עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > דמוגרפיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושלים
מכון ירושלים לחקר ישראל


תקציר
על תמורות באוכלוסיית ירושלים - השתייכות דתית, מבנה הגילים והתפרסות האוכלוסייה 1972-1985. על מאפיינים חברתיים ותמורות בשכונות ירושלים, על המרקם החברתי של שכונות ירושלים, על כלכלת העיר ועל המרחב המטרופוליני.



התפתחות דמוגרפית, כלכלית ומטרופולינית
מחבר: ישראל קמחי



בסוף 1986 מנתה אוכלוסיית ירושלים 470,000 תושבים, מהם 337,000 יהודים ו- 133,000 לא-יהודים - בכך הייתה ירושלים לא רק לעיר הגדולה בארץ, אלא גם לעיר בעלת האוכלוסייה היהודית הגדולה בישראל. שיעור גידולה של העיר מהיר בהרבה מזה של הערים האחרות בארץ. בין שני מפקדי האוכלוסייה שנערכו בארץ בשנים 1972 ו- 1983 גדלה העיר בכ- 37%. כתוצאה מכך גדל חלקה של ירושלים בכלל אוכלוסי המדינה מ- 9.4% בשנת 1967 ל- 10.7% ב- 1986. גידול זה נובע מגורמים אחדים אך בעיקר משיעורי הריבוי הטבעי הגבוהים גם במגזר הערבי וגם ביהודי, ומהגירה של אוכלוסייה לעיר בעיקר בעשור הראשון לאיחודה.

מאז שנת 1967 נוספו לירושלים כ- 204,000 תושבים (גידול של 77%). במשך תקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית בכ- 140,000 נפש והערבית – ב- 70,000. לשון אחרת, בעוד שהאוכלוסייה היהודית גדלה משך 20 השנה ב- 70% גדלה האוכלוסייה הלא-יהודית באותה תקופה ב- 96%. כתוצאה מכך משקלה היחסי של האוכלוסייה הערבית בעיר גדל מכ- 26.7% ב- 1967 ל- 28.5% ב- 1986.

למרות הגידול המוחלט במספר האוכלוסים, הסתמנה בשנים האחרונות ירידה מתמדת בשיעורי הגידול של תושבי העיר. אם מחלקים את עשרים השנים מאז 1967 לארבע תקופות שוות, נמצא שבתקופה הראשונה (1968-1972) היה שיעור הגידול הממוצע לשנה 3.8%; בתקופה השנייה (1973-1977) היה שיעור הגידול 3.3%; בתקופה השלישית

(1978-1982) פחת השיעור לכדי 2.4% בשנה, ואילו בחומש האחרון כמעט שלא השתנה שיעור הגידול ועמד אף הוא על כ- 2.4%. הירידה ניכרת במגזר היהודי ובמגזר הערבי כאחד: במגזר היהודי פחת שיעור הגידול השנתי מממוצע של 3.6% בשנים 1968-1972 ל- 2.2% בשנה מ 1978 עד 1982, ובמגזר הערבי הייתה באותן שנים ירידה מ-4.3% ל- 3%.

בשל כמה סיבות פחת שיעור הגידול במגזר היהודי: ראשית, מאז 1979 גדול מספר העוזבים את העיר ממספר הבאים אליה. כלומר, לעיר מאזן הגירה שלילי, הנובע בעיקר ממדיניות אכלוס הערים החדשות והפרברים שנבנו סביב לעיר. אם עד 1967 נהגו רבים מתושביה היהודים לעזוב את ירושלים - העיר הקטנה הסמוכה לגבול, מטעמים כלכליים, הרי למן 1979 עזבו אותה, את העיר הגדולה, מי שביקשו להם איכות חיים טובה יותר בפרבריה - במבשרת ציון, או דיור זול יותר - במעלה אדומים ובגבעת זאב; שנית, פחת מספר העולים החדשים שהגיעו לארץ והופנו לירושלים; ושלישית, פחת גם הריבוי הטבעי. הגירה מן העיר לפריפריה הקרובה והאטה בריבוי הטבעי הן שגרמו כנראה גם את הירידה בשיעור הגידול של האוכלוסים במגזר הערבי.

השתייכות דתית
נתוני מפקד האוכלוסין והדיור מ- 1983 הראו על החלוקה של תושבי ירושלים לפי השתייכותם הדתית; בעיר נמנו באותה שנה 306,312 יהודים שהיו 71.5% מתושבי העיר (לעומת 74.6% ב- 1967), 108,531 מוסלמים שהיו 25.3% (לעומת 21.3% ב- 1967) ו- 13,730 נוצרים שהיו רק 3.2% מתושבי העיר (לעומת 4.4% ב- 1967). נמצא שרק משקלה של האוכלוסייה המוסלמית עלה מאז האיחוד. משקלה היחסי של האוכלוסייה הנוצרית המשיך לרדת - תהליך שהחל לפני שנים רבות ונובע מהרכבה המיוחד של אוכלוסייה זו, שבחלקה אנשי כמורה ובחלקה ערבים נוצרים, ששיעורי הפריון שלהם קרובים יותר למגזר היהודי מאשר למוסלמי. כך, מספר הנפשות הממוצע למשפחה נוצרית בירושלים ב- 1983 היה 3.6, לעומת 6.3 בקרב המוסלמים ו- 3.3 בקרב היהודים. בין הנוצרים קיימת גם הגירה גדולה יותר לארצות שמעבר לים.

מבנה הגילים
קיים הבדל בהרכב מבנה הגילים של האוכלוסייה היהודית והערבית-מוסלמית בירושלים. עקב הילודה הגדולה בקרב המוסלמים גדול בהרבה מספר הצעירים המוסלמים ממספר הצעירים היהודים. מאידך גיסא גדולה יחסית האוכלוסייה המבוגרת אצל היהודים. בשל המבנה הזה שיעורי התלות (מספר הנפשות התלויות במפרנס) גדולים בקרב האוכלוסייה הערבית ואחוז הערבים בגיל העבודה קטן יחסית לזה שבאוכלוסייה היהודית.

חציון הגיל של האוכלוסייה היהודית בירושלים הוא 25.1 לעומת 16.9 של האוכלוסייה הערבית. כלומר, למעלה ממחצית האוכלוסייה הערבית גילה נמוך מ- 17 שנה.

בעשור שבין שני מפקדי האוכלוסין (1972-1983) מתבטאים השינויים העיקריים בחתך הגילי של אוכלוסי ירושלים בעליית מספר הקשישים שמלאו להם 70 שנה באוכלוסייה היהודית, ובירידה היחסית של צעירים שלא מלאו להם 15 שנה במגזר הערבי, דבר המעיד על ירידה בריבוי הטבעי. כתוצאה מכך גדלה קבוצת הגיל שבין 15 ל- 35 בקרב האוכלוסייה הערבית, מבמה שכנראה תימשך גם בשנים הבאות.

במגזר הנוצרי של ירושלים, חציון הגיל הוא 29, גילאי 60 ומעלה מהווים 14% מן האוכלוסייה (לעומת 12% באוכלוסייה היהודית ו- 5% באוכלוסייה המוסלמית).

התפרסות האוכלוסייה 1972-1985
עקב בניינן של השכונות החדשות בירושלים והערים החדשות סביבה, השתנתה התפרסותה של האוכלוסייה בעיר ובמרחב שינוי גדול. מאז איחוד העיר נושבו בשכונות החדשות שנבנו מעבר ל"קו הירוק" לשעבר כ-106,000 נפש (עד סוף 1985). גידול רב במספר התושבים היה גם בשכונות הדתיות - קריית צאנז, קריית מטרסדורף, גבעת שאול, הר נוף ובית וגן. גידול מסוים חל גם בשכונות אחרות בעיר, שאינן בהכרח דתיות, כמו תלפיות, רמת שרת וגבעת הוורדים.

לעומת אלה נתמעט מספר התושבים במרכז העיר, במיוחד נתמעט מספרם בשכונת מורשה, בשכונות לב ירושלים, ב"נחלאות", ברחביה ובטלבייה. פחת גם מספר התושבים בשכונותיה המערביות של העיר - בקריית יובל, בעיר גנים ובקריית מנחם. בחלק משכונות מרכז העיר הצטמצם מספר התושבים במשך עשרים השנים האחרונות כדי מחצית ולמעלה מכך. ב"נחלאות", למשל, הצטמצם מספר התושבים למן 1972 בקרוב ל- 50%. מכאן עקרו צעירים רבים אל השכונות החדשות המרווחות יותר. ברחביה ובטלבייה, שכונות היוקרה של ירושלים, הצטמצם מספר התושבים בכרבע לעומת 1972. רוב תושבי השכונות האלה מבוגרים, המתגוררים כאן שנים רבות. תושבים צעירים, מתקשים להתיישב כאן מחמת דמי השכירות הגבוהים, שאנשי עסקים ומוסדות מוכנים לשלם, והדירות המתפנות הופכות למשרדים. גידול מרשים בבנייה למגורים היה גם במגזר הערבי, ללא סיוע של המסגרות הממלכתיות. השכונות שועפט ובית חנינא הכפילו את יחידות הדיור, גדלו כל השכונות הערביות האחרות שבמזרח ירושלים - א-טור, סילוואן, ראס אל-עמוד, צור באחר, בית צפאפה ואפילו הרובע המוסלמי - הצפוף – התמיד בגידולו. הצמיחה הייתה גדולה במיוחד ביישובים הערביים השוכנים בסמוך לעיר, מחוץ לתחום שיפוטה, בכפרים א-ראם, ביר נבאללה, אל-עזריה ואבו דיס.


 

שכונות ירושלים - מאפיינים חברתיים ותמורות


גודל משק-הבית
לכאורה יש בירושלים שתי חברות: חברה מערבית מודרנית וחברה ערבית מסורתית, ואולם בזו ובזו ניכרים שינויים פנימיים מפליגים. ב- 1983 עמד גודל משק-הבית היהודי הממוצע בעיר על 3.3 נפשות, והלא-יהודי - על 5.9. במגזר הערבי של ירושלים גדל משק-הבית הממוצע מ- 5.8 ב- 1972 ל- 6.3 ב- 1979, וב- 1983 קטן לכדי 5.9. תחילה גדל משק-הבית עקב העלייה ברמת שירותי הבריאות והירידה בתמותת התינוקות, ואחר כך קטן עקב החינוך המודרני, העלייה ברמת החיים, יציאת נשים לעבודה, נישואים מאוחרים וכיוצא באלה. במגזר היהודי של ירושלים גדול מעט גודל משק-הבית מן הממוצע בארץ (3.3 לעומת 3.2) וגדול בהרבה מן הממוצע בתל-אביב ובחיפה (3.3 לעומת 2.5 ו- 2.7 בהתאמה), והכול עקב הריבוי הטבעי הגדול של האוכלוסייה הדתית ושל יוצאי אסיה ואפריקה שמספרם בירושלים רב. ואולם למן 1972 ועד 1983 קטן משק-הבית היהודי בירושלים מ- 3.6 ל- 3.3.

"שכונות העולים" הוותיקות
בשנת 1972 היו המשפחות הגדולות ביותר בירושלים המשפחות שישבו ב"שכונות העולים" הוותיקות - אלו השכונות שייסדה הממשלה בשנות החמישים, בתקציבים מצומצמים, להושיב בהן את העולים החדשים מארצות אסיה ואפריקה - ובהן: מורשה, הקטמונים, חלקים מתלפיות, עיר גנים ושמואל הנביא. בשנות השבעים היו השכונות האלה למוקדים של תסיסה חברתית ומחאה. מרבית השכונות האלה הוכללו ב"פרוייקט שיקום השכונות" שהחל ב- 1978, ואט אט נפתרו רבות מבעיותיהן גם מאליהן. רבים מבניהן של המשפחות הגדולות עקרו מן השכונה; מקצת המשפחות שהתגוררו בצפיפות גדולה (3 נפשות ויותר בחדר) הועברו מהשכונה וזכו בתנאי מגורים טובים יותר; ומכמה מקומות - למשל, מממילא ומן האזבסטונים שבעיר גנים ובקריית יובל - פונו כל התושבים. יתרה מזו, בשנים האחרונות נבנו בחלק משכונות השיקום דירות חדשות ומרווחות לזוגות צעירים מבני השכונות וגם לאנשים מבחוץ. הזוגות הצעירים המתגוררים בשכונות השיקום נוטים כיום להקים משפחות קטנות (2-3 ילדים), ועקב כל אלה הצטמצם כאן גודל משק-הבית הממוצע.

שכונות הדתיים
בשנת 1983 היו משפחות הדתיים המשפחות הגדולות ביותר בירושלים. רובן מתגוררות ברצועת הביניים שבצפון ירושלים (סמוך למרכז העיר), בשכונות: מאה שערים, בית ישראל, גאולה, סנהדריה, תל ארזה, גבעת שאול, קריית צאנז וקריית מטרסדורף, וכן בשכונת הר נוף שבמערב. אוכלוסיית הדתיים נוטה להתפשט אל האזורים הסמוכים למקומות מגוריה.

השכונות החדשות
אלה הם רובעי המגורים החדשים, שנבנו מ- 1968 ואילך ביזמת הממשלה, מעבר לקו הגבול לשעבר.

בשלב הראשון - 1968-1969 - נבנו רמות אשכול וגבעת המבתר. בשכונות האלה קטן גודל משק-הבית מ- 1972עד 1983 גם עקב התבגרות המשפחות וגם עקב עקירתן של משפחות אל שכונות חדשות יותר.

בשלב השני - 1970-1971 - הוקמו גבעת שפירא (הגבעה הצרפתית), מעלות דפנה וסנהדריה המורחבת, וגם כאן קטן משק-הבית מ- 3.9 ב- 1972 ל-3.4 ב- 1983 עקב עקירתם של זוגות צעירים ועקב התבגרות המשפחות.

בשלב השלישי – מ- 1972 ואילך - הוקמו שכונות גדולות בפריפריה של ירושלים, הרחק מאזוריה המבונים של העיר: גילה בדרום, תלפיות-מזרח בדרום-המזרח, נווה יעקב בצפון ורמות אלון מצפון-המערב. בגלל האחוז הגבוה של הזוגות הצעירים בשכונות האלה (ושל משפתות הדתיים - בכמה מן השכונות), מספר הנפשות הממוצע במשפחה גדול כאן למדיי (3.6-3.8 לעומת 3.3 בעיר).

השכונות ב"טבעת הביניים"
אלה הם אזורי המגורים של גבעת בית הכרם, רסקו, גבעת מרדכי, קריית יובל וכן חלקים מקריית משה, יפה נוף, בית הכרם, המושבה היוונית והמושבה הגרמנית. בשנות השישים שגשגו השכונות האלה, אבל היום רוב תושביהן מבוגרים, והמשפחות הצעירות עוקרות אל השכונות החדשות. גודל משק-הבית הממוצע קטן מ- 3.2-5.3, לכדי 2.9.

שכונות מרכז העיר
האזורים שאוכלוסיהם התמעטו ביותר ובהם המשפחות הקטנות ביותר (וגם המשפחות המבוגרות ביותר) הם רחביה, טלבייה, "נחלאות" ושכונות מרכז העיר. בשכונות האלה גודל משק-הבית הממוצע הולך וקטן ומגיע ל- 2.0-2.5 נפשות - הרבה מתחת לממוצע בעיר. השינוי בולט ביותר ב"נחלאות", שב- 1972 היה בהן מספר הנפשות הממוצע במשפחה 3.5. מאז עקרו רבים מתושביהן אל השכונות החדשות ואף אל היישובים העירוניים שמחוץ לירושלים.

סימנן המובהק של רוב הערים הגדולות הוא, שהמרכזים שלהן מתנוונים ואזורי המגורים מתרוקנים. בירושלים הואץ תהליך הביזור של אוכלוסי העיר והמרקם החברתי של השכונות הוותיקות שבמרכז העיר נפגע עקב הקמתם של שכונות ושל יישובים עירוניים מחוץ לעיר. ב-1985 התגוררו כ-29% מן האוכלוסים היהודים של ירושלים בשכונות החדשות שהוקמו בעיר לאחר איחודה.



 

המרקם החברתי של שכונות ירושלים


כל ימיה נודעה ירושלים באוכלוסייתה המגוונת ובפסיפס שכונותיה: שכונות יהודים וערבים; דתיים וחילוניים; שכונות "ספרדים" ו"אשכנזים" - וכל שכונה שונה מרעותה במבנה הפיזי ובמרקם החברתי שלה.

הגבול שהבדיל עד 1967 בין שני חלקי העיר הפריד גם בין שני עמים, אבל מחיקתו לא איחדה את שני העמים, אף לא משחדרו שכונות היהודים החדשות אל מזרח ירושלים, ויהודים וערבים נמצאו יושבים אלה בצד אלה. יש ששכונות הערבים מפרידות בין שכונות היהודים, למשל בית צפאפה שבין קטמון לגילה, או בית חנינא ושועפט, שבין נווה יעקב לגבעת שפירא.

שלא כבערים אחרות - כמו חיפה ועכו, אין בירושלים שכונות מעורבות שבהן יהודים וערבים גרים בכפיפה אחת. הניסיון, מיד לאתר איחוד העיר, של ישראלים לרכוש או לשכור דירות במזרח ירושלים לא עלה יפה, ומספרן של משפחות היהודים המתגוררות בקרב הערבים מועט מאוד. תופעה חדשה יחסית היא כניסתן של משפחות ערביות ישראליות לשכונת נווה יעקב. כניסתן של אלה מלווה הייתה במתח חברתי-פוליטי.

שכונות דתיים וחילוניים
עקב הגידול הרב באוכלוסייה הדתית ובשל העלייה ברמת-חייה, נתרבו בעשור האחרון היזמות לבניית שיכונים מיוחדים לחרדים. תחילה עברו החרדים להתגורר אל האזורים הסמוכים למקומות מגוריהם, אחר כך הרחיבו את שיכוניהם ולבסוף הקימו שכונות חדשות. שנים רבות נמשכה ההתפשטות אל האזורים הסמוכים אל שכונות החרדים הוותיקות, ועל פי רוב החישה את עקירת החילוניים מן המקומות האלה. בכמה מן המקומות נדחקו גם דתיים מתונים מפני הדתיים הקיצונים. לאט לאט התרחבו ככה החרדים לעבר מרבית רצועת הביניים של צפון ירושלים - לרבות השכונות: כרם אברהם, מקור ברוך, שכונת הבוכרים - וכן חלקים מהשכונות גבעת שאול, קריית משה, בית וגן, סנהדריה המורחבת, מעלות דפנה והרובע היהודי. בעשור האחרון הוקמו על ידי אגודות דתיות קריות חרדיות, כגון קריית מטרסדורף, קריית צאנז, קריית אונסדורף, קריית עזרת תורה ובזמן האחרון - חסידי בעלז. ואולם עקב המחסור בקרקעות ולחצם של האוכלוסים, ואולי גם עקב שינוי בתפישת העולם, באו קבוצות דתיות לכלל החלטה להקים להן שכונות חדשות משלהן במקומות מרוחקים יותר. בתוך כך דרשו החוגים הדתיים מן הממשלה לסייע בשיכונם של זוגות צעירים מקרב האוכלוסייה הדתית בדומה לחילונית, אך על בסיס קהילתי מסוגר. ואכן, הוחלט להקצות לקהילות הדתיים שטחים מוגדרים בשכונות החדשות, והוכנו תכניות לספק את צורכיהן המיוחדים (כגון סלילת כבישים, שיהיו סגורים לתנועת כלי רכב בשבת; הקצאת שטחים גדולים יותר למוסדות ולמבני ציבור; בניית מרפסות, שאפשר להקים בהן סוכות; תכנון מיוחד של פנים הדירה וכיוצא באלה). כך נוסדו "רמות פולין" ברמות וקריית קמיניץ בנווה יעקב. כדי למנוע חיכוכים כדוגמת החיכוכים שהיו ברמות אלון, קיימת מדיניות: להקצות שטחים לפיתוחן של שכונות דתיים נפרדות. אחת ההצעות היא בפסגת אומר מצפון לגבעת שפירא.

קהילות יוצאי ספרד ואשכנז
אנשי "היישוב הישן" של ירושלים התארגנו בשכונות לפי עדותיהם וארצות מוצאם, ודבר זה אף בא לידי ביטוי בשמות השכונות: "רחובות הבוכרים", "בתי הונגרים", "בתי ורשא" וכיוצא באלה.

בשנת 1972 היו 45% מתושבי ירושלים יוצאי אסיה ואפריקה, 36% - יוצאי אירופה ואמריקה ו- 19% - ילידי הארץ. ב- 1983 היה שיעור יוצאי אסיה ואפריקה 40%, שיעור יוצאי אירופה ואמריקה 36% ושיעור ילידי ישראל 24%. בשכונות החדשות, שכרבע מכלל האוכלוסים היהודים של ירושלים יושבים בהן, 39% הם יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, 37% יוצאי ארצות המערב ו- 24% ילידי הארץ. השכונות החדשות משקפות אפוא במידה רבה את המבנה האתני של אוכלוסיית היהודים בירושלים, ושלא כבשכונות הוותיקות, שאוכלוסייתן הומוגנית, אין בהן ייחוד עדתי. בכמה שכונות בירושלים היו בעשור האחרון שינויים ניכרים בהרכב האוכלוסייה: ברוממה ובגבעת שאול גדל מספרם של יוצאי אירופה ב- 13% והוא מגיע היום לכ- 40%, ואילו מספרם של יוצאי אסיה ואפריקה קטן באותו יחס. סיבת הדבר היא הנהירה הגוברת של משפחות דתיות מיוצאי ארצות אירופה אל האזורים האלה, ועקירתן של משפחות ממוצא ספרדי אל שכונות אחרות.

גידול במספר התושבים יוצאי אירופה נרשם גם במושבה הגרמנית, בבקעה ובעין כרם. בתיהן "הערבים" (כך קרויים בפי העם כל בתי האבן שנבנו ב"סגנון ישן" בימי המנדט) משכו אליהן רבים מבני המעמד הבינוני, וגם הבנייה החדשה הנמרצת, שהייתה כאן בשנים האחרונות, שימרה, בהכוונת העירייה, את צביונן המיוחד של השכונות האלה. לעומת זה, ניצלו תושביהן הוותיקים - ובהם העולים שהתיישבו שם בשנות החמישים, ויורשיהם - את עליית ערכן של דירותיהם ועקרו אל דירות מרווחות יותר באזורי הבנייה החדשים.

בשכונות העולים, שנבנו בשנות החמישים והשישים - בקטמונים, בעיר גנים, ובמידת מה גם בקריית יובל - לא היה שינוי של ממש בהרכב האוכלוסייה. ואולם ברוב השכונות האלה קטן מספר התושבים יוצאי אירופה, לאחר שמצבם הכלכלי נתן בידם לעקור מן המקום.

כללו של דבר: עקב היצע הדירות הגדול לזוגות צעירים מכל השכבות והעדות בשכונותיה החדשות של ירושלים, יש לך היום בשכונותיה הוותיקות של העיר אוכלוסייה מבוגרת, לעתים מעוטת הכנסה, ועקב היצע הדירות הזולות ב"ערי הלוויין" שמסביב לירושלים עוד יחמיר מן הסתם מצבן החברתי של השכונות הוותיקות ויואץ תהליך הזדקנותן.

שכונות הערבים
אינם דומים השכונות והרבעים שבמזרח ירושלים זה לזה. ברובע הנוצרי וברובע הארמני שבעיר העתיקה, רוב התושבים הם נוצרים ולמן 1972 לא השתנה מספר התושבים בהם. כ- 50% מן הנוצרים שבירושלים גרים בעיר העתיקה, והם כ- 25% מן התושבים שבאזור זה של העיר. הרובע המוסלמי הוא אזור היישוב הצפוף ביותר בירושלים, ולמן 1972 אף גדל מספר תושביו ב- 10%. המבוססות שבמשפחות המוסלמים עוקרות מכאן צפונה, ומשפחות של מהגרים, בייחוד מחברון ומן הכפרים שבסביבות חברון, מתיישבות במקומן. מצפון לעיר העתיקה נמצאות השכונות באב א-זהרה, "המושבה האמריקאית", שייח' ג'ראח, ואדי ג'וז. באזור הזה הייתה הצמיחה המתונה ביותר בירושלים שמחוץ לחומות - גידול של 12% לעומת גידול ממוצע של 46% במגזר הלא-יהודי בשנים 1983-1972. המשפחות באזורים האלה קטנות וחתך הגיל כאן מאוזן. לאורך הכבישים הראשיים המוליכים מירושלים אל יהודה ושומרון מתפתחת הבנייה לאורך הדרכים אל בית לחם ואל יריחו, ובייחוד לאורך הדרך המוליכה צפונה, אל רמאללה. כאן הגיע מאז 1972 שיעור הצמיחה ל- 122% (אבל און הוא אחיד), וזה אזור הבנייה המודרנית של מזרח ירושלים. בשוליו הדרומיים והצפוניים מצויים כפר עקב ומחנה הפליטים ענתא. במרכזו, בבית חנינא, יש אוכלוסייה נוצרית גדולה, והיא התיישבה שם ראשונה ושיוותה לאזור הזה צביון של שכונת יוקרה.

בתחום שיפוטה של ירושלים נכללו גם כמה כפרים - עיסאוויה, צור באחר, אום טובא ובית צפאפה - שעדיין הם יחידות נפרדות מן הבחינה הפיזית והחברתית, אף שבהדרגה הם גדלים ומקבלים צביון של שכונות עירוניות.

שבטי הבדווים חיו כל הימים ממזרח לעיר, בשטחים שהשתרעו עד ים המלח והירדן. בשלושים השנים האחרונות הרבו הבדווים להתיישב בשוליים המערביים של נחלותיה ונטשו את פרנסותיהם המסורתיות. מרבית הבדווים באזור ירושלים משתכרים למחייתם מעבודות שהם עושים בירושלים עצמה, כגון עבודות בניין ותעשייה, והחקלאות וגידול העדרים היו להם לעיסוק שולי. בתחומי ירושלים יש ריכוזי בדווים גדולים - רובם של שבט הסואחרה - בג'בל, מוכבר בח'רבת בית סחור ובאום ליסון.

יישובי הבדווים דומים לכפרים שנבנו באקראי: הבתים מתפרסים על פני שטחים נרחבים, ואין לא גרעין ליישוב ולא תשתית הנדסית. עיריית ירושלים דאגה לסלול בשנים האחרונות דרכים רבות בשכונות הבדווים וכן להעמיד לרשותם בתי ספר וגני ילדים.



 

כלכלת העיר


תעסוקה
בין השנים 1967 עד 1985 גדל מספר המועסקים בעיר בכ- 61,000 - גידול של כ- 80% העולה במקצת על שיעור גידול האוכלוסייה באותן שנים. בעשור השנים האחרון היה שיעור הגידול במספר המועסקים מתון הרבה מאשר בשנים הראשונות לאחר האיחוד. זאת, גם עקב המיתון בקצב גידול האוכלוסייה, גם עקב ההיצע הגדול יותר של מקומות תעסוקה מחוץ לעיר וגם בשל ההאטה בצמיחה הכלכלית לאחר שנת 1973.

בשנת 1985 היו בירושלים כ- 135,500 מועסקים - 82% מהם יהודים וכ- 18% שאינם יהודים. משקלם של היהודים פחת מכלל המועסקים בעיר באחוז אחד מאז 1973 ומשקלם של הלא-יהודים עלה בהתאמה.

את המגמות במערך התעסוקה בעיר ניתן לסכם כך: עלייה מתמדת בשיעור המועסקים בשירותים הציבוריים והקהילתיים, ירידה הדרגתית בשיעור המועסקים בתעשייה ובבנייה, עלייה מתונה בשיעור המועסקים במסחר ובשירותים הפיננסיים.

השירות הציבורי הוא המעסיק הגדול בירושלים. מספרם של עובדי השירותים הציבוריים גדל מ- 36,000 ב- 1971 ליותר מ- 61,000 ב- 1985 (גידול של כ- 70%). את עיקר הגידול יש לזקוף לזכות התבססותה של ירושלים כבירת ישראל ולהתפתחות מוסדותיה הציבוריים והקהילתיים. ב- 1971 עבדו 42% מן המועסקים בעיר בשירות הציבור, ב- 1976 גדל מספרם לכדי 47%. עקב החלטת הממשלה לקצץ בהוצאותיה ולהקטין את מספר המועסקים בשירות הציבורי ירד שיעור המועסקים לכ- 45% ב- 1985. ואף על פי כן, במספרים מוחלטים נוספו לשירות הציבורי אלפי עובדים בעשור האחרון. בתל-אביב לעומת ירושלים אחוז המועסקים במגזר זה הוא כ- 20% ובחיפה נמוך במקצת מ- 30%.

ענף התעשייה, שהיה המעסיק השני בגודלו, איבד מאז שנות השבעים את מיקומו במדרג ובמקומו עלו ובאו ענפי המסחר והאירוח. אחוז המועסקים בתעשייה פחת מ- 12.6% בראשית שנות השבעים ל- 10.5% ב- 1985. יחד עם זאת יש לציין שבאותה תקופה היה גידול בתוצר התעשייתי ובחלקה של ירושלים ביצוא.

גידול של ממש היה באותן שנים לענף הפיננסים והשירותים העסקיים; זה העלה את שיעור המועסקים מ- 7% ב- 1971 לכ- 11% באמצע שנות השמונים.

בענף הבנייה הייתה ירידה של ממש באחוז המועסקים היהודים בעיר: מ- 7.6% בראשית שנות השבעים לכ- 4% ב- 1985.

בכל שאר ענפי התעסוקה לא השתנה הרבה שיעור המועסקים בעשרים השנים האחרונות. מבנה התעסוקה שונה במגזר היהודי מהמגזר הערבי. זה האחרון נראה "מאוזן" יותר באשר אין אף ענף כלכלי אחד המעסיק יותר מ- 30% מכלל המועסקים. השוואה בין שני המגזרים מלמדת כי משקלם של ענפי השירותים הציבוריים והפיננסים גדול בקרב המועסקים היהודים, בעוד משקלם של ענפי התעשייה, הבנייה ובעיקר המסחר גדול בקרב המועסקים במגזר הערבי.

הלוח הבא מציג את אחוז המועסקים בכל קבוצה אתנית - בשנים נבחרות.

מועסקים תושבי ירושלים לפי ענף כלכלי
(באחוזים)







הענף הכלכלי יהודים לא-יהודים
  1970 1977 1985 1970 1977 1985
שירותים ציבוריים
תעשייה
מסחר והארחה
שירותים אשיים
פיננסים ועסקים
בינוי
תחבורה ותקשורת
חשמל ומים
חקלאות

סך הכל
43.2
14.5
10.8
9.1
7.1
7.6
7.0
0.4
0.3

100.0
48.8
11.3
10.8
6.8
8.0
5.4
6.9
1.0
1.0

100.0
49.4
10.1
11.3
7.0
11.0
4.0
6.5
0.4
0.3

100.0
25.4
18.3
21.6
10.4
-
16.0
5.8
0.6
1.9

100.0
22.9
18.8
18.5
10.3
2.9
14.3
6.9
4.0
1.4

100.0
28.7
12.4
25.8
8.2
2.6
13.3
5.6
2.1
1.3

100.0


תעשייה ומלאכה
מאז האיחוד נוספו כ- 1,500 מועסקים בענפי התעשייה בעיר, עם זאת ירד שיעור המועסקים בענף יחסית לענפי הכלכלה האחרים, ירידה שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות שכוונתה להרחיב את תשתית התעשייה בבירת ישראל. בראשית שנות השבעים היו ענפי התעשייה העיקריים בירושלים (לפי מספר המועסקים) - ענף הדפוס וההוצאה לאור, ענף המתכת וענף המיכון (37% מכלל המועסקים בתעשייה הועסקו בענפים אלה). בשנות השמונים עלתה חשיבותם של ענפי המזון, הטקסטיל והעץ ומספר המועסקים בענף המתכת פחת.

חלקה של ירושלים בסך כל ההשקעה הגולמית בתעשייה בארץ בשנת 1983/84 היה 4.5%, חלקה במכירות ליצוא הגיע ל- 2.8% ובסך כל ההכנסה ממכירות ל- 3.4% מכלל התעשייה בארץ. בעיר הועסקו באותה שנה 13,000 איש בתעשייה ב- 450 מפעלים.

אזורי התעשייה בעיר התפתחו הרבה בעשרים השנים האחרונות, בעיקר אזורי התעשייה בתלפיות ובעטרות. מחוץ לירושלים - במישור אדומים, הוקם אזור התעשייה הגדול בשטחו והוא מעסיק היום כ- 2,000 עובדים. אזורי התעשייה הוותיקים של העיר - ברוממה ובתל ארזה, מחליפים בהדרגה את ייעודם בשל לחץ האוכלוסים סביבם והמחסור בעתודות קרקע לפיתוח המפעלים.

במגזר הערבי התפתחה התעשייה מעט מאוד. במרבית הענפים אין מדובר אלא בבתי מלאכה ובמפעלים קטנים, שייצורם - נעליים, רהיטים ומזכרות לתיירים. מפעלי תעשייה גדולים יותר הוקמו ביישובים הערביים הסמוכים לעיר - באל-בירה, רמאללה, בית לחם ואבו דיס, מקצתם משווקים את מוצריהם לירדן ולמדינות ערב האחרות דרך גשרי הירדן.

בזכות מוסדות המדע ובתי הספר הגבוהים לטכנולוגיה שבירושלים – התעשיות עתירות המדע הן המפותחות שבתעשיות העיר ותעשיית האלקטרוניקה היא המתפתחת שבהן. למן 1979 הוקמו בירושלים כ- 30 מפעלים של תעשיות עתירות מדע, המעסיקים כ- 1,500 עובדים. בחמש השנים האחרונות הוקמו 12 מפעלי אלקטרוניקה, ושניים מהם מעסיקים מאות עובדים. חשיבות יתרה נודעת בירושלים גם לתעשיית התרופות, המעסיקה כשליש מן המועסקים בענף הזה בארץ. המפעלים עתירי המדע מהווים כ- 8% מסך המפעלים עתירי המדע בארץ וכשיעור הזה תורמים בענפיהם ליצוא התעשייתי של
מדינת ישראל.

מסחר
למן איחוד העיר היה גידול ניכר במספר העסקים. עיקר הגידול (כ- 80%) היה בענפי השירותים, אך גם במסחר בקמעונות נוספו עסקים רבים. לעומת זה היה גידול מתון בעסקי הסיטונות.

בהתפרסות הגיאוגרפית של העסקים ניכרת ירידה יחסית במספר העסקים במרכז העיר למול ריבוים היחסי בשאר חלקי העיר, ואין זה אלא עוד ביטוי להתפתחותן של שכונות המגורים החדשות וקשיי הנגישות אל מרכז העיר.

מגמת הפיזור הולכת ומתחזקת עם בנייתם של מרכזי מסחר חדשים במערבה של ירושלים ובדרומה, והתפתחות מרכזי קניות באזורי התעשייה של העיר ולאורך הכבישים הראשיים המוליכים צפונה לרמאללה ומזרחה ליריחו.

ממרכז העסקים הראשי של ירושלים הועתקו משרדים רבים - בייחוד אל השכונות הסמוכות כגון רחביה, "נחלאות" והשכונות הדרומיות יותר. במרכז העיר נתפסו שכונות ובניינים ישנים (כמו נחלת שבעה ואגן ישראל) על ידי מסעדות, גלריות ובתי עסק קטנים המסייעים לשיקומן של שכונות אלה. מאמץ מיוחד הושקע על ידי העירייה לשיפור תדמיתו של מרכז העיר על ידי הפיכת רחוב בן יהודה והרחובות הסמוכים לו למדרחוב בו שוקקת פעילות מסחרית וחברתית בכל שעות היום. לאחרונה שוקמו גם מספר אתרים ייחודיים כמו בית אנה טיכו וטחנת הרוח ברחביה, שהפכו למוקדי עניין מסחרי ומקומות מפגש חברתיים.



 

המרחב המטרופוליני


מאז איחוד העיר חזרו והתפתחו יחסי גומלין בינה לבין מרחב גדול סביבה, שקודם ל- 1967 היה עוין ברובו. על פי הגדרה מרחיבה משתרע האזור המטרופוליני של העיר מהר חברון בדרום ועד עמק שילה בצפון, ומבקעת הירדן במזרח עד שפלת יהודה במערב. בתחומי המרחב נפות בית לחם, רמאללה, חברון וחלק מנפת ירדן - בתחום ממשל יהודה ושומרון - ונפת ירושלים, שממערב לעיר, בתחומי הקו הירוק לשעבר. לחלוקה מנהלית זו מקבילה החלוקה למועצות אזוריות: מטה בנימין, גוש עציון, בקעת הירדן ומטה יהודה. במרחב כתריסר רשויות מוניציפליות יהודיות וערביות.

המרחב אינו מיושב ברציפות, חלקו המזרחי מדבר והיישוב בו דליל. עיקרו של היישוב מתרכז על גב במת ההר לאורך קו פרשת המים הארצית. ממערב לקו זה מפוזרים היישובים בהתאמה למבנה ההררי ולתבליט פני הקרקע. מדרום לחברון מתרכזים יישובים כפריים גדולים בעוד שבנפת רמאללה היישובים הכפריים קטנים ומפוזרים.

בתחומי המרחב חמישה ריכוזים עירוניים ולמעלה מ- 200 יישובים כפריים. כל אחד מהיישובים העירוניים בתחומי יהודה ושומרון משמש כמרכז נפתי המספק שירותי מנהל ומסחר ליישובי הנפה. עבור המרחב בכללותו ירושלים היא מרכז השירותים ומוקד התעסוקה העיקרי.

בעשור השנים האחרון באים מדי יום לעבוד בירושלים כ- 15% מכלל המועסקים באזור חברון ורמאללה, וכ- 30% מכלל המועסקים בבית לחם ובנותיה. מפרברי העיר ומהכפרים הסמוכים אליה ממזרח, מצפון וממערב מגיע שיעור עובדי היום לכמחצית מכלל המועסקים באותם היישובים.

את אוכלוסיית האזור אפשר לחלק בהתאם לזיקות ההתייחסות לירושלים. בטבעת הראשונה שניתן לכנותה "גלעין המטרופולין" (כ- 15 ק"מ ברדיוס סביב לעיר) מתגוררים כ- 650,000 נפש (כולל תושבי ירושלים). מעבר לטבעת זאת, עד לגבולות מרחב המטרופולין, עוד כ- 250,000 נפש, או כ- 900,000 נפש במרחב המטרופוליני כולו. בגלעין מתגוררים 52% יהודים ו- 48% שאינם יהודים. אולם משקלה היחסי של האוכלוסייה היהודית בכל תחום המרחב אינו עולה, ב- 1986, על 4%. במניין זה לא נכללת האוכלוסייה היהודית והערבית בעיר ירושלים עצמה.

המערך היישובי במרחב
שני מערכים של יישובים מתקיימים זה לצד זה במרחב המטרופוליני של ירושלים – מערך היישוב הערבי ומערך היישוב היהודי. לשניהם זיקות תפקודיות לירושלים, אך בעוד שליישוב הערבי מערכת אזורית מלאה יותר, הכוללת גם ערי נפה בגודל בינוני המעניקות שירותים לכפריי נפתן, תלוי היישוב היהודי, בשירותים הניתנים בירושלים.

היישוב היהודי
היישוב היהודי במרחב נסמך על שלוש ערים סביב לירושלים על כ- 35 יישובים כפריים. היישוב היהודי כולו מונה במרחב זה כ- 25,000 איש.
היישובים העירוניים שהוקמו כולם בעשור האחרון הם:
מעלה אדומים: נמצאת כ- 8 ק"מ ממזרח לעיר. אבן הפינה נורתה ב- 1981 והיא מיועדת לאכלס כ- 10,000 משפחות. אכלוס העיר החל במחצית 1982, וב- 1987 מתגוררת בעיר אוכלוסייה של יותר מ- 3,000 משפחות. תכנון העיר נעשה תוך התחשבות בתנאי האקלים והטופוגרפיה. רובעי המגורים נקבעו על שלוחות ורכסים המתכנסים אל רמה מוגבהת שבה הוקמו המרכז המסחרי ומוסדות הציבור והקהילה. בתכנון שולבו אזורי ירק ושבילי הליכה רבים לעידוד תנועת הרגלים בין אזור לאזור.
גבעת זאב: יישוב שהוקם ב- 1981 ומאוכלס כיום בכ- 1,000 משפחות מתוך 3,500 המתוכננות. היישוב שוכן על כביש מעלה בית חורון, האמור להוות בעתיד את עורק התנועה העיקרי שבין ירושלים לאזור השפלה. בעיר אזור נרחב של בתים חד-משפחתיים שהוקמו ביזמה פרטית.
אפרת: זהו היישוב העירוני השלישי, מדרום לבית לחם, סמוך לגוש עציון. הוא מיועד ל- 5,000 בתי אב בשלב הראשון. ביישוב מתגוררות היום כ- 300 משפחות. התכנון קורא למקבץ של שכונות על קבוצות של רכסים, לרוב בשיטה של "בנה ביתך". היישוב בעל גוון דתי-לאומי ובו ישיבת הסדר. אוכלוסיית היישוב מגוונת אך רבים בה עולי ארצות המערב ובעלי המקצועות החופשיים. היישוב הוא פרי היזמה הפרטית ונבנה ברובו על-ידי חברות בנייה פרטיות.

נוסף ליישובים העירוניים הוקמו במרחב יישובים קהילתיים וכפריים הנשענים רובם על תעסוקה ושירותים בירושלים, בתוך כך יישובי גוש עציון - אלון שבות, כפר עציון וראש צורים, תקוע, אלעזר, מעלה עמוס, אל דוד, דניאל ומגדל עוז - בדרום, כפר אדומים, מכמש, מצפה יריחו, רימונים וכוכב השחר - במזרח, עפרה, פסגות, בית אל, גבעון, חדשה, בית חורון, הר אדר - מצפון. ממערב לירושלים התפתחו מאוד פרברים חדשים כמו מבשרת ציון, טלז-סטון ויישובים שהחלו דרכם כמושבים חקלאיים והפכו לפרברי מגורים עירוניים למחצה.

היישוב הערבי
היישוב הערבי שמסביב לירושלים מאופיין ביציבות ובגידול מהיר של כל סוגי היישובים - העירוניים והכפריים גם יחד. בין השנים 1967-1982 גדלה אוכלוסיית יהודה ושומרון בכרבע. המרחב שמסביב לירושלים, ובמיוחד מדרום לה וממזרחה, גדל בשיעור גבוה הרבה יותר. אוכלוסייתה הערבית של ירושלים גדלה פי שלושה משיעור גידול אוכלוסיית יהודה ושומרון ופי שניים וחצי מאוכלוסיית המרחב הערבי שמסביב לעיר. גידול זה נובע ככל הנראה מהפיתות המואץ בירושלים, היוצר מקומות תעסוקה רבים לערבים, וכן כתוצאה מתמריצים וסיוע של ממשלת ירדן ואש"ף. בצד השינוי האיטי ביחסי הגודל שבין היישובים הערביים לאורך הזמן, יש להצביע על תמורות אחרות שהתרחשו במרחב:
- אוכלוסיית המרחב הכפרי הערבי, גם כשהיא מוסיפה לגור בכפרים, הופכת להיות עירונית יותר ונושאת אופי של פרבר מגורים כפרי שגרים בו פועלים העובדים בעיר.
- ערי הנפות חברון, בית לחם ורמאללה הולכות ומתחזקות בספקן שירותי מנהל, מסחר ושירותי ציבור לעורף הכפרי שלהן. זיקת כפריי הנפות (למעט בנושא התעסוקה) היא קודם כול לערי הנפות.
- האוכלוסייה הערבית של ירושלים גולשת אל מעבר לגבולות תחום השיפוט העירוני, הן לצורך מגורים והן לצורכי עסקים ומוסדות. כלומר, במקביל לתהליך היזום אצל היהודים - ההליכה לערי הלוויין - בסיוע הממשלה, מתקיים תהליך דומה - ערבי, שהוא כמעט כולו פרי יזמה פרטית, ההופך כפרים מצפון וממזרח לעיר לעיירות ולשכונות פרבריות.
- היישוב הערבי במרחב מתפתח במהירות רבה ומתפרס על פני שטח נרחב ביותר. בעוד שבשנת 1967 היו תפוסים על ידי בינוי במרחב המטרופוליני כ- 63,000 דונם, הרי שב- 1984 הגיע השטח הבנוי לכ- 137,000 דונם (כ- 120% גידול). ההתפרסות נושאת אופי של מספר דגמים, הנפוץ ביותר הוא דגם התפרסות לאורך דרכים קיימות שכתוצאה ממנו משתנה נוף הכפר הערבי המכונס לנוף פרברי של אזור עירוני.



 

סיכום


תקופת עשרים השנים הצטיינה בעשייה רבת היקף בגידול ופיתוח חסרי תקדים בהיסטוריה של העיר. מעיר ספר בינונית הפכה ירושלים לגדולה בערי הארץ ולעיר המספקת שירותים למרחב מטרופוליני גדול סביבה. בירת ישראל אינה רק עיר ייצוגית אלא גם מוקד שירותים לאזור ההר ולבקעת הירדן, ואבן שואבת לאלפים רבים מכל רחבי תבל.

קצב הפיתוח המואץ שעבר עליה הביא גם לבעיות לא מעטות שטרם באו על פתרונן. העיר עדיין נאבקת על מקומה ומשקלה הכלכלי בארץ, יש חוסר איזון בענפי התעסוקה ומן הראוי לפתח בה מקורות תעסוקה חדשים. מבחינה דמוגרפית מזדקנות מהר שכונותיה המרכזיות כשצעירים רבים יוצאים לגור אל ערי הלוויין והפרברים. יש עדיין בעיר אזורים רבים הזקוקים לשיקום ולארגון מחדש, בעיקר במרכז ובשכונות שנבנו בראשית המאה. תקופת עשרים השנים לאיחוד העיר היא לדעת כותב שורות אלה רק פרק המבוא לביסוסה ולהתפתחותה של ירושלים כבירת ישראל והעם היהודי.



* ישראל קמחי, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, מרצה בחוג לגיאוגרפיה ובמכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית בירושלים.
** מתוך הקובץ: עשרים שנה בירושלים, יהושע פראוור, אורה אחימאיר (עורכים), הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ומשרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1988.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: התפתחות דמוגרפית, כלכלית ומטרופולינית
שם  הספר: עשרים שנה בירושלים
מחבר: קמחי, ישראל
עורכי הספר: פראוור, יהושע  (פרופ') ; אחימאיר, אורה
תאריך: 1988
הוצאה לאור: מכון ירושלים לחקר ישראל
הערות: 1. ישראל קמחי, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, מרצה בחוג לגיאוגרפיה ובמכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית בירושלים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית