשת בין שניים. מבחינה זו כרם ובעליו הם דימוי מתאים. אכזבה נושאת בתוכה ניגודיות, כי כגודל המרחק בין המצופה להישג כן עומק האכזבה. דימוי הגפן ממחיש חוויה זו בצירוף מטאפורי קצר: "ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה" (ירמיהו ב, כא). אבל אין לפתח משל שלם על גפן מנקודת מבט של אכזבת האדם, איך גידל גפן וטיפח אותה וקיוה לפרי. המשל אינו נושא את עצמו, לבדייה שבו אין הגיון פנימי. כאשר נקודת המוצא של השיר היא גורל הגפן – כיצד גדלה, צימחה בדים ופארות – עד שלבסוף "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ, יג), אנחנו משוכנעים באמיתותו של השיר.
הניגודיות של האכזבה מתעצמת בכוח דימוי הכרם מטעמים נוספים. כאמור, השיר נפתח בלשון שירי היין והדודים ומסורות שיריות עתיקות משוקעות בשורות אלה. לפתיחה, אם כן, יש תפקיד לא רק של משיכת לב השומע, אלא היא מעמיקה את הסיטואציה המרכזית של השיר. האקורדים המז'וריים הידועים בראש השיר מבליטים את עומק הנפילה של האכזבה. מה ארוכה הדרך שעבר השומע מ"אשירה נא לידידי" ועד "ויקו למשפט והנה משפח"! לכן ניתן לראות את הפתיחה כחלק אינטגראלי של הבית הראשון ולא כחלק העומד מחוץ לשיר (ראה לעיל). ואולי אותם שירי יין ואהבה עתיקים נפתחו אף הם בלשון הכרזה "אשירה-נא", וכל הפסוק הראשון הוא מטבע-לשונית?
הקשר לשיר השירים מצביע על מישור אחר, סמוי, הפועל בשיר. הנביא אינו שר על כרם סתם, אלא על אותו כרם ידוע ששרו עליו בשירי הדודים. בשיר השירים נמשלה הנערה לכרם. הנביא נטל דימוי ידוע מתוך שירי אהבה, החזיר למלה את משמעותה המושגית ושר משל על כרם ריאלי. אלא שכרם זה רומז על דימוי חדש: עם ישראל.
אין ספק שהדימוי הקדום ממשיך לפעול על דמיון השומע. המטאפורה של המשל התרחבה. בעצם פועלות בה, בעת ובעונה אחת, שתי משמעויות: היחסים שבין ה' וישראל דומים ליחסים שבין איכר וכרמו. היחסים שבין ה' וישראל דומים ליחסים שבין הדוד והנערה משיר השירים, ואין לדעת מי משתיהן עיקר בעיני הנביא. כאילו נרתע ישעיהו מהדימוי האירוטי הנועז, המצוי בשירת הנבואה, עמד ונטל את הדוד והכרם משיר השירים ושר עליהם משל. ניתן להבין זאת גם אחרת: הנביא פתח בכרם של שירי האהבה, ותוך כדי תיאור נמשך אחר ציורי הכרם הריאלי, וצד זה של הדימוי גבר.
משל הכרם של ישעיהו יכול להדגים כיצד מכסה שיר על כוונותיו ואינו מפרש אותן, וכיצד אמנות בכלל מעצבת חוויות ואינה מדברת עליהן. ראינו כי כוונת השיר חבויה עמוק בתוכו. יש להסיר קליפות רבות לגלותה. הנביא רוצה לעורר את העם לתשובה, אבל אין הוא מייסר ואין הוא מוכיח, אלא מדבר על האכזבה הגדולה של ה' מהעם; חווית האכזבה אינה מתוארת ישירות, אלא מומחשת באמצעות משל, שביסודו עומד דימוי-הכרם. לכאורה מדובר בכרם ריאלי ובעובד אדמה מסור, אך למעשה פועל מישור נוסף בדימוי, הקושר את המשל לשירי אהבה. מכך משתמע כי יחסו של ה' אל ישראל הוא גם כיחס הדוד אל הנערה. מה מקורו של דימוי זה, אשר עבר מן המקרא למדרשים, לספרות הסוד ולספר "הזוהר"? מי היה הראשון אשר העז ויצק דימוי של יחסי-אהבה כמטבע לשונית בשירת הנבואה? על כך אין בכוחנו להשיב. זאת ניתן לומר: דימוי זה פועל, ברבדים העמוקים של השיר, במשל-הכרם של ישעיהו.




הערה: לא כל בעלי הזכויות אותרו. אם חלה טעות או השמטה - נתקנן בהקדם.

ביבליוגרפיה:
כותר: משל הכרם
מחברת: גלעד, צפורה
שם  הספר: הגות במקרא : מבחר מתוך עיוני החוג לתנ''ך לזכר ישי רון
תאריך: 1979
הוצאה לאור: הקרן לזכר סגן ישי רון; החברה לחקר המקרא בישראל; עם עובד
הערות: 1. מתוך כרך ג'.
2. לא אותרו כל בעלי הזכויות. אם חלו טעות או השמטה - נתקנן בהקדם.
הערות לפריט זה: 1. מתוך כרך ג'.

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית