בסביבות היישוב עָבְדַת וכמה יישובים נוספים בנגב נמצאו שרידי סכרים, בורות ותעלות. שרידים אלה הם עֵדוּת ליכולתם של הנבָּטים וצאצאיהם להתגבר על בעיית המים ולפתח חקלאות בנגב הצחיח. כיצד הצליחו תושבי הנגב הקדמונים לפתח את החקלאות באזור הצחיח?
מה היה סודם?
העיר הקדומה עבדת שוכנת בהר הנגב, בגובה של כ- 600 מ' מעל פני הים. היא הוקמה על ידי הנַבָּטִים – שבטים נודדים ממוצא ערבי, שהתגבשו לעם במאות הראשונות לפני הספירה. ממלכתם השתרעה על פני אֱדוֹם, סיני, חלק ממואב, הנגב וצפון חצי האי ערב, והעיר פֶּטְרָה הייתה בירתם.
במאות השנים הראשונות ברחבי המדבריות עסקו הנבטים בסחר בין-לאומי של בשמים ותבלינים. את הסחורות הם הובילו בשיירות גמלים מֵעֲרָב אל נמל עזה שלחוף הים התיכון. הדרך הראשית, המכונה "דרך הבשמים", החלה בפטרה שבעבר הירדן, חצתה את הערבה והמשיכה צפון-מערבה לכיון עזה.
לאורך דרך הבשמים התפתחו תחנות דרכים שהעניקו שירותים למלווי השיירות. עבדת הייתה אחת מתחנות אלה, ומלבדה היו עוד כמה תחנות כמו רחובות, חלוצה, שִׁבְטָה, ניצנה ומַמְשית.
בתקופה מאוחרת יותר, במאה הראשונה לספירה, השתלטו הרומאים על ממלכת הנבטים וצירפו אותה לאימפריה הרומית. הרומאים הפסיקו את השימוש בדרך הבשמים והעדיפו על פניה נתיב מסחרי אחר. מסיבה זאת ומסיבות אחרות הפכו הנבטים מסוחרים לחקלאים, וחלק מתחנות הדרכים שלהם הפכו ליישובי קבע גדולים שתושביהם עסקו בחקלאות. בתקופה הרומית ובתקופה שלאחריה – התקופה הביזנטית – שיגשגה החקלאות באזור והייתה למקור פרנסה לתושבי העדים.
 |
ניצול מי הנֶגר |
התושייה של הנבטים והידע שלהם באיסוף מים הביאו אותם לפיתוח חקלאות ייחודית. חקלאות זאת התבססה על ניצול מי הגשמים הזורמים על פני המדרונות, והכוונתם אל חלקות השדה שהשתרעו למרגלות ההרים ובאפיקי נחלים. המים זרמו במורדות ההרים באופן טבעי או באמצעות תעלות בנויות, וכאשר הגיעו אל החלקות הם הציפו אותן. לרוחב האפיק היו בנויים סכרים מאבן, שחסמו מעבר חופשי של המים. לאחר שכמות מסוימת של מים נספגה בקרקע, עודפי המים זרמו לחלקה הבאה.
|
כמה מים היה אפשר לאסוף בשיטה העתיקה? |
ה"פטנט" של החקלאים הקדמונים היה לאסוף את מי הנגר משטחים נרחבים ולרכז אותם בחלקה קטנה שעיבדו. חוקרים בדקו ומצאו שכדי להרוות חלקה של דונם אחד היה צורך לנקז מים ממדרונות ששטחים כ- 20-30 דונם. באמצעות הניקוז בשיטה העתיקה נאספו כ- 200-400 מ"ק לדונם, כמות מים שאיפשרה לגדל גידולים שונים – חיטה, גפנים, זיתים ועוד.
בסביבות עבדת עיבדו הנבטים למעלה מ- 7,000 דונם, ושטחי החקלאות ברחבי הנגב הגיעו לכ- 40 דונם!
|
ענבים בנגב? |
כפי שעולה מן המקורות ההיסטוריים, בראשית דרכם נמנעו הנבטים משתיית יין. אולם עם הזמן הם שינו ממנהגם ופיתחו את גידול הגפנים וייצור היין. על כך מעידות 3 גיתות שנמצאו בעבדת, וגיתות אחרות שנמצאו ברחבי הר הנגב. (הגת היא מתקן המשמש לדריכת ענבים לצורך הכנת יין. מיץ הענבים זורם ממשטח דריכת הפרי לבור איסוף, ושם הוא נאגר עד הכנסתו לכדים לשֵם תסיסה והיווצרות היין.)
|
חוות הניסיונות בעבדת |
למה צריך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש? מה שהיה טוב לנבטים עשוי להיות טוב גם לנו. כך חשבו מפעילי חוות הניסיונות בעבדת.
חוות הניסיונות הוקמה בראשית שנות ה- 60 של המאה העשרים. היא הוקמה בידי צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשותו של פרופ' מיכאל אבן ארי. בחווה, הנמצאת למרגלות העיר הקדומה עבדת, שוחזרו שיטות החקלאות העתיקות, בוצעו מדידות שונות ונערכו מחקרים. כך למשל שיחזרו מפעילי החווה סכרים, בנו מחדש חלקות חקלאיות ומדדו במדויק את כמויות מֵי הנֶגֶר שנאספו בהן. אבן ארי ושותפיו הוכיחו שבאמצעות השיטות העתיקות אפשר לגדל בהצלחה צמחים שונים – חיטה, עצי שקד, אֵלַת הבּוֹטנָה (פיסטוק חלבי) ועוד.
המחקרים של אבן ארי ושותפיו תרמו רבות להבנת שיטות החקלאות העתיקות, והם עשויים להועיל לחקלאות בנגב כיום. מחקרים אלה מרוכזים בספר בשם "הנגב – מלחמת קיום במדבר". כיום הפעילות בחווה מועטה. מדי פעם נערכים בה מחקרים, אך העצים הנטועים בה ממשיכים לגדול וממרומי העיר העתיקה עבדת היא נראית ככתם ירוק במדבר.
גם בתחנת הניסיונות "רמת נגב" שהוקמה ב- 1981 סמוך לקיבוץ רְבִיבִים שבנגב, מנסים לחקות את הגידולים שגידלו הנבטים. בתחנת ניסיונות זאת מגדלים (בין השאר) גפנים, וחוקרים את השיטות היעילות ביותר לגידולם. לפי התכנון ישתמשו יישובי האזור בידע הנרכש בתחנת הניסיונות ויגדלו כרמי ענבים. וכך בתוך שנים אחדות יכוסו שטחים נרחבים מהאזור בכרמי ענבים, ומהענבים יְיַצרוּ יין – כפי שהיה בתקופת הנבטים.
|
האם גם כיום משתלם לפתח חקלאות המתבססת על ניצול מי הנגֶר? |
למחקרים על החקלאות הקדומה בנגב הייתה תרומה חשובה להבנת האפשרויות לניצול מי הנגר, אך כיום אי אפשר לבסס השקיה של גידולים חקלאיים רק על השיטה העתיקה. בשנות בַּצוֹרֶת הגשמים והשיטפונות מעטים, וחקלאי הרוצה לגדל גידולים שונים לצרכים מסחריים אינו יכול להיות תלוי רק בחסדי שמים. הוא זקוק לאספקת מים קבועה, ואספקה כזאת מתאפשרת על ידי ניצול מאגרי מי התהום שבאזור, על ידי הזרמת מים מהצפון ועוד.
