גשר מפעלים חינוכיים



שירה מקראית
מחבר: גשר מפעלים חינוכיים


השירה היא דיבור וכתיבה בלשון מליצית המסודרת לפי כללים קבועים של משקל וקצב אומנותי.

כמו כל ספרות גם ספרות המקרא מתחלקת לשני סוגים עיקריים: שירה ופרוזה.

השירה היא דיבור וכתיבה בלשון מליצית המסודרת לפי כללים קבועים של משקל וקצב אומנותי.

מבחינה היסטורית קודמת היצירה השירית ליצירה הפרוזאית. השירה היא חלק מהתרבות הטרום-ספרותית, שעברה מדור לדור בעל פה.

מאפייני השירה המקראית:

1. הלשון

השירה המקראית היא בעלת ייחוד לשוני, אוצר מילים מיוחד ודרכי תחביר והבעה משלה.

בשל קדימותה נבדלת השירה מן הפרוזה, בכך שהיא משמרת צורות קדומות של הלשון ומשקפת רובד עתיק יותר בהתפתחות הלשון. הצורות הלשוניות הקדומות השתמרו בנטיות המילים (שם ופועל), בהקשרן התחבירי, ובאוצר המילים.

א. נטיות המילים – שם ופועל: דוגמאות בנטיות השם:

נשמרת הסיומת הקדומה "מו":

צרימו = צריהם; אלוהימו = אלוהיהם; זבחימו = זבחיהם

נשמר הכינוי הסופי "כי" = "ך":

רעתכי = רעתך; עליכי = עליך

נשמרה סיומת הנקבה "תה" = "ה":

אימתה = אימה; ישועתה = ישועה; עולתה = עולה

בנטיית הפועל השירה שומרת על הצורה הקדומה המלאה של הכינוי הסופי:

"מו" = "ם":

יאכלמו = יאכלם; תורישמו = תורישם; יבהלמו = יבהלם

ב. תחביר:

השירה ממעטת בשימוש במילה "את": "כבס ביין (את) לבושו" (בראשית מ"ט 11).

השירה ממעטת בשימוש במילת הזיקה "אשר": "ויטש אלוה (אשר) עושהו" (דברים ל"ב 15).

גם הצורות המיוחדות של סמיכות, כאשר הסומך מתחבר אל הנסמך במילת יחס, אופייניות לשירה: "כשמחת-בקציר" (ישעיה ט' 2) = "כשמחת הקציר";

"יושבי על מדין" (שופטים ה' 10) = "יושבי מדין".

ג. אוצר המילים (אגרנות):

השירה משתמשת בשמות פעלים ותארים שאינם מצויים אלא בלשון השירה: אבדון, אנקה, גאון, גאה, אומלל, חסון, רענן.

2. צורה ומבנה

א. מקצב וחרוז:

התכונה הצורנית הבסיסית של כל שירה היא הדגם הצלילי שלה, המכונה מקצב-משקל. הוא נקבע על-ידי שרשרת של הברות מוטעמות והברות רפות, הבאות בסדר קבוע, פחות או יותר.

שילוב של כמה צלעות לכלל יחידה שירית בעלת מבנה ותוכן מוגדרים יוצר את החרוז:

"שמעו שמים

והאזיני ארץ

כי ה' דבר" (ישעיהו א' 2).

ב. תקבולת:

דפוס חשוב המאפיין את השירה המקראית הוא התקבולת. התקבולת היא עיקרון מבני המבטא את היחס התוכני שבין הצלעות של החרוז: כל צלע שבחרוז מתקשרת לצלע האחרת שבחרוז בקשר של מבנה ותוכן. קשר זה מכונה תקבולת.

כאשר שתי צלעות שבחרוז מביעות אותו תוכן (כפל עניין במילים שונות) – זוהי תקבולת נרדפת – Synonymous : "האזינו השמים ואדברה / ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים ל"ב 1).

כשצלעות החרוז מביעות תוכן מנוגד – זוהי תקבולת ניגודית – Antithetic : "בן חכם ישמח אב / ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י' 7).

כשצלעות החרוז משלימות זו את זו לכלל רעיון אחד – זוהי תקבולת משלימה – Synthetic : אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים" (שמות ט"ו 1).

3. לשון ציורית

אחד ממאפייני השירה המקראית הוא קישוט הלשון בביטויים ציוריים המעוררים את כוח הדמיון ונותנים ליצירה משמעויות מגוונות. הביטויים נלקחים מתחום עולמו של האדם, עולם החי והצומח, הדומם והטבע כולו.

השימוש בביטויים אלה בנוי על השוואה בין שני דברים:

א. דימוי – מובע ע"י מילות הדימוי: כ, כן, כמו, כי (כמו):

"כסדום היינו לעמורה דמינו" (ישעיה א' 9).

ב. מטאפורה – השוואה של זיהוי:

"שמעו דבר ה' קציני סדום

האזינו תורת אלוהינו עם עמורה" (ישעיהו א' 9-10).

ג. אלגוריה – שורה של מטאפורות הקשורות ביניהן לכלל סיפור שלם. כל פרטי התיאור של האלגוריה מקבילים לפרטים של הנמשל (יחזקאל י"ז 1-10).

ד. משל – פראבולה – סיפור עלילתי העומד בפני עצמו. לא כל הפרטים שבו מקבילים לפרטי הנמשל, אלא רק אחדים מהם, שהם העיקר (משל יותם, שופטים ט' 7-16; משל כבשת הרש, מלכים-ב', י"ב).

4. צחות הלשון

לשון נופל על לשון (אסוננס).

שימוש בעיצורים חוזרים היוצרים מצלול בין זוגות מילים ובין מילים אחדות במשפטים שלמים. המצלול שנוצר תכליתו לתת ביטוי מודגש לאמירה או לרעיון כלשהו ביחידה הספרותית.

עיצורים חוזרים בצמדי מילים: "משפט" – "משפח" (ישעיה ה' 7);

"צדקה" – "צעקה" (ישעיה ה' 7);

"חקקים" – "חקקי און" (ישעיהו י' 1).

ובמשפט שלם: "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון" (ישעיהו י"ז 12).

הדגשת העיצורים מ, נ, ה יוצרת רושם של נהמה, משום שהם בעלי תהודה רבה.

 


מעבר ללקסיקון > לקסיקון מקרא
ביבליוגרפיה:
כותר: שירה מקראית
שם  האתר: מקרא גשר : האתר שלך ללימודי התנ"ך - אנציקלופדיה
מחבר: גשר מפעלים חינוכיים
בעלי זכויות : גשר מפעלים חינוכיים
הוצאה לאור: גשר מפעלים חינוכיים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית