עמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבות > מושבים וכפרים
המרכז לחקר התישבות כפרית ועירונית


תקציר
על היישום הראשוני של היישוב הקהילתי ביהודה ושומרון.



היישום הראשוני של היישוב הקהילתי
מחברים: לביאה אפלבום; דוד ניומן


הרעיון הקהילתי אומץ כאמור על-ידי גוש אמונים והוא אשר נתן את התנופה העיקרית לביצועו המעשי. גוש אמונים הוקם בשנת 1974 כדי לקדם את ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ובעיקר בגב ההר. מייסדי התנועה ידעו היכן הם רוצים להתיישב, אך לא נתנו את דעתם לצורות היישוב שבתוכן יצטרכו לחיות אם אמנם יקבלו את האישור להתיישב. האזור בו פעלו הוא בעל טופוגראפיה הררית קשה וחסר קרקעות לעיבוד חקלאי, ובהיעדר גיבוי מוסדי לא עמדו לרשותם משאבים כלכליים לפיתוח מקורות תעסוקה אחרים. נוסף לכך היו מרבית הפעילים בתנועה תושבי ערים במקורם, שלא היו מעוניינים לחיות במסגרות סגורות ומשותפות מדי, והאזור בו רצו להתיישב נמצא במרחק סביר מן הערים הגדולות של גוש דן וירושלים. לכן יכלו לחשוב גם במונחים של יישובי יוממים. הרעיון הקהילתי התאים איפא הן למטרותיהם הפוליטיות והן למאגר האוכלוסייה שעמד לרשותם.

בשנים 1974 ו- 1975 עשה גוש אמונים מספר נסיונות להתנחל באופן לא חוקי ביהודה ובשומרון .(Newman, 1981 ;1984 a,b) באביב 1975 קיבלה קבוצת מתנחלים אישור להישאר בעפרה, צפונה לראמאללה, כמחנה עבודה. בחורף שלאחר מכן קיבל גרעין אלון מורה אישור לא-פורמאלי להישאר בשטח של מחנה קדום בשומרון, אם כי השהייה לא היתה מוכרת רשמית על-ידי שום גורם מוסדי במדינה. המצב של יישוב לא חוקי נמשך כשנה וחצי, עד לעליית הליכוד לשלטון באביב 1977. במהלך תקופה זאת, לא פעלו על המתיישבים שום אילוצים חיצוניים לגבי המבנה הארגוני של היישוב ומערך החברה והתעסוקה בתוכו, וכל פעולות התכנון והפיתוח נעשו על-ידי המתיישבים עצמם וביוזמתם.

כבר מתחילה הסתמנו בשני היישובים נטיות לכיוונים שונים, אשר יבואו לידי ביטוי במהלך התפתחותם של היישובים הקהילתיים ככלל. התושבים במחנה קדום (היום – קדומים) ראו את היישוב בעיקר כמוקד לאכלוס האזור, וכוונתם היתה לפתחו ליישוב עירוני גדול (קדומים-אלון מורה, 1979) גם אם האוכלוסייה שתגור בו תמשיך לעבוד בחוץ, ובעיקר גוש דן. בעפרה, לעומת זאת, נתפס הצורך לעבוד במקום מתחילה כגורם חשוב במבנה היישוב ובהתפתחותו (בן-נון, 1979?). ההבדל בתפיסה של מטרות היישוב ומבנהו מרמז גם על שוני בהתייחסות אל אופן יישובו של האזור – באמצעות ריכוז אוכלוסייה במוקדים עירוניים או על-ידי פריסה רחבה של יישובים קטנים במרחב. גם בתחום הדיור היו הבדלים בין שני היישובים: בקדומים דובר רק על בנייה פרטית, ואילו בעפרה הוצעה מסגרת שכללה גם בנייה פרטית וגם בנייה ציבורית של משרד השיכון (עפרה, תשל"ט).

אף-על-פי שמתחילה לא רצו המתנחלים להשתלב במסגרות המקובלות של ההתיישבות, הם הבינו עד מהרה כי לא יוכלו לקיים את היישובים לאורך זמן ללא לגיטימאציה ממלכתית, וכי למעשה לא יוכלו לבנות יישובי קבע – ואפילו יישובי מגורים בלבד – בלי כסף ציבורי. על כן הם נאבקו לקבל את הכרת הממסד בפעולת ההתיישבות שלהם וגם במסגרת הארגונית הקהילתית שבחרו בה. ואמנם, בתוכנית החירום של גוש אמונים שהוגשה לממשלה החדשה בשנת 1977, ואשר הורחבה בשנת 1978 לתוכנית-אב להתיישבות, מופיע הרעיון הקהילתי בנספח לתוכנית. הדגש היה על מבנה ארגוני שיוכל לספק מסגרת מתאימה לחיים קהילתיים ויבטיח יחסים חברתיים תקינים בתוך היישוב, אבל בה בעת יהיה גם גמיש ופתוח במידה מספקת כדי למשוך אוכלוסייה שהיתה נמנעת מלהצטרף ליישוב שיתופי (גוש אמונים, 1977; 1978). המודל הראשוני שהוצע הניח כי היישוב יימצא במרחק של יוממות – עד 40 דקות נסיעה – מן המרכזים המטרופוליניים, ולכן אפשר יהיה להסתפק, לפחות בשלבים הראשונים, בבנייה של תשתית ומגורים בלבד ולא יהיה צורך לספק אמצעי ייצור. כך ניתן יהיה להקים את היישובים מהר יותר ובמחיר זול יותר מאשר צורות יישוב מסורתיות.

לאחר עליית הליכוד לשלטון השתנה יחסו של הממסד הממלכתי למתיישבים ביהודה ובשומרון .(Newman, 1984a) הממשלה החדשה רצתה לעודד את ההתיישבות באזורים אלה, ומשום כך העניקה לגיטימאציה לרעיון הקהילתי והכרה רשמית לתנועת אמנה שהוקמה על-ידי גוש אמונים כתנועה מיישבת במטרה לקדם באופן מעשי את ההתיישבות ביהודה ובשומרון. אולם אנשי המחלקה להתיישבות לא יכלו לאמץ את המודל הקהילתי כפי שהוצע על-ידי גדור ואחר כך על-ידי גוש אמונים. כדי שיוכלו לפנות במסגרת סמכותם היה עליהם להצמיד ליישובים החדשים לפחות חלק מן המאפיינים המקובלים של יישוב כפרי בארץ, ובראש וראשונה את הארגון השיתופי. נוסף לכך הם ציפו כי היוממות תהיה שלב מעבר בלבד, וכי בסופו של דבר יעברו התושבים לתעסוקות מקומיות כפי שמקובל (באופן פורמאלי) בכל יישוב כפרי בישראל. כתוצאה מכניסתו של הממסד ההתיישבותי לתמונה נדרשו היישובים החדשים לאמץ דפוסי התנהגות דומים לאלה של צורות היישוב המסורתיות. דרישה זו גרמה להתנגשויות בין הממסד לבין המתיישבים, בעיקר ביישובים שכבר היו קיימים ונמצאו בתהליך של עיצוב מסגרות חיים משלהם.

ההתנגשות כזו ארעה, לדוגמה, בעפרה בנושא הבנייה. תושבי עפרה הכינו תוכנית לבינוי היישוב עוד לפני הבחירות בשנת 1977. אולם לאחר ההכרה הרשמית של ממשלת הליכוד ביישוב וכניסתם לפעולה של הגופים הממסדיים, ובעיקר המחלקה להתישבות, נתגלו הבדלי גישות משמעותיים בין המוסדות למתיישבים. המחלקה רצתה לבנות את הבתים בבנייה תקציבית ולפי תקנים "כפריים", ואילו התושבים, שראו את עצמם כ"בעלי אוריינטאציה עירונית", רצו לבנות בעצמם ולפי התכנון שלהם, ולקבל את תנאי הסיוע של משרד השיכון המקובלים ביישובים עירוניים באזורי פיתוח דומים. רק לאחר מאבק מתמשך קיבלו את הסכמת המוסדות להסדר שהוצע על-ידם (עפרה, תשל"ט).

בקדומים, לעומת זאת, החליטו התושבים לשנות את גישתם המקורית – על פיה תכננו להקים יישוב עירוני גדול ולקבל כל אדם שירצה להתיישב במקום, ולאמץ במקומה את רעיון היישוב הקהילתי. הם הגיעו להחלטה זו בעיקר משום שהבינו כי כדי לקבל סיוע מן ההסתדרות הציונית העולמית הם חייבים לפעול במסגרות בהן היא מוסמכת לפעול (קדומים-אלון מורה, 1979). ואמנם, בפרוגרמה הראשונה של קדומים הוצע לרשום את היישוב כאגודה שיתופית העוסקת "במתן שירותים מוניציפאליים, כלכליים וחברתיים" ולא נזכרה האפשרות של יוממות (ההסתדרות הציונית העולמית, 1979ב). אולם המתיישבים הודיעו כבר אז שהם עשויים לחזור בבוא העת לרעיון המקורי של הקמת עיר או יישוב גדול בהרבה מיישוב קהילתי (קדומים-אלון מורה, 1979).

גם בפרוגרמה המקורית של היישוב מעלה אדומים ב (היום כפר אדומים) אפשר לראות את סימני מעורבותה של המחלקה להתישבות. בפרוגרמה נאמר כי "מעלה אדומים תהיה מהטיפוס של יישובים קהילתיים אשר יתבססו בעיקר על פיתוח מפעלי תעשייה, תיירות ושירותים. מרכיבים נוספים, משלימים ביישובים אלה... יהיו חקלאות ועבודת חוץ" (סקוזה, 1979). כמו כן נאמר כי היישוב יהיה אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית, כלומר, הפרוגרמה שהוצעה ניסתה להתאים את מציאות היישוב הקהילתי לרעיון הכפ"ת כפי שתוכנן על-ידי המחלקה להתישבות.

תוך ארבע שנים (1977-1981) הפך המודל הקהילתי למוקד ההתיישבות ביהודה ובשומרון (אפלבום ומרגוליס, 1985). במהלך תקופה זו התנהל, למעשה, מאבק על אופיה של ההתיישבות הקהילתית לאחר שניתנה לה הכרה עקרונית. השותפים למאבק היו אנשי המחלקה להתיישבות – שפעלו במסגרת נורמות התכנון המקובלות, מצד אחד, והמתיישבים – אשר רצו להמשיך ולפתח את הרעיון שלהם שבא בעיקרו מלמטה, מצד שני. בלחץ המציאות נוצרה התקרבות בין הצדדים. הימצאותם של המתיישבים בשטח והעידוד שקיבלו מן הדרג המדיני אפשרו להם ללחוץ על המחלקה להתיישבות להגמיש גם את התפיסה הרעיונית וגם את דרכי הטיפול ביישובים החדשים. כך, למשל, הוכנסו שינויים בדגם שהוצע על-ידי המחלקה, ובכללם צמצום סמכויות האגודה ואפשרות של תעסוקה מחוץ ליישוב לחלק מן המתיישבים (ראה להלן). לעומת זאת, הכירו המתיישבים בעובדה שכדי לקבל סיוע ומשאבים הם חייבים להסתגל לנוהלים המקובלים במערכת הממסדית לגבי המסגרות הארגוניות וכיווני הפיתוח של יישוביהם.


* רעיון דומה הועלה כבר על-ידי זוהר (1976), אשר הציע תוכנית לפיזור האוכלוסייה מן המרכזים העירוניים הגדולים באמצעות הקמתם של יישובים עירוניים קטנים יותר באזורים אחדים, כולל יהודה ושומרון, אך בקרבה מספקת לערים הגדולות כדי שיוכלו להישען עליהן כמקורות תעסוקה.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: היישום הראשוני של היישוב הקהילתי
שם  הספר: בין כפר לפרבר : צורות יישוב חדשות בישראל
מחברים: אפלבום, לביאה ; ניומן, דוד
תאריך: 1989
הוצאה לאור: המרכז לחקר התישבות כפרית ועירונית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית