טיפול בצאצאים

צאצאים והישרדות

במושגים של בני אדם הורים טובים הם אלה שמטפלים היטב בצאצאיהם, והורים רעים מזניחים אותם. אך הטבע אינו מחלק ציונים בהורות. כל זמן ששני צאצאים לפחות, זכר ונקבה, מצליחים לשרוד ולהעמיד צאצאים - המין ממשיך להתקיים, וההורים "עשו את שלהם".

יש בעלי חיים שמעמידים כמות גדולה של צאצאים ועוזבים אותם לנפשם. מישהו מבין הצאצאים עשוי לשרוד ולהמשיך את המין. לעומתם יש בעלי חיים שמעמידים מעט צאצאים, אך מעניקים להם טיפול מסור וממושך. בין חוסר טיפול מוחלט להשגחה צמודה קיימים כל גווני היחסים האפשריים בין הורים לצאצאיהם.

למעט העופות והיונקים (שכולם מטפלים בדור הבא), אי אפשר לומר, שבעלי חיים ממחלקה מסוימת מאופיינים באופן מובהק בטיפול או בהיעדר טיפול בצאצאים: בכל מחלקה ישנם מינים שונים הנבדלים זה מזה ביחסם לצאצאים.

בכל מקרה המבחן הוא המשכיות המין - אם המין ממשיך להתקיים, סימן שהדרך של ההורים הייתה מוצלחת.

חוסר טיפול

בעלי חיים רבים סיימו את תפקידם כהורים שנייה לאחר שהטילו את ביציהם, או ברגע שצאצאיהם הגיחו אל העולם. הם מטילים או משריצים ופונים לדרכם. כאלה הם רוב חסרי החוליות, רוב הדגים, רוב הדו-חיים ורוב הזוחלים.

יש בעלי חיים שעוזבים אמנם את ביציהם, אך לפחות בוחרים מקום מתאים להטלתן. דגי הצדפנון, למשל, מטילים את ביציהם בתוך מקום מוגן - קונכיותיהן של צדפות. חרקים רבים מטילים את ביציהם על הצמח, שישמש לזחלים שיבקעו מקור מזון בתחילת דרכם.

בעלי חיים שאינם מטפלים בצאצאיהם, פועלים לפי עקרון של כמות: הם משקיעים אנרגיה בהעמדת מספר רב של צאצאים (ביצים או ולדות) ולא בטיפול בהם. ללא השגחה רוב הביצים אכן נטרפות או מתייבשות, ורוב הצאצאים נטרפים, מתים מרעב או קופאים מקור. למרות זאת, די אם כמה צאצאים לפחות ישרדו ויעמידו צאצאים משלהם. זה כל מה שדרוש למין כדי לשרוד!

טיפול נמרץ

בעלי חיים רבים אינם מסתפקים רק בהטלת ביצים או בשיגור הצאצאים לאוויר העולם. הם גם דואגים להם במידה כזו או אחרת.
מובן שכאשר יש להורים הרבה צאצאים, טיפול מסור בכולם אינו אפשרי. כאן פועל העיקרון: מעט אבל איכותי. אמנם יש רק מעט צאצאים, וזו בעיה - הרי כל כך הרבה סכנות אורבות להם! אבל טיפול מסור על ידי ההורים מעלה את הסיכוי שחלק מהצאצאים לפחות ישרדו ויעמידו צאצאים משלהם.

יש בעלי חיים שנשארים להשגיח על הביצים רק עד הבקיעה - דוגרים עליהן או שומרים עליהן מפני טורפים. כאלה הם תמנונים, נחש הפיתון, סרטנים שונים, חלק מהתנינים ומהעכבישים, כמה חרקים ודו-חיים ודגים רבים.

בעלי חיים אחרים מלווים גם את הצאצאים עצמם אך רק בראשית הדרך, כאשר הם פגיעים מאוד. חלק מהעכבישים, מהעקרבים ומהצפרדעים נושאים את הצעירים על גופם.
אצל מינים רבים של דגים ממשפחת האמנוניים ההורים שומרים על הביצים בתוך הפה שלהם. כדי לא לבלוע את הביצים בטעות הם נמנעים מלאכול בתקופת הדגירה. כאשר בוקעים האמנונים הקטנטנים, הם נשארים ליד הוריהם, ובשעת סכנה הם ממהרים למצוא מחסה בתוך הפה של אימא ולעתים (תלוי במין) גם של אבא.

את הטיפול הממושך ביותר מקבלים צאצאיהם של העופות ושל היונקים. ההשגחה על הדור הבא מתחילה כבר בתחילת ההתפתחות, כשהצאצאים עדיין עוברים, ונמשכת תקופה ארוכה. העופות שהם בעלי חום גוף קבוע, דוגרים על הביצים שהטילו. כך הם מגנים על הביצים מפני טורפים ומספקים לעוברים טמפרטורה קבועה המתאימה להתפתחותם. ישנם מינים מעטים של עופות השומרים על חום הביצים שלהם על ידי הכנסתן ל"מדגרה" (אינקובטור): הם טומנים את הביצים בתוך תל (ערמת חול) שמכיל רקבובית; באמצעות חיישנים המצויים בחיך ובלשון הם חשים את טמפרטורת התל, ואז לפי הצורך, הם מהדקים את האדמה או מאווררים אותה כדי לשמור על טמפרטורה קבועה.

הטיפול של העופות בצאצאיהם נמשך גם לאחר שהגוזלים או האפרוחים בוקעים מהביצים. אם הצאצאים הם גוזלים, הם תלויים לחלוטין בהוריהם. ההורים שומרים עליהם, מחממים אותם ומספקים להם מזון, עד שיהיו מסוגלים לפרוח מהקן ולדאוג לעצמם. אם הצאצאים הם אפרוחים, ההורים פטורים מתפקיד ההזנה, מפני שזמן קצר לאחר הבקיעה האפרוחים כבר עצמאיים ומסוגלים להשיג אוכל בכוחות עצמם.
מידע נוסף בפריט התפתחות הצאצאים : למידה, החתמה ממבט ראשון.

כל היונקים (כמעט) מתפתחים כעוברים בגוף האם החם והמוגן. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אף זוכים לקבל מזון מאימא ומצדיקים בכך את שמם: הם יונקים חלב, שהוא מזונם היחיד בראשית חייהם.
מידע נוסף בפריט איפה העובר?, עוברים בתוך הגוף.

מכירים את הביטוי "מסוכנת כמו לביאה המגנה על גוריה"? ביטוי זה נובע מכך שבמינים רבים של יונקים, הנקבה מגנה על צאצאיה והופכת בתקופה זו תוקפנית כלפי כל מי שעלול לפגוע בהם. ידועים מקרים של דובות ולביאות שתקפו בני אדם תמימים, שהתקרבו לא בכוונה לגוריהן.

לעתים ההשקעה בצאצאים היא רק של האם (אצל רוב היונקים ואצל בעלי חיים רבים אחרים), לעתים של שני ההורים (אצל עופות רבים), ולעתים נדירות ההשקעה היא מנת חלקו של האב בלבד (למשל, אצל הננדו, קרוב משפחה של היען, או אצל סוסון-הים).
מידע נוסף בפריט איפה העובר?.

טיפול קבוצתי

אצל בעלי חיים מסוימים יש מי שעוזר לאימא לטפל בצאצאים.
הפילונים, למשל, חיים בתוך קבוצה של נקבות, שכולן קרובות משפחה (הזכרים חיים מחוץ לקבוצה). הפילות המתבגרות משגיחות על הקטנטנים (טוב, לא ממש קטנטנים - צעירים).
הג'ירפות, היעלים והפינגווינים מנהלים "גנון" - מקום שהצעירים נמצאים בו תחת השגחה של מספר בוגרים, עד שאימא חוזרת מהעבודה (חיפוש מזון). עוזרים שונים משתתפים בגידול צאצאיהם של שימפנזים, אריות, נמיות, דולפינים ומינים שונים של ציפורים.
אך אין כמו החרקים החברתיים - דבורים, נמלים, צרעות וטרמיטים. כמו תפקידים רבים אחרים, גם גידול הצאצאים נעשה כאן במשותף על ידי הקבוצה. בחברת הדבורים יש מלכה אחת וכ- 80 אלף פועלות, כולן נקבות. לעתים נמצאים גם מספר זכרים, שתפקידם הוא להפרות את המלכה. בעוד שתפקיד המלכה מסתכם בהטלה (כ- 1000 ביצים מופרות ליום), משימת הטיפול בביצים ובזחלי הדבורים הבוקעים מהן שמורה לפועלות. הן אלה שיוצאות לאסוף צוף ואבקה מהשדה, מאכילות את הזחלים, ומתחזקות את הכוורת.
לשיתוף המוחלט ששורר בחברת הדבורים בגידול הצאצאים יש סיבות הקשורות בתורשה המיוחדת של הדבורים. בגלל תורשה זו (שלא זה המקום לדון בה), הקרבה המשפחתית בין הפועלות לבין הצאצאים גדולה מזו שבין המלכה לבין הצאצאים. אפשר לומר, ש"הדחף האימהי" של הפועלות לטפל בצאצאים גדול מזה של המלכה.

טיפול אנושי

יצור אנושי שנולד, חייב ללמוד לאכול, להתלבש, להיזהר בכביש, להשיג מזון וביגוד, לחמם או לקרר את גופו, למצוא בית, לדבר, לזהות אויבים. וזה עוד לא הכול. מה בדבר נחיתה על הירח?
שנים של טיפול בלתי פוסק, אהבה, השקעה אדירה וסבלנות (נו טוב, בדרך-כלל) דרושות לזוג הורים כדי להפוך יצור חלש וחסר אונים ליצור המסוגל לתפקד בחיים ולהעמיד צאצאים משלו.

למרבה הצער, ישנם ילדים שאינם זוכים לכל הטיפול המסור הזה מצד הוריהם. החברה האנושית, כקבוצה, דואגת לילדים אלה ומנסה לעזור להם באמצעות ארגונים שונים.

שמישהו אחר יטפל - הקוקייה

הקוקייה אינה טורחת לבנות קן. לשם מה לטרוח אם אחרים עושים זאת טוב כל כך? היא בוחרת קן שיש בו כבר ביצה או שתיים, מחכה עד שההורה יתרחק מהקן ואז ניגשת למשימה.
הקוקייה עפה אל הקן, מטילה בו ביצה משלה ומסתלקת כשבמקורה ביצה של המארח. כל התהליך הזה נמשך חמש שניות בדיוק. כשבעל הקן, זמיר הסוף, למשל, חוזר, הקן נראה כאילו דבר לא קרה בו. זמיר הסוף התמים דוגר על הביצים. גוזל הקוקייה בוקע ראשון בדרך כלל וניגש מיד ל"עבודה". ביצה אחרי ביצה, הוא דוחף אותן אל מחוץ לקן, אל סופן המר. עתידו של גוזל זריז שהקדים לבקוע אינו ורוד יותר: גוזל הקוקייה הודף גם אותו אל מחוץ לקן, וכך מחסל את כל מתחריו.

ההורים המאמצים אינם שמים לב לכך שהגוזל הרעבתן שבקן אינו דומה כלל לגוזל שלהם. די במקורו הפעור לרווחה, כדי לגרום להם להתרוצץ בוקר וערב על מנת להשביע את רעבונו העצום.

כעבור מספר שבועות מתישים, מגיע סוף סוף הרגע, שהקוקייה הבוגרת עוזבת את הקן ויוצאת לחיים עצמאיים. בשנה הבאה יחזור שוב זוג קוקיות להטיל ביצה בקן של זמיר סוף או של ציפור אחרת, שתיהפך למאמצת בעל כורחה.