מאגיה וניחוש בעולם העתיק

בספרות המקרא מצויים כתובים רבים השוללים ואף אוסרים את הכישוף ואת הקסם.
בספר דברים פרק יח 10-11 מצווים בני ישראל: "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים. כי תועבת ה' כל עשה אלה ובגלל התועבֹת האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך. …כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון."

מהי מאגיה?

בבואנו לענות על שאלה זו עלינו לחזור מאות ואלפי שנים אחורה בזמן, ולדמיין את עולמם של הקדמונים, לפני העידן המודרני, השכלתני והממוכן. כיצד הסבירו לעצמם בני האדם תופעות טבע, מחלות או אסונות להם הם היו עדים?
בעידן המודרני אנו מבקשים למצוא הסבר רציונלי ושכלתני לכל תופעה. רבים אמנם מאמינים בקיומן של תופעות "על-טבעיות" (קריאת מחשבות, חיזוי העתיד וכו'), אך רבים אחרים מגחכים ומבקשים למצוא את התרמית שמאחורי התופעה הבלתי מוסברת.

לפני העידן המודרני והתפתחות הרפואה, הוסברו תופעות כמו חולי ומוות כפגעים שמקורם בכוחות על-טבעיים: אלים, שדים, רוחות רעות ומזיקים למיניהם.
כדי למנוע את פגיעתם הרעה של גורמים אלה ננקטו צעדים שונים ומגוונים כמו למשל ריצוי האל הכועס בקורבנות, מנחות ותפילות.

בתרבויות העולם העתיק התפתח תחום שלם שמטרתו להתמודד עם אותם כוחות על-טבעיים באמצעים שונים - אקטיביים ופסיביים, וזאת על-ידי נקיטת אמצעים שמטרתם להשפיע על אותם גורמים באופן הרצוי. תחום זה מכונה כישוף בלשון המקרא ומוכר גם בשם מאגיה.

המאגיה יוצאת מנקודת הנחה כי האדם מסוגל להשפיע על אותם כוחות עליונים ואף ולרתום אותם לרצונו, זאת כמובן אם יכיר את האמצעים והשיטות המתאימים לכך.
אחד האמצעים המאגיים הידועים הוא הלחש. הלחש - צירוף מילים או הברות בעלי משמעות מאגית - נועד להשפיע על הכוחות העליונים ולעוררם כדי שיפעלו באופן הרצוי, או שהוא נאמר במטרה לנטרל את פעולתם של גורמים אלה, כאמצעי נגד. הלחשים נאמרו בעל-פה או שנכתבו על גבי חפצים שונים, ששימשו כקמיעות.
הלחשים נאמרו ונכתבו על ידי בעלי מקצוע מומחים (מכשפים או קוסמים) כפי שמעיד כנראה חותם טביעה מימי בית ראשון הנושא את הכתובת 'ללחש' (שייך ללוחש), בכתב העברי הקדום. הכתובת מלמדת כנראה על מקצועו של בעל החותם - מעין קוסם לחשים, בדומה לציון 'הספר' (הסופר) על חותמות אחרים.

ניחוש וחיזוי

תחום נוסף שהתפתח כענף מקביל למאגיה והכישוף הוא הניחוש או החיזוי.
מהי הדרך הנכונה שבה יש לפעול? האם ניתן לאתר סימנים בעולם הארצי היכולים ללמד על רצונם של האלים או שבאמצעותם ניתן לחזות את העתיד?
כאשר בוחנים את נושא הנבואה במקרא, ניתן להבחין בו בשני שלבים מרכזיים, או בשני טיפוסי נביאים:
בכתובים מקראיים אחדים, ובעיקר בספרי שופטים ושמואל, משתקף כנראה השלב הקדום של הנבואה בישראל, לפני הופעת "הנבואה הקלאסית". כתובים אלה מלמדים על אותם בעלי היכולת והאמצעים לדרוש או לשאול באלוהים כדי לדעת מהו האופן הנכון בו יש לנהוג, האם הוא נעשה בעצת ה' ולפיכך צפוי להצליח.

"לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרֹאה כי לנביא היום יקרא לפנים הרֹאה." (שמואל א' ט 9)

במקרה זה פונה שאול אל "הרואה" כדי לדרוש באלהים. מ"הרואה" מצופה תשובה בעניין יומיומי פשוט - מקום הימצאותן של האתונות. הכתוב מדגיש את העובדה כי "הרואה" הוא השם הקדום לנביא. עם זאת הטקסט אינו מפרש מהן הסגולות המיוחדות של "הרואה" המאפשרות לו לראות את העתיד. האופן הכללי בו נאמרים הדברים מלמד כי היו כנראה "רואים" נוספים מלבד שמואל.

ברם, מהמסופר בספר שמואל עולה כי שמואל תיפקד למעשה על-פי המאפיינים של "הנביאים הקלאסיים", שדבר ה' נגלה אליהם ישירות או בחזיון כלשהו.

שאלה בה'

"וישאל שאול באלהים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל..." (ש"א יד 37)

במקביל למסופר על שמואל, אנו קוראים על הנוהג "לשאול ב-ה'", בדרך כלל בנושא צבאי (והשווה שופ' א 1, כ 18, 23, 27-28), אך גם בנושאים אחרים (למשל שמ"א י 22). בחלק מהמקרים הכוהן הוא ששואל בה' באמצעות אפוד, על מנת לקבל מענה מהאל, על-פי המתואר בספר במדבר:
"ולפני אלעזר הכהן יעמד (יהושע) ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו..." (כז 21).

כך בדיוק פועל דוד בעת שהותו בצקלג: "ויאמר דוד אל אביתר הכהן בן אחימלך הגישה נא לי האפוד ויגש אביתר את האפוד אל דוד. וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשגנו ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל." (שמ"ב ל 7-8).
חוסר האונים של שאול באחרית ימיו: "וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלמות גם באורים גם בנביאִם." (שמ"א כח 6)

האורים הנזכרים כאן הם האורים והתומים על החושן מעל האפוד של הכוהן הגדול, באמצעותם הוא שאל בה' (והשווה גם ברכת משה לשבט לוי: "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך..." בדברים לג 8).

כיצד בדיוק התרחש הדבר אין הכתוב מפרש, אולם ניתן לקבוע במידה גדולה של ודאות כי השאלות שנשאלו הן שאלות שהתשובה להן היתה חיובית או שלילית, וזו הובעה בדרך כלשהי באמצעות סימנים שניתנו באורים והתומים.

חשוב לציין כי האורים והתומים אינם נזכרים עוד לאחר ימי דוד (למעט הציון ברשימת השבים ליהודה בספרי עזרא ונחמיה, המלמד כי בימי שיבת ציון הם כבר לא היו בשימוש).

הדרישה בה' באמצעות האורים והתומים היא אולי אמצעי החיזוי הישראלי הקרוב ביותר לאמצעי ניחוש המוכרים בתרבויות המזרח הקדום.

"כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד" (יחזקאל כא 26)

במילים אלה מתאר הנביא יחזקאל את ההתלבטות של נבוכדנאצר השני, מלך בבל, בהגיעו לצומת דרכים והחלטות, באיזו משתי הדרכים עליו לבחור בהמשך המסע: האם יפנה ימינה (מערבה) לירושלים או שמאלה (מזרחה) לרבת בני עמון.
כדי לקבל החלטה משתמש המלך בארבעה אמצעי ניחוש: קסם, חצים, שאלה בתרפים וראיה בכבד. בעוד ששלושת האמצעים הראשונים אינם ברורים דיים, הרי שהראיה בכבד מוכרת לנו היטב כאחד מאמצעי הניחוש הידועים והנפוצים במסופוטמיה.

לפי התפישה המסופוטמית, המוכרת כבר בתקופה הבבלית הקדומה בבבל ובמארי, במחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס, ניתן היה להבין את רצון האלים או ללמוד על החלטתם באמצעות אותות המופיעים על הקרביים (מעיים וכבדים) של איילים שנשחטו לקרבן. אותות אלה שיקפו את רצונם של האלים וסייעו לקבל החלטות בהתאם, בכל תחומי החיים. אותות אלה פורשו על ידי כוהנים מומחים, המכונים beru, שנעזרו בספרות אותות (אומינות) מפורטת, המוכרת לנו מהתקופה הבבלית הקדומה ומהתקופה הניאו-אשורית. הכוהנים הפנו את השאלה לאלים אדד ובעיקר לשמש - אל השמש הרואה כל, במטרה לקבל תשובה "בהן של אמת".
שאלות אלה, המנוסחות כמכתבי שאלה לאל שמש, תועדו בתקופה הניאו-אשורית ומניסוחיהן אנו למדים כי בדומה לאורים והתומים, גם הן נוסחו כשאלות שהתשובה להן יכולה להיות חיובית או שלילית.

ניתן אפוא להצביע על קוים דומים במאפייני הנבואה הקדומה בישראל ואומנות הניחוש במסופוטמיה: פענוח של אותות האל על ידי כוהן באמצעי סודי ומסתורי שרק יחידי סגולה מעטים מסוגלים להבינם.

בפסוק ביחזקאל מופיע אמצעי מסתורי נוסף בו עשה שימוש מלך בבל: "קלקל בחצים". לא ברור כיצד פעלה שיטת ניחוש זו, אולם יש המפרשים את הפועל קלקל במשמעות זרק, ולפיכך מדובר בשיטת ניחוש המבוססת על פרשנות אותות המתקבלים מאופן פיזורם של החצים לאחר השלכתם.