פיתוח רמת הנדיב החל בשנת 1936. נוסף לבניית המוזולאום ולפיתוח גן הזיכרון נערכה פעילות גם בשטחים הפתוחים, והיה לה קשר הדוק עם התפיסה התיכנונית של הגן.
דרך הכניסה לאתר נועדה תחילה לעבור בתוואי יותר 'נופי', במסלול יותר נמוך, ועל כן יותר ארוך ומפותל. דרך זו הייתה מובילה את המבקר אל מדרום-מערב לכניסה הראשית, במפלס יותר נמוך, והמבקר היה 'עולה' לגן. אך זה היה כרוך בהוצאות מרובות, ומחסור בכספים ב'פיקא', החברה להתיישבות של הברון, שהייתה אחראית אדמיניסטרטיבית לפיתוח, מנע את סלילת הדרך בתוואי 'נכון' זה. על כן, כדי למנוע את המבקר מלראות את הגן כבר מהדרך, ולשמור אותו כהפתעה, ניטעה חורשה של אורן ירושלים Pinus halepensis Mill. בשטח שבין הכביש לגדר הגן. התחרות על אור בתת-יער, כתוצאה מהתבגרות עצי האורן, גרמה לצומח החורש הטבעי שבחלקה זו להתרומם ולתרום להסתרת הגן מעינו של הנוסע.
נטיעות נוספות של ברוש מצוי Cupressus sempervirens L. ואורן ירושלים נעשו בשטחים הפתוחים במרחקים שונים ובכיוונים שונים מהגן, כדי להוות נקודת ציון שתמשוך את עין המטייל בתוככי הגן, ותכוון אותו להשקיף אל הנוף אשר מעבר לחומת הגן. דוגמא לכך הם הברושים שניטעו במעלה מדרונות ואדי הנדיב כדי למקד למרחק את עינו של המסתכל מנקודת תצפית שבמעלה גן המפלים, אל הים שבמערב. נעשה גם ניסיון רחב-הֶקף לשקם את הצומח השיחי (בר-זית בינוני Phillyrea latifolia) על-ידי דילול וגיזום. כמו כן נעשו מאמצים להוסיף עצי אלון מצוי Quercus calliprinos ואלון התבור Q. ithaburensis לבתה שממערב לגן. ניסיון זה כשל בחלקו, כנראה עקב תנאי בית גידול לא מתאימים.
בשנת 1975 פנה הלורד רוטשילד אל פרופ' יואש ועדיה, ראש מִנהל המחקר החקלאי וידידו האישי, בשאלה מה אפשר לעשות בשטחים הפתוחים של רמת הנדיב לטובת כלכלת מדינת ישראל. פרופ' ועדיה הפנה את השאלה להנהלת ענף היער בראשותו של פרופ' אברהם פאהן מהמחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ולמחלקה לחקר היער של מִנהל המחקר החקלאי ברשות דר' רנה קרשון. כדי לענות על השאלה בצורה יסודית ככל שאפשר היה אז, נעשה בקיץ סקר קרקע וצומח בכלל השטח הפתוח, שנעזר בתצלומי אוויר מיוחדים מהארכיון של רמת הנדיב, אשר נעשו ב-1936 כדי להחליט על המיקום המדויק של המאוזוליאום והגן במרחבי הרמה. הסקר העלה כי השטח של רמת הנדיב, המשתרע על כ-5000 דונם, מתחלק לצורך העניין לשני סוגים מבחינת ההשקעה הדרושה לשם הכשרתם לנטיעות עצי יער: האחד הוא שטח של חורש ובתה על קרקע רדודה יחסית, סלעית ואבנית, אשר ידרוש הכשרה כבדה והוצאות רבות לפני שאפשר לעשות בה שימוש כלשהו; השני הוא שטח של קרקעות שהיו בשימוש חקלאי בעבר, קרקעות עמוקות יחסית, בחלקן עם כיסוי חורש דליל מאד, אך עם כיסוי גבוה של עשבוניים, ועל כן עלות הכשרתן באופן מכאני אמורה הייתה להיות זולה יותר. נוסף לכך היו גם שטחים אבניים וסלעיים עם מעט חורש טבעי, שאפשר להכינם לנטיעה ללא הוצאות הכשרה כבדות. גבולות השטחים הוגדרו בשטח וסומנו בתצלומי אויר, ומהם הועתקו למפות טופוגרפיות, שהוצגו בפני הנהלת ענף היער. היות וביסוד הפניה הייתה התייחסות כלכלית, המליצו הנהלת ענף היער והמחלקה לחקר היער לטעת בשטחים המישורים את העץ Libocedrus decurrens שהוא מין מחטני מהיר-גידול מארצות הברית. אך מכיוון שלא נמצאו זרעים, הומלץ כי במחזור הגידול הראשון יינטע מין אחר, שאיכותו הכלכלית גבוהה יחסית, והוא הברוש המצוי. כן הומלץ כי בשטחים שהם סלעים ואבניים במידה מסוימת יינטע אורן קפריסאי Pinus brutia Ten. Subsp. Brutia. הומלץ לא לטעת אורן ירושלים, עקב הבעיות הידועות עם כנימת המצוקוקוס הארץ-ישראלי (Matsucoccus josephi Boden. Et Harpaz) בגלל הבסיס הרעיוני שעמד ביסוד התכנון של הנטיעות, לא הושם דגש מיוחד על הצד הנופי של הנטיעות, אך האפשרות כי החלקות ישמשו את הקהל הרחב לנופש נלקחו בחשבון.
ההמלצות הוצגו בצורה של מפות יֵעור, המתייחסות לשטחים בגודל של כאלפיים דונם מתוך כלל הפארק (5000 דונם). הן הוכנו על-ידי מחבר מאמר זה ואושרו על-ידי הנהלת ענף היער והנהלת קרן יד הנדיב. ההמלצות שאושרו נמסרו לביצוע לידי אגף היֵעור של הקק"ל שימש קבלן נטיעות עבור קרן יד הנדיב. השטחים המיועדים הוכשרו באופן מכאני (בעיקר דיסקוס) וניטעו בחורף 1976/77 ובחורף 1977/78. עקב מחסור בשתילים מהמינים הרצויים במשתלות אגף היֵעור שתלה הקק"ל בניגוד לתכנון מינים אחרים בשטחים שונים וביניהם: אורן הגלעין P. pinea L., אורן קנרי P. canariensis C. Smith, ברוש אריזוני וברוש גלברה. צפיפות הנטיעה הייתה נמוכה מהמקובל אז בנטיעות אגף היֵעור, כי נצפָּה שהיער יתפתח מהר כתוצאה מתנאי בית-הגידול הטובים יחסית ובגלל השיקול הכלכלי.
ממועד הנטיעה ועד 1985 לא נעשתה שום פעילות יערנית בשטחים הנטועים היות והנטיעה במרווחים גדולים אִפשרה התפתחות טובה של הנטיעות ללא צורך בדילולים להוציא כריתה של עצים שנפגעו במידה קשה על ידי מזיקים או מחלות ועצים מתים.
בשנת 1985 החליטה הנהלת קרן יד הנדיב בשיתוף החברה להגנת הטבע לשנות את הקריטריונים לניהול השטחים הפתוחים, כדי ליצור דוגמא לניהול על פי קריטריונים אקולוגיים. השינוי גרר בעקבותיו מהפך בממשק השטחים הנטועים, ובמשך השנים הבאות, במיוחד בתחילת שנות התשעים, בוצע דילול חריף במיוחד, הנוגד לחלוטין טיפול יערני מקצועי, על מנת להתאים את חלקות היער לתפקידן החדש. התעורר צורך גם בכריתה רבה של עצי ברוש מצוי עקב התפשטות מחלות, עד כדי אובדן האופי היערני של חלקות שלמות. שינויים אלו גררו בעקבותיהם חוסר התייחסות ומכאן הפסקה מוחלטת של הממשק היערני של החלקות הנטועות. לא נעשו סקרים נוספים על מנת להעריך את השפעת הממשק החדש על התפתחות העצים.


* המחלקה לגידולי שדה ומשאבי טבע מנהל המחקר החקלאי, מרכז וולקני, ת"ד 6, בית דגן 50250